לרגע הזה הם חיכו יותר מ־50 ימים. תלמידי כיתה י"א בתיכון האזורי נופי הבשור בחבל אשכול עמדו דבוקים למסכים וצפו בחברם לשכבה, נועם אור מקיבוץ בארי, חוזר משבי חמאס יחד עם אחותו עלמה. הפחד והמתח שהציפו אותם מאז שפונו מבתיהם אחרי שעות שהיו בממ"ד, השתחררו לאנחת רווחה אדירה. אין שום דבר הגיוני בחבורת בני ובנות 16 שבמקום להתעסק באהבות ראשונות, צו ראשון, צחוקים בכיתה ולימודים לבגרויות, עוקבים אחרי חבר מהשכבה שלהם עושה את דרכו מרכב של הצלב האדום לידי ישראל אחרי ששרד שבי של ארגון טרור רצחני. אבל זאת המציאות של תלמידי השכבה, שספגה במלחמה הזאת פגיעה ישירה. והנה, רגע אחד של שמחה והעיניים של כולם מתמלאות דמעות - הפעם של אושר.
"זה היה ממש מרגש", מספרת יולי ון־חרבנברוק, תלמידת השכבה. "נועם הוא חבר של כולם, הוא מאוד בולט. כולם מכירים אותו. זאת הייתה טלטלה כשהוא נחטף, אבל עכשיו הוא בבית ואנחנו ממש רוצים לראות אותו כבר".
עוד כתבות +ynet:
למחרת זכו החברים בעוד מנת התרגשות כפולה. עוד שניים מחברי השכבה שנחטפו בשבת השחורה שבו לארץ: סהר קלדרון ואור יעקב מניר עוז. אבל השמחה לא שלמה. נכון למועד כתיבת הכתבה עמית שני, תלמיד השכבה ותושב בארי, עדיין הוחזק על ידי חמאס בעזה. ברביעי בלילה חזר גם הוא. "זה מאוד מרגש ויש הקלה על הלב", אומרת יולי, "זה מרגיש כאילו מתחילים לבנות מחדש את השכבה".
6 צפייה בגלריה
משמאל לימין: נועם אור, ליאור טרשנסקי ז''ל. שלישי מימין: אלון אבן ז''ל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
גם לליה כהן, תלמידת השכבה מעין הבשור, השבוע האחרון נתן זריקת עידוד משמעותית. "אחרי שחרור החברים אני מסתובבת עם תחושות מאוד טובות", היא מספרת. "התרגשנו כשהם באו. כשהם יצאו מכרם שלום עמדנו על הכביש כולנו, כל החברים, ונופפנו להם לשלום. זה היה ממש כיף. זה נותן שלווה לרגע, אבל מצד שני לא שוכחים את מי שנשאר שם".
ואיך נראית השגרה שלך?
"אני כרגע באילת, נמצאת עם המשפחה והחברים. אני מנסה ללכת לבית הספר, לא תמיד מצליחה, אבל זה לא אותו הדבר. גם בלי כולם, כל החברים, כל המורים. כולם מפוזרים. אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלנו. זה קשוח מאוד. אני מרגישה שהאירוע הזה גרם לי להיות פחות נאיבית. עד היום האמנתי בטוב של אנשים, חשבתי שיש אנשים טובים שם, בעזה, אבל כנראה שלא. ברגע שמעורבים אזרחים, ילדים, תינוקות וקשישים, זה כבר משהו אחר. היום אני מסתובבת בתחושה שנבגדתי. האמנתי שעוד אפשר להסתדר איתם, שעם קצת כוונה טובה אפשר לעשות הכול. אבל הכול קרס, אין לי אמון".
הם בני 16־17. הדור הראשון של ילדי העוטף שנולדו לשלטון חמאס ברצועה. בקרוב יקבלו צו גיוס ראשון לצה"ל. הם מפוזרים במלונות לפי הקיבוצים והיישובים שמהם פונו. מי יודע לאיזו כתובת יישלח הצו. הנערות והנערים, שממילא גדלו תחת התרעות צבע אדום וסבבי הסלמה מדי כמה חודשים, נקלעו לאירוע אחר. חסר תקדים. גם עבורם וגם עבור מדינת ישראל. בשיחות איתם כולם מעידים על אותה תחושה: התבגרנו מהר מדי. "קיבלנו את המציאות ישר לתוך הפנים", הם מספרים.
מלבד ארבעת החטופים, השכבה איבדה גם חברים שלא ישובו. שלושה תלמידים נרצחו במתקפה האכזרית של 7 באוקטובר, שלושתם התגוררו בקיבוץ בארי: נויה שרעבי ז"ל, אלון אבן ז"ל וליאור טרשנסקי ז"ל.
נויה נרצחה יחד עם אחותה יהל (13) ואמה ליאן. האב אלי ואחיו יוסי חטופים ברצועה. אלון נרצח יחד הוריו רינת וחן ואחיו הקטן עידו (14). את רצח משפחת אבן שרדו שני האחים הקטנים - תומר וניר, שנותרו ללא משפחה. אחותו הקטנה של ליאור, גלי טרשנסקי בת ה־13, נלקחה בשבי חמאס והוחזרה השבוע.
את כל השברים האלה מנסים תלמידי שכבת י"א לאסוף. בעולם מתוקן קוראים לזה גיל 16 המתוק, Sweet Sixteen. אבל מה נשאר מתוק ומה מר עבור תלמידי י"א בנופי הבשור, שספגו מכה איומה? הנפש הצעירה שלהם בשלבי צמיחה ועיצוב. מעבר בין נערות לבגרות. בין קלות ראש לאחריות אישית. כל אחד ואחת עוברים את זה, בגיל 16 המתוק, שבפרספקטיבה של זמן תמיד יישאר מתוק ומלא געגועים. מה יהיה עליהם, בעוד כמה שנים, על החבורה הנפלאה הזו של שכבת י"א שטבח 7 באוקטובר פגע בהם ישירות, בכל אחת ואחד. בעוד כמה שנים, אולי כשיהיו חיילים או אחרי הצבא בטיול הגדול, כשידברו איתם על זיכרונות מגיל 16 המתוק, הם ידברו על 7 באוקטובר הרע והאכזר שטילטל את חייהם.
המורים בבית הספר מספרים שהשנה, דווקא השנה, שכבת י"א מגובשים יותר מכל שכבה אחרת מבעבר. כולם תושבי הקיבוצים והמושבים בחבל אשכול. כולם מכירים את כולם, חברים וקרובים, מי יותר מי פחות - אבל אין דבר כזה שלא מכירים האחד את השני. ההיכרות נמשכת כבר שנים, מהגן ומבית הספר היסודי. הם ילדי שנת 2007, ועד כמה שזה יכול להישמע סמלי - באותה שנה בדיוק חמאס השתלט על רצועת עזה, סילק את הרשות הפלסטינית והחל לבסס את מעמדו ברצועה ולהפוך אותה לקן טרור מרושע שמירר את חייהם של תושבי עוטף עזה וערי הדרום, תחילה ברקטות וסבבי הסלמה ועד לרגע השיא מבחינתו, הטבח הרצחני לפני חודשיים.
"אנחנו שכבה די מאוחדת. כולם מכירים את כולם. לא ראיתי שני אנשים שלא יכולים לדבר האחד עם השני", מספר לירון קולבה, תלמיד י"א, תושב קיבוץ גבולות, חבר קרוב במיוחד של אור יעקב ששוחרר השבוע מהשבי. הוא נשם לרווחה כשחברו הטוב שב הביתה. "בהתחלה זו הייתה אי־ודאות גדולה. לא ידעתי איפה אני ואיפה אני חי, זאת האמת. ועדיין אני מרגיש שזה שינה לי את החיים משמעותית. היום אני רואה ועושה את הדברים אחרת. אני חושב על דברים אחרת. האירוע הזה שינה לי את כל תפיסת העולם. אני הרבה יותר מבוגר עכשיו. זה תפס אותנו, את שכבת י"א, במקום הכי לא צפוי. את כולם. אור יעקב שנחטף הוא איתי בכיתה והוא החבר הכי קרוב שלי. גם עמית שני ונועם אור חברים קרובים. גם ליאור טרשנסקי ז"ל ואלון אבן ז"ל היו חברים".
לפני שלושה חודשים השכבה יצאה לפעילות גדנ"ע. התחילו לראות את הגיוס מתקרב אל קו האופק. "זה היה אחד האירועים המגבשים ביותר, הכי כיפיים שהיו", נזכר קולבה, "למדתי להכיר דברים על החברים ועל עצמי. עם אלון ז"ל היה קטע מצחיק, שנינו עשינו תרגיל, לרוץ ולקפוץ ולהגיע לאיזה משקוף. שנינו נפלנו על הגב יחד וצחקנו כי נפלנו האחד על השני. אור יעקב ואני היינו בחדר כושר יחד, שבוע לפני 7 באוקטובר היה לנו אימון והברזנו מבית הספר כדי להגיע בזמן. אמרתי לו - בוא נלך. זה היה רעיון שלי. אחר כך המורה צעקה עלינו כי הברזנו והוא לקח את זה עליו, את האחריות. הוא חבר אמיתי".
אסון 7 באוקטובר כמעט תפס קבוצה גדולה מהם יחד. כמה חברים מהשכבה תיכננו לישון בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר בחוף זיקים. ברגע האחרון הם ביטלו את התוכנית, וחייהם ניצלו. אל חוף זיקים הגיעו מחבלים שביצעו שם טבח. "כל החברים שיש להם ריינג'רים תיכננו שניסע יחד דרך השטח מהמושב עד לחוף זיקים ונעשה שם לילה באוהלים", נזכרת יולי ון־חרבנברוק מעין הבשור, "תיכננו להביא שקי שינה, אוהלים, אוכל - לעשות כזה לילה בכיף. אבל ברגע האחרון זה בוטל כי החברים שלנו מבארי, בהם אלון אבן ז"ל וליאור טרשנסקי ז"ל, היו צריכים לעבוד בבוקר מוקדם בקיבוץ. אז זה בוטל ברגע האחרון. בדיעבד זה היה ממש נס כי הגיעו מחבלים לחוף זיקים והיה שם רצח נוראי. ממש קיבלנו את החיים שלנו במתנה".
מאז 7 באוקטובר, תלמידי השכבה מנסים להיאחז במה שמחבר ומחזק אותם.
"אני חושבת שהשכבה שלי, אחרי כל האבידות, התקרבה עוד יותר", אומרת גאיה ברזילי, תושבת עין הבשור שפונתה מביתה ונמצאת כעת בעין יהב. "זה קירב אותנו אחד לשני. אני רואה את זה. פתאום כולם מדברים עם כולם, איך הולך ומה הולך וכאלה. זה עצוב שזה בנסיבות האלה, אבל זה מה שיפה. אנחנו צריכים להתמודד עם זה בתור שכבה אחת. מי חשב שדבר כזה יקרה?"
החברה הכי טובה שלה היא סהר קלדרון, ששוחררה השבוע אחרי למעלה מ־50 ימים קשים בשבי. סהר נחטפה עם אחיה ארז. אביהם, עופר, נותר מאחור בשבי חמאס. "אני וסהר מכירות שנה וחצי. היא ילדה מהממת. היא הפכה לבת בית אצלנו. ההומור שלה דפוק וזה הכי מצחיק איתה. היא נשמה שעוזרת כל הזמן. לא לכל מי שנחטף או נרצח יש לי קשר אישי, אמנם אני מכירה את כולם, אבל לסהר יש לי משהו מאוד אישי", אומרת ברזילי.
ואיך מתמודדים?
"זה תפס אותנו לא מוכנים. זה מרגיש לי שאנחנו צריכים להתבגר יותר מהר ממה שצריך. זה לא פשוט. אנחנו מנסים להישאר חזקים. זה לא דבר שבני נוער צריכים לעבור. הנוער שאמור להתבגר במקום שבו גדל, חי בו, ופתאום דבר כזה קורה. זה שוק והלם וצריך להתבגר מיד. אלה החיים. זה פשוט משנה הכול. ממש כפו עלינו סוג של בגרות מהירה. בימים האלה אני קצת עסוקה במה שקורה עכשיו. מי יודע מה יהיה בעתיד. לא יצא לי לחשוב מה יהיה אחר כך. זו קצת מחשבה שמפחידה אותי, היום שאחרי. אף אחד לא יודע איך החיים ייראו אחרי כל זה. חיים בחוסר ודאות. העתיד עוד רחוק. אני מקווה שבעתיד כשנחזור לאזור נפגוש את כולם ונהיה יחד וחזקים".
גם תלמידת השכבה איילת מרקלס ממושב יבול, שנמצאת בימים אלה בהוד־השרון, איבדה ב־7 באוקטובר את החברה הכי טובה שלה. נויה שרעבי, ה"בסטי" שלה, נרצחה יחד עם אחותה הקטנה יהל ואמא שלהן, ליאן. אביה נחטף.
"נויה הייתה חברה טובה שלי, היינו מאוד קרובות, תמיד יחד, בבית הספר ואחרי הלימודים. או שאני אצלה - או שהיא אצלי", מספרת מרקלס. "יום אחרי הטבח חזר האינטרנט ונכנסתי לאינסטגרם. כל הסטורים היו מפוצצים באמירות של 'תעזרו לי'. אנשים פירסמו עליה שהיא נעדרת. ואני אמרתי לעצמי שאין סיכוי שקרה לה משהו. קיוויתי שהיא ברחה או שהיא פצועה בבית חולים. זה מה שאני זוכרת, זה מה שגיליתי. כשאמרו לי שהיא נרצחה זו הייתה מכה שעד היום אני לא מעכלת. זה אובדן עצום. יומיים לפני הייתי אצלה בבית, בבארי, בדיעבד זה היה מפגש מאוד מעצים. הם היו כמו המשפחה שלי. אמנם הלכתי אליה ללמוד, אבל בפועל ישבנו שעות ודיברנו על הכול. על החיים. לא למדנו. זה היה כמו שיחת פרידה. ביום של הטבח התכתבנו. היא כתבה שיש אצלה מחבלים מול הבית ושהיא לא מצליחה להירגע. אמרתי לה, 'אני לא מאמינה'. היא אמרה שהיא שומעת יריות ולא מצליחה לנשום. אמרתי לה, 'תנשמי עמוק. יהיה בסדר, רק אל תצאי מהממ"ד'. נויה הייתה בעיקר אהובה על החברות, תמיד חייכה ומאוד אופטימית ומשפחתית. היו לה חיוך וצחוק כובשים".
"בתור ילדים שגדלו בעוטף, סביב האזעקות והמצב, זה לא משהו שחדש לנו. התרגלנו, אבל פה המצב החמיר", מספרת מרקלס. "הייתי בממ"ד 30 שעות. לא היה אינטרנט, לא חשמל ולא קליטה. מנותקים לחלוטין. רק אחרי שהתפנינו פתאום הכול צף לי. הבנתי שחברים שלי נעדרים, שנרצחו. לא הייתי בקשר איתם ביום הנורא הזה. אחר כך הכול התבהר. הבנו מה קורה. הבנו שהם פשוט נשחטו ונרצחו. מי חשב שבגיל 16 נצטרך להתמודד עם זה?".
אפשר בכלל לעכל את זה?
"אני עוד לא ממש יודעת מה אני בדיוק מרגישה כי אני חושבת שאני בחלום רע ועוד רגע אתעורר. אני בהדחקה באיזשהו מקום. אני אפילו לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני לא יכולה אפילו לתרגם לעצמי איך זה מרגיש. המחשבות שתמיד עוברות לי בלילה וביום זה איך הגענו למצב הזה, שאני רחוקה מכל החברים, חיה יום־יום בלי החברים. חלקם כבר לא איתנו. הרבה שאלות עולות לי, למה דווקא אנחנו נפגענו? מרגיש לי קצת לא פייר, אנחנו רק נערים. כל מיני שאלות קיומיות כאלה. אני מקווה שנחזור להיות שכבה מגובשת. תמיד היינו מגובשים. זה אסון גדול, מה שקרה".
תלמידי שכבה י"א נמצאים כעת בים המלח, באילת וביישובי הערבה, מלווים על ידי הצוות החינוכי, יועצים, ופסיכולוגים חינוכיים של המועצה האזורית אשכול.
"אין ספק שהאירוע יצר טלטלה מטורפת, במיוחד בימים הראשונים", אומרת רכזת השכבה, הדר חורש, "זה היה סביב השמועות על הנרצחים והחטופים. היו המון חלקי ידיעות. השבוע הראשון היה מאוד קשה. בכל התקופה לא היה לנו מה להגיד להם. הם רצו מידע אבל אנחנו אמרנו שאנחנו לא יודעים יותר ממה שהם יודעים. היה כאוס מוחלט. אחר כך היו לנו שבועיים של הלוויות ושבעות. להרבה מאוד מהתלמידים זאת הפעם הראשונה שהם הולכים להלוויות. הלוויות מרובות ארונות. התלמידים היו מפוזרים בכל הארץ והתקבצו בהלוויות. הם היו מרוסקים. היינו צריכים לחפש אותם, לאן הם התפנו, כל אחד והמשפחה והקהילה שלו".
האיחוד השכבתי הראשון היה רק לאחרונה, והתקיים באילת, שם נמצאים רבים מהתלמידים עם משפחותיהם, ואחרים הגיעו במיוחד. "זה היה בעיקר מפגש של חיבוקים", מספרת חורש, "לא האמנו שאנחנו נפגשים. הבנו שהצורך שלהם הוא בעיקר להיפגש, לראות האחד את השני. בהמשך סיפרנו להם מי נרצח ומי נחטף, ממש הקראנו להם רשימת מכולת. זה היה נורא. צריך להבין איפה האירוע הזה תפס אותם. אחרי חופשת סוכות היינו אמורים לצאת למסע ישראלי. קבענו שביום הזה נעשה יום מורשת במועצה האזורית שלנו, אשכול. הכנו משחק עם חידות, כאשר המטרה הייתה ללמוד על האזור. חלק מהמשימות היו גם קשורות למרכז ההנצחה לנו במועצה, שם מסופרים סיפוריהם של הנופלים במערכות ישראל. הם הספיקו לעשות שבוע גדנ"ע השנה, בקרוב הם היו צריכים להתחיל בהכנות לקראת המסע לפולין. גם תוכניות הכנה לצה"ל היו על הפרק. הכול נעצר. הכול קיבל משמעות אחרת עבורם ועבור כולנו. החיים יצאו ממסלולם. הכול יחזור, זה ברור, אבל בקצב אחר. זה תמיד יהיה ברקע".
ניתאי קצב (16) תושב עין הבשור הוא חבר קרוב של נועם אור שחזר מהשבי. הם כבר שוחחו בטלפון, אבל עדיין לא נפגשו. ניתאי: "חטפנו את החיים ישר לפרצוף. אני מרגיש שעברנו דברים גדולים שבכלל אי־אפשר לעכל. זה מבגר אותנו מאוד. פתאום צריך לדעת להתמודד עם הרבה חברים שאינם עוד. אין מה לעשות, ממשיכים בחיים, מתמודדים. בסופו של דבר משלימים עם העובדה שזה מה שקרה וממשיכים הלאה. אני חושב שהאזור לא יחזור להיות מה שהיה בזמן הקרוב. אני באופן אישי כן אחזור הביתה, כי המושב שלנו לא נפגע פיזית. מתישהו נחזור לחיות חיים רגילים, אבל השיקום יהיה ארוך. אני בקשר עם כל החברים כל הזמן. היינו שכבה מגובשת, אבל כולם ישתנו. זה שינה את החיים של כולם, זה בטוח. מי יודע מה יהיה".
איתן רייצין, תלמיד השכבה שגר בקיבוץ חולית, מבין שיש עוד דרך ארוכה שהוא והחברים שלו יעברו עד שיבינו מה בעצם עבר עליהם במתקפת 7 באוקטובר ובימים הקשים שאחריה. "אנחנו עוד לא מעכלים שהחברים שלנו לא פה, ובכלל, לא מעכלים את כל הסיטואציה", אומר רייצין בכנות. "אני באופן אישי מאוד דואג, בעיקר לחטופים. אנחנו מחכים להם, מחכים להם נורא. כל הזמן יש מחשבות סביב זה: דאגות, תהיות מה איתם, איך הם מרגישים, מה מצבם, אם דואגים להם, אם קר להם, אם הם רעבים. אנחנו מתמודדים עם המצב ההזוי הזה ויש כל מיני דרכים".
איך, למשל?
"אני נמצא בסביבה של משפחה, של חברים, של אנשים שאני מכיר. אני מאוד דואג לדבר על זה כל הזמן, כי זה גם משחרר. אנחנו נשארים עם רגליים על הקרקע, גם לדעת להסיח את הדעת ולדאוג לעצמנו וליהנות למרות הכול, וכשצריך לדאוג או לדבר על התחושות - אז גם את זה אני עושה. אני רוצה בעיקר לחזור הביתה, לאזור, לבית הספר. אנחנו מאוד רוצים שזה ייגמר, אבל אנחנו סבלניים".
והשבוע הייתה קצת הקלה, כשחלק מהחברים חזרו מהשבי.
"דיברתי עם נועם אור אחרי שהוא השתחרר. לא ממש שיחה ארוכה, אבל גם המעט ששמעתי ממנו, כל משפט ומילה זה מרגש ומעודד. הוא סיפר מה מצבו, משהו מאוד כללי. אין יותר מדי זמן להעמיק בשיחה אבל גם זה יבוא. אני מרגיש בעיקר עצוב על המצב שנקלענו אליו. אני לא מאמין שדבר כזה קרה במקום שהסתובבתי בו בלי חשש וללא דאגות, ועכשיו שאין את זה יותר, מי יודע מתי זה יחזור להיות כמו קודם, אם בכלל זה ישתנה. אם בכלל נצליח להסתובב בקיבוץ כמו פעם".
