"היום מיה נתנה לי לחפוף לה את השיער בפעם הראשונה מאז שהיא חזרה מהשבי", מירית רגב אומרת, והפנים היפים שלה נהיים פתאום קלים יותר, זורחים. "זה היה כיף. הנה, היא שוב מתקלחת, נותנת לי לסרק אותה, לעשות לה 'שביל'. זה היה כמו בילדות, כשהייתה בת חמש. הרי מתי חפפתי לה את השיער בפעם האחרונה? מתי היא נתנה לי לעשות לה צמות? זה היה כמו לקבל בחזרה את התינוקת שלי. גם עשיתי לה מסאז' כזה בראש, והיא נהנתה".
נשמע שהיא חוזרת לעצמה.
"היא נראית בסדר, אבל תקשיבי, הילדה עברה 50 יום בשבי. היה לה קשה שם. קשה כשאתה לא בסביבה הטבעית שלך. הדברים הפשוטים, כמו לשתות, לצחצח שיניים, ללכת לשירותים? צריך לבקש רשות. לדעתי היא רזתה איזה עשרה קילו, אנחנו לא יודעים במדויק כי אי־אפשר לשקול אותה עם הגבס. אז היא פה, אבל כואבת לה נורא הרגל, וכל עוד כואב לך אי־אפשר באמת להרגיש כמו עצמך. והיא גם מאוד מתגעגעת לאיתי. יותר משכואב לי עליי, כואב לי עליה. היא כל כך רוצה את אח שלה בחזרה".
עוד כתבות +ynet:
אני פוגשת את מירית ביום שני, בבית החולים סורוקה. כמה דקות אחרי שהגעתי, היא קיבלה טלפון שהפיל לה את הלב לרצפה. היא עמדה והתראיינה לצוות טלוויזיה בלובי של בית החולים כשהטלפון התחיל לצלצל. ברגע שראתה את השם שעל הצג היא עזבה הכול. בצד השני הודיעו לה שמצטערים, אבל לא. הבן שלה, איתי, לא נמצא ברשימות החטופים שמשתחררים היום. "אז איתי לא בא אלינו מחר", היא אומרת לי עכשיו, כששתינו עומדות ומעשנות בכניסה למגדל הכירורגי של בית החולים, "אבל ממילא כבר ידעתי. הרגשתי בלב שלי שהוא לא חוזר היום". כבר חשוך בחוץ והגשם ממשיך לרדת. טיפות קטנות ומעצבנות שנופלות כמו סיכות קפואות על העור. מירית אפילו לא שמה לב שהיא נרטבת, מה זה בשבילה קצת גשם אחרי מבול הכאב שחמאס המטיר עליה ב־7 באוקטובר?
ביום רביעי (מועד סגירת הגיליון, הדברים נראים קצת אחרת. על פי דיווחים, איתי נכלל ברשימת המשוחררים היומית. ייתכן כי בשעה שבה אתם קוראים את הכתבה הזו, איתי כבר חזר לזרועות משפחתו. אל החיבוק שאמא מירית כל כך חיכתה להעניק לו, אל אביו ואל אחיו, שהתגעגעו, דאגו, התפללו. ביום שני אני שואלת את מירית אם מיה מדברת הרבה על איתי, שנשאר בעזה: “המון. זה בערך הדבר הראשון שהיא דיברה עליו כשחזרה מהשבי. היא אומרת שהיא לא תצליח להחלים נפשית עד שהוא יהיה בבית, וגם את עומר היא מזכירה מלא. בגלל שהם לא פה מאוד קשה לה. נכנסתי איתה לניתוח ושנייה לפני שהיא נרדמה היא שאלה, 'אמא, איתי יחזור?' אמרתי לה ישר שכן ואני מקווה לעמוד בהבטחה שלי. אני חושבת שמיה לא תצליח להחלים באמת, לא פיזית ובטח לא נפשית, עד שאיתי ועומר יחזרו אליה".
בשבת השחורה שני הילדים הגדולים שלה, מיה (21) ואיתי (18), הלכו למסיבה ברעים עם חבר טוב של מיה מזה שנים, עומר שם טוב. בסביבות שבע בבוקר מיה התקשרה לאבא שלה, אילן, הגרוש של מירית, וצרחה לו בטלפון: "הם יורים עליי אבא, הם יורים עליי, אני מתה!" וזהו. מאז נעלמה. מהר מאוד הגיע סרטון של איתי ועומר נחטפים, רואים אותם כפותי ידיים בטנדר. זמן רב אחר כך, כשמירית כבר פחדה מהגרוע מכל, הגיעו אינדיקציות שגם מיה נחטפה. ביום שבת האחרון מיה חזרה הביתה. בימים שאחר כך הלב של מירית חולק לשניים. גזור באמצע עם סימן כזה של מספריים, כמו באיזה ציור ילדים תמים. בצד אחד של הלב יש את הגעגוע והחרדה החורכים לאיתי; בצד השני יש את השמחה על מיה שחזרה. היא אומנם חזרה מהשבי עם פציעת ירי לא פשוטה ברגל, ובכל זאת היא כאן, כמה קומות מעלינו, במגדל הכירורגי החדש של סורוקה. ילדה אמיתית ונושמת שאפשר שוב לגעת בה, לחבק אותה, להריח את הריח שלה על אמת.
בימים שחלפו מאז שובה של מיה, מירית הסתובבה במסדרונות של סורוקה כשהנשמה שלה מפוצלת בכל דקה ובכל שנייה לשניים. הקלה על ילדה אחת שחזרה, דאגה ויגון בשביל ילד שני שלא. היא גורמת לי לחשוב על ביטוי באנגלית שאני אוהבת והולך ככה: "את יכולה להיות שמחה רק במידה שבה הילד הכי אומלל שלך שמח כרגע". במילים אחרות, גם אם הבת הבכורה התקבלה לרפואה והבן הקטן הכיר בכיתה מלא חברים חדשים, את לא תוכלי לשמוח בשמחה שלהם כל עוד הבת האמצעית שלך שוכבת מדוכאת ובוכה בחדר שלה.
זה בדיוק מה שעבר על מירית בשבוע האחרון. היא כל כך רצתה לחגוג את העובדה שהבת שלה פה, אבל נפש האמא שלה לא יכולה הייתה להרגיש שום דבר חיובי עד הסוף, לא כל כל עוד היא דואגת ככה לבן "הכי פחות שמח" שלה. איתי, שנותר בשבי, אפילו ללא ביקור של הצלב האדום. בגלל זה היא בכלל הסכימה לריאיון, למרות שכבר נמאס לה כל כך והיא מתה לחזור לחיים האמיתיים שלה. כדי שאנשים יידעו שכל שנייה שאיתי ועומר ושאר החטופים שם היא סכנת חיים.
5 צפייה בגלריה
''בסוף זימנתי את מיה''. רגב
(צילום: מאיה משל. FB - Maya Oshri Meshel
IG - maya.o.meshel)
מירית כל כך כאבה בימים הללו על בנה שעדיין לא חזר, שהיא אפילו לא הצליחה לשמוח בלב שלם כשהודיעו לה ביום שבת האחרון שהבת שלה חוזרת הביתה. "כל השבוע שקדם לחזרה של מיה היה שבוע טוב", היא אומרת. "הייתי בשיא שלי. היו לי מלא שיחות טובות עם אנשים, הייתי בבית הנשיא ובפגישה עם יוסי כהן, וביום שלישי הייתה אצלנו הכנסת ספר תורה לחדר של מיה ושל איתי והשתתפו מאות אנשים מהשכונה, מאות. היה כל כך מרגש. והכי חיזק אותי מיקי שניידר, טייס ששהה שמונה חודשים בשבי הסורי ובא לבקר. הוא סיפר לי שהיום יש לו משפחה וילדים והוא חזר לטוס באל על, וכל זה אחרי שמונה וחצי חודשים לבד, בחושך. מאוד חיזק אותי לשמוע ממנו שאפשר לחזור לחיים יפים וטובים אחר כך. הוא אמר לי, 'שתדעי שלילדים שלך קשה שם, גם לי היה קשה, אבל לך פה, כאמא שדואגת להם? יותר קשה'. הוא הסביר שמה שמעסיק את החטופים במצב כזה זה האהובים שלהם, כי הם יודעים שהם בטח משתגעים.
"כשמיה חזרה, היא אמרה לי בדיוק את זה. שהיא לא הפסיקה לחשוב על איך אנחנו, ההורים, בטח דואגים. היא אמרה לי, 'אמא, אני אוהבת אותך, לא אמרתי לך את זה מספיק לפני החטיפה'. אמרתי לה, 'מיה, אבל כן אמרת. כשהיית מבקשת ממני לקחת את האוטו והייתי מסכימה, היית כותבת לי 'איך אני אוהבת אותך', והיא אמרה, 'לא אמרתי לך במילים ארוכות מספיק ולא חיבקתי אותך'. היא אמרה שבשבי חושבים המון על אמא ואבא, ואיך התנהגת עם אנשים, מה הספקת לעשות טוב".
כשאת אומרת שבשבוע לפני שחזרה היה לך שבוע טוב, את מתכוונת שהצלחת לשמור על האופטימיות המפורסמת שלך, ולא נפלת לייאוש?
"בדיוק. ולאורך כל השבוע הזה הלב שלי הרגיש שעוד שנייה אני רואה את איתי. הוא הרי בן 18, עדיין ילד, והעסקה הייתה שמחזירים ילדים. מתברר שבסוף זימנתי אליי את מיה".
ביום שבת כמה מהחברים של מיה ואיתי באו להיות אצלה בבית היפה שלה בהרצליה. מירית היא האמא המגניבה הזאת, הקולית, שיש לה נשמה צעירה וחוש הומור משובח. החברים של הילדים הגדולים תמיד אהבו לשבת איתה, לצחוק איתה על הגג בערבים. גם עכשיו, כשהכול נחרב, החברים של הילדים מקפידים לבוא למירית. הם אומנם באים לעודד אותה, אבל זה מרגיש לי שהם גם מוצאים באישיות השמש שלה נחמה.
"איך שאני יוצאת מהמקלחת - פתאום מתקשר קצין הנפגעים והקול שלו פתאום שונה. אני מרגישה את זה מהדרך שבה הוא אומר את ה'הלו', שהוא שואל אם אני לבד. ואז הוא אמר לי, 'מיה חוזרת היום הביתה'. עכשיו תקשיבי, אני לא שמעתי כלום על מיה 50 ימים. לא היה לי שום מידע. ידעתי שהיא חטופה, אבל לא היה לי סרטון חטיפה ממנה כמו שיש לי מאיתי ומעומר. ופתאום זה. היא חיה והיא בדרך אליי".
ובכל זאת לא הצלחת לשמוח עד הסוף.
"לא. ממש לא. צרחתי מהתרגשות, לא צעקתי את חיי מאושר. אני לא יכולה להיות שמחה בלב שלם, מבינה? לא יכולה להיות שמחה, כי יש לי עוד ילד שם, ואת מבינה שאם עכשיו היו מתקשרים אליי ואומרים לי שאיתי בדרך? וואו, איך הייתי בוכה מרוב אושר. כי זהו. הושלם הלב. הלב שלי שוב שלם".
בהרבה מובנים, הסיפור של מירית הוא הסיפור של השבוע הזה, שבוע הפעימות הראשונות שבמסגרתן הוחזרו לנו 40 אמהות וילדים. כולנו שמחנו כשראינו את ארז וסהר קלדרון, את התאומות קוניו הקטנטנות בוורוד, את אמילי הנד ואביגיל עידן ויגיל ואור יעקב. ומצד שני, את החזרה המאושרת הזאת ליווה כל הזמן צל שחור. כל כך הרבה מהילדים חזרו לבית שחסר בו אבא שנרצח או נחטף, או אמא שלעולם לא יחבקו, או שניהם. ומשפחות שנקרעו לשניים - חלק שבו מהגיהינום, חלק אחר נותר מאחור.
וכאילו לא די בכך, בפעימה השנייה, זו שבה מיה חזרה, פתאום התגלעו גם קשיים במשא ומתן כשחמאס - שמרצחיו משקרים כמו שהם נושמים - טען שישראל לא עמדה בתנאי ההסכם. הייתה כבר תחושה כזאת שהכול אבוד, שלא נראה יותר אף חטוף אי פעם. לרגע היה נדמה שהלב לא יצליח לחזור לעצמו לעולם.
עינו אותך בחוסר ודאות עד לרגע האחרון.
"וואו, זה היה קשוח. משש בערב היינו פה בסורוקה, לכאן אמרו לנו לבוא. אמרו לנו שמיה פצועה ולא הופתעתי, כי מיה - ידענו כל הזמן שיש איתה משהו. הרי יש שיחה שלה עם אילן, כמה דקות לפני שהיא נחטפה, שבה היא צרחה 'ירו בי'. אבל אני לא רציתי להאמין. לאורך כל 50 הימים האלו אמרתי לעצמי, ‘בואי תדמייני שהרסיס עבר דרכה והיא לא נשרטה אפילו’, כי ברכב שהם היו בו לא מצאו דם. סיפרתי לעצמי שהיא הייתה בלחץ, בגלל זה היא צרחה ככה בשיחה האחרונה. ובדיעבד, מזל שחשבתי ככה, כי אם הייתי מדמיינת אותה חוזרת אליי כמו שהיא חזרה בסוף, עם הגבס והקביים, זה היה גומר אותי. ואגב לא רצו לקטוע לה את הרגל, הרגל שלה תהיה בסדר. שמעתי שיש שמועה כזו בטלגרם, אז לא".
איך החזקת מעמד כל השעות האלו?
"אני מגיעה לסורוקה ומכניסים אותי למחלקה שרשום בשלט שלה 'ניתוחי חזה וטיפול נמרץ'. ואני אומרת: למה אנחנו במחלקה הזו? טיפול נמרץ? ניתוחי חזה? למה? אני תופסת את האיש שמלווה אותי פיזית, חזק ביד, ואומרת לו: 'תגיד לי מה אנחנו עושים פה'. והוא אומר לי להירגע, מסביר לי שפשוט רצו לפנות למיה ולנו מחלקה פרטית ומבודדת ובגלל זה אנחנו כאן. ואז אני מתחילה לראות בתקשורת שהעסקה לא יוצאת לפועל. שיש בעיות. כי הילדים התעכבו, ושם אמרתי, אני לא נשארת בבית חולים. החלטנו לקחת חדר במלון בבאר־שבע, יצאנו לשם עם חברים שלנו ועם קצין החטופים אביתר. בשעה תשע אנחנו אומרים, מה קורה? עוד אין כלום בתקשורת. ואם חלילה העסקה לא תצא? מה, אני לא אראה את מיה? אז החלטתי שדי. אני חייבת לחזור לאופטימיות, להעביר את הזמן יפה, לא ברע. הלכנו למקום באר־שבעי שנקרא 'או לה לה', אכלנו אוכל ממש טעים ושתינו יין, בעל המקום לא הפסיק לפנק אותנו".
את יודעת, את אולי האמא הראשונה של חטופים שהכרתי שאומרת שהיא מצליחה להירדם בלילה. שממשיכה לשבת עם החברים של הילדים על הגג. לאכול. לשתות יין. זה כל כך מעורר השראה בעיניי שאת מתעקשת להמשיך לחיות, כאילו שדרך זה את מעבירה מסר לילדים.
"כן, זה בדיוק ככה. לאורך כל הימים האלו אני כל הזמן שואלת את עצמי איך הילדים שלי ישרדו שם, מה נתתי להם שיעזור להם לעבור את הגיהינום הזה ולחזור אליי. כאמא לימדתי את הילדים שלי הכול, איך לשרוך נעליים, איך לאכול בסכין ומזלג, איך להיות חברים טובים, וכל הזמן חשבתי לעצמי, 'לימדתי אתכם הכול, אבל אני מתנצלת שלא לימדתי אתכם איך להיות חטופים'. כשמיה חזרה זה אחד הדברים הראשונים שאמרתי לה. סליחה על זה שלא הכנתי אותה לאיך להתמודד עם שבי. והיא אמרה משהו כל כך יפה. היא אמרה, 'אבל אמא, את כן לימדת אותנו את זה. כל מה שספגתי ממך עזר לי שם'.
"אולי זה ההומור שלי, שנשאר גם עכשיו כי אני מתעקשת עליו. גם הילדים שלי מצחיקים ואוהבים לצחוק, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שהומור עוזר במצבי קיצון. אולי גם את כושר השרידות שלי. מיה ממש אמרה לי את זה אתמול. וואו, איזו מהממת, איך היא אמרה לי את זה? 'אמא, אני מעריצה שלך. אני רוצה להיות כמוך כשאהיה גדולה'. אמרה שאת הכול עשיתי לבד, בעשר אצבעות, אף אחד לא עזר לי ולא היו לי חיים פשוטים. כי אני נולדתי בדרום תל־אביב לשני הורים שמרוויחים מאוד צנוע, ובגיל 13 קמתי והחלטתי שאני רוצה לעבור לבדי ולחיות בקיבוץ. זה מה שעשיתי, והייתה לי ילדות נפלאה. אולי זה מה שהיא למדה ממני ועזר לה בשבי. לזכור שאפשר לעלות למעלה גם מהמקום הכי נמוך".
בואי נחזור לשעות ההמתנה ולמקום ההוא בבאר־שבע שאתם יושבים בו.
"בשעה 12 ראינו בחדשות שזהו, הם בדרך לצלב האדום, ומיד חזרנו לבית החולים. אחרי עשר דקות בערך, בחדר, כשאין לך אוויר יותר, מישהו מעביר לי את הטלפון ואומר לי, 'קחי, זו מיה'".
מה המילה הראשונה שהיא אומרת לך?
"'אמא?' וזהו זה. אז היא מתחילה לבכות את הבכי של חייה. בכי של התרגשות, של געגוע, שהנה היא שומעת אותנו. אני אומרת לה, 'מיה אנחנו פה, אני ואבא וגיא (הילד הצעיר במשפחה, בן 14 - ד"ס) ואנחנו מחכים לך. בשלב הזה אני לא בוכה, אני לא מרשה לעצמי. אני אמא ואני מחזיקה את זה בשבילה. שהיא תבכה ולא אני. ואז היא שומעת את אבא אילן ואת גיא, והיא צועקת 'גיא, גיא, אני מתגעגעת אליכם ואני אוהבת אתכם'. זו שיחה של 20 שניות, אולי חצי דקה, וכל הרגשות בעולם נמצאים בה".
והיא פוגשת אתכם בשנייה שהיא מגיעה לבית החולים?
"לא. הצוות אומר לנו, 'אתם לא תראו אותה ישר כשהיא מגיעה, קודם ניקח אותה לבדיקה ראשונית עם העובדת הסוציאלית'. אבל הבדיקה הסתיימה כל כך מהר, פחות מחצי דקה, ואני זוכרת שחשבתי שזה טוב שהבדיקה קצרה, שזו אינדיקציה בשבילי שהיא בסדר, שזה אומר שהיא לא עברה שם שום פגיעה אחרת חוץ מפצע הירי, והכי־הכי חשוב, תפסתי לפני הבדיקה את העובדת הסוציאלית ואמרתי לה, 'את חייבת לדבר איתה על פגיעה מינית'. זה היה הכי מהותי לי, שהיא לא עברה גיהינום מהסוג הזה. ובאמת לא קרה לה שום דבר נורא מהסוג הזה. תודה לאל".
ואז אתם מגיעים למיטה בבית החולים שבה היא שוכבת, את ואבא שלה וגיא. ראיתי את זה בסרטון המרגש שצילמו שם. הבכי של מיה ושלכם היה כל כך מרסק.
"מיה בכתה שם מהלב. אני לא שמעתי אותה בוכה ככה אף פעם. כי אתה לא יודע איך הילד שלך יבכה כשהוא יחזור משבי. אתה לא יודע איך הוא ייראה, מה הוא יגיד על מה הוא ידבר".
אני חושבת הרבה על הלילה הראשון שהעברתם לצידה. שפתאום אולי אפשר לעצום עין ולהירגע, כי הילד כאן. ואחרי זה על הבוקר.
"כן, אבל את חייבת לזכור שאני לא ממש אירגע עד שאיתי יחזור בקרוב, בעזרת השם. בלילה הראשון עם מיה לא ממש נרדמנו, ישנו איתה כולנו. ביקשנו ארבע מיטות וביקשתי שהמיטה שלי תהיה צמודה לשלה. בשש וחצי בבוקר היא התעוררה. וברגע שהיא פקחה את העיניים היא פשוט פתחה את הפה וסיפרה לנו הכול. ועל זה אני מברכת, כי לשמחתי יש לי ילדה שחזרה מהשבי ופשוט עוזרת לי להבין איך להתנהל. היא מדברת על הכול, היא משתפת. אני זוכרת שכל כך חששתי לפני, מה אם היא לא תצליח להגיד לי אפילו מילה? מה אגיד לה? אני פשוט אחבק אותה ואשתוק? מה עושים בסיטואציה כזו?".
לפני שעזבה את הבית ועברה לשהות לצד בתה המתאוששת בבית החולים, היה למירית טקס קבוע. “הייתי קמה בכל בוקר, נוטלת ידיים, אומרת את ברכת השחר, קוראת תהילים ופרק מספר דברים, כי אמרו לי באחת מהפרשות החלה שזה ספר חזק. ואז נכנסת לחדר של איתי, יושבת על המיטה ומדברת אליו. אומרת לו ‘ילד שלי, תהיה עוד קצת חזק. עוד קצת וזה נגמר’. קשה לי לראות שהחדר מסודר. כל בוקר את נכנסת והחדר נראה אותו דבר. הייתי כל כך רוצה שהוא יהיה שוב מבולגן, שיהיו בו חיים. שיזרוק לי שוב גרביים על הרצפה, כמה שהייתי מתעצבנת עליו פעם כשהייתי צריכה לאסוף אחריו, היום אני אהיה עבד שלו בשמחה - רק שיחזור אליי”.
עכשיו מירית מספרת שמיה חזרה מהשבי עם כמה התנהגויות חדשות. "היא הפסיקה לעשן", היא אומרת, "אחרי כל כך הרבה ימים בשבי בלי סיגריה היא פשוט נגמלה. והיא נגמלה גם מהטלפון שלה, היא בקושי מבקשת אותו. היא כן מיה שלנו בהמון מובנים, למשל, היא כבר הספיקה לנזוף בי על התמונה הלא־מוצלחת שבחרתי לאחד מפוסטרי החטופה שלה. אבל אני בטוחה שהנפש שלה נפגעה. ייקח זמן לשקם אותה, וגם זה יצליח רק אם איתי יחזור.
"מה שכן, היא קיבלה פרופורציות חדשות לחיים. היא מדברת איתנו המון על כמה היא למדה שם בשבי להעריך את הדברים הקטנים. תחשבי, כל כך הרבה ימים בגיהינום הזה בלי שום גירוי, בלי יכולת לזוז, רק את והמחשבות שלך. אז היא פתאום הבינה כמה היא מתגעגעת לשתות קפה על המרפסת. כמה היא רוצה שוב לשבת על הים ולחכות לשקיעה. היא התבגרה בשבי במהירות, אבל באמת שהייתי מוותרת על הפרופורציות האלו. למה הם קטעו לה ולאיתי את העלומים ואת החיים השמחים שלהם, שני ילדים שטורפים את החיים ואוהבים לבלות? באיזו זכות?
הם בכלל לא היו אמורים להספיק להגיע למסיבה המקוללת הזאת. בחגים מירית לקחה את שלושת הילדים שלה לחופשה, טיול כיפי ומלא פינוקים עם אמא במקסיקו, והם חזרו ממנו בערב של המסיבה. איתי ומיה כל כך רצו להספיק לנובה שהם אפילו לא פרקו את המזוודות, פשוט נסעו ישר למסיבה. זה משהו שמאוד מאפיין את הילדים הגדולים של מירית ואילן. ילדים יפהפיים וחכמים עם מלא חברים וחוש בריא, שכנראה ירשו מאמא את הידיעה איך הופכים כל דקה של קיום למהנה.
"בשנתיים האחרונות לא רציתי זוגיות מרוב שהיה לי כיף עם הילדים. רציתי ליהנות מהם, כי ידעתי שמיה עומדת לטוס לדרום אמריקה וגם איתי עוד מעט יעזוב את הבית. זה הזמן שלי איתם עכשיו, כשהם כבר גדולים ובוגרים. בגלל זה אני נוסעת איתם מלא לחו"ל. אנחנו גם יוצאים בלילה, רוקדים, נהנים וצוחקים.
""ולכן כשאני דואגת לאיתי אני לא דואגת אם הוא אוכל; אני מבינה שמאכילים אותם שם. אני יותר דואגת לאיך זה משנה אותו. הוא ילד כל כך שמח, מאוד אוהב את החיים. כשהיינו במקסיקו היה לנו כל כך כיף, שהוא אמר לי 'אמא, אני חושב שניצלתי את גיל 18 שלי עד הסוף. זו התקופה הכי טובה בחיים שלי'. ובאמת, הוא היה בתאילנד, היה במסיבות, היה במקסיקו איתי. אז את מבינה? איתי הוא ילד מואר, הוא באמת טורף את החיים. לקחו אותו בשיא ההנאה והשמחה שלו, איך זה ישפיע עליו?".
מיה מבוגרת מאיתי בשלוש שנים. הם תמיד הסתדרו כל כך טוב? תמיד הלכו יחד למסיבות?
"זה משהו שקרה רק בשנתיים האחרונות. הם התקרבו מאוד. הוא קורא לה בשם החיבה פאצ'ה, החברים שלה ושלו מתערבבים לפעמים, שתי החבורות יושבות אצלנו על הגג בימי שישי. זה בית שמח, בית מצחיק, בית שכיף להיות בו. מיה וגם איתי הם האלפא של החבורה. תמיד יש חברים אצלנו".
ספרי לי על שניהם.
"מיה מאוד פרפקציוניסטית, חדה. היא ילדה של ספרים. ילדה מצטיינת כזו, שכל אמא הייתה רוצה. איתי הוא אתגריסט, ילד מלא חיים שאוהב לבלות ולצאת. וכן, הוא חתיך ואהוב הבנות. בתקופה האחרונה יצא לי לקבל חיבוקים מהמון אנשים זרים, ושמתי לב שהמון אנשים אומרים לי, 'איתי מכיר את הבת שלי'. וזה מכל הארץ. מפתח־תקווה, מהוד־השרון, מקיסריה. בכל מקום. תמיד היינו מדברים על זה שהוא אוהב ברונטיות, אבל מאיה קיי הכי יפה בעיניו. ביום חמישי מאיה קיי באה לבקר אותנו בבית. היא נדלקה עליו מהתמונות".
אולי עוד תצא לנו חתונה.
"נראה, היא אמרה שנורא קשה לה עם זה שהוא קטן ממנה בשלוש שנים. אמרתי לה, 'קודם כל, לאהבה אין גיל. ושתיים, אל תדאגי, כשהוא יחזור הוא יתבגר בכמה שנים'".
היא משאירה אותי עם המשקע של המשפט העצוב הזה, מתנצלת ואומרת שהיא שוב צריכה לעלות למעלה. מיה מחכה לה. אני מסתכלת עליה הולכת לכיוון המעלית, אישה כל כך מרשימה עם רעמת שיער זהובה ושופעת. גם הנשמה שלה שופעת. מלאה בצחוק וכנות ותאווה לחיים. לא מגיע לה לחלק את הנשמה שלה לשניים ככה.
עד שובו של איתי, מיה - שגם את הלב שלה חצו במצ'טה של אכזריות - ביקשה שאמא תלביש אותה באחת החולצות שלו. "הבאתי לה שתי חולצות של איתי מהארון, חולצות גדולות כאלו של מעצבת שהוא אוהב, ועם זה היא ישנה. את יודעת, כשהיא חזרה מהשבי הדבר הראשון שעשיתי זה להוציא אותה מהבגדים שחמאס נתנו לה שם. זרקתי ישר את המכנסיים לפח, אבל היום בבוקר פתאום ראיתי את החולצה והגוזייה מהשבי והחלטתי לשמור אותן. אמרתי לעצמי שאולי יום אחד, אחרי שאיתי יחזור, מיה בכל זאת תרצה אותן. אולי יש בלשמור אותן משמעות בשבילה".
בדמיונה מירית רואה את איתי ועומר ומיה יושבים ליד המיטה של מיה בבית החולים, צוחקים. “איתי בטח מכרסם עוגיות עבאדי, הוא חולה על זה, מצידי שישאיר פירורים. והלוואי שאחרי זה נחזור הביתה”, היא אומרת. הלוואי שבזמן שאתם קוראים את השורות האלו, החלום של מירית הפך למציאות.
צילום שער המוסף: מאיה משל. FB - Maya Oshri Meshel. IG - maya.o.meshel
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
