אביחי ברודץ' לא רצה להיות גיבור המאבק לשחרור החטופים, אבל כשהגורל כפה עליו מציאות אכזרית הוא ניצב מולו בראש מורם כדי להחזיר הביתה את אשתו הגר ושלושת ילדיהם. שבוע לאחר אותה שבת שחורה, הוא התייצב מול בסיס הקריה בתל־אביב עם כיסא פלסטיק, כשלצידו כלב המשפחה האהוב רודני ועם שלט אחד ועליו שלוש מילים: "המשפחה שלי בעזה". "קודם שיחזירו את החטופים", הוא אמר אז, "ואחרי זה לא תראו אותי אף פעם".
עוד כתבות +ynet:
לאט־לאט הצטרפו לברודץ' עוד ועוד מוחים למען שחרור החטופים מעזה, תחילה כמה עשרות, בהמשך אלפים ורבבות שנשאו את אותה קריאה ששטפה את המדינה. ברודץ' היה הגפרור הבודד שהדליק מחאה שפירותיה - גם אם הם חלקיים - כבר מורגשים, עם שובם של עשרות חטופים לישראל בשבוע החולף.
ביום שלישי, יומיים אחרי שקיבל את משפחתו - כל עולמו - בחזרה, ברודץ' נראה כמו לוחם שמשמרתו האישית הסתיימה, אך כזה שעדיין יהיה שם כדי לסייע לשאר משפחות החטופים עד שיקיריהן ישובו גם הם לחיקן. "אני מאושר", הוא אומר, "ומודה לכל עם ישראל על התמיכה. לכל מי שהתפלל, הדליק נרות והפריש חלות. אני מודה לכל חיילי צה"ל שנלחמו עבורנו ולכל מי שעזר לי לאורך הדרך. אני באמת אסיר תודה לכולכם, אני רוצה להודות לכל העולם בערך. ולעולם לא אפסיק לפעול למען שחרור כל החטופים".
ליווינו את ברודץ' בשבוע האחרון, בין רגעי התקווה לאכזבה מכך ששמות יקיריו לא היו ברשימות המשוחררים הראשונות, ועד לרגע האיחוד המרגש בתחילת השבוע. ביום ראשון התברר שלא רק הוא קיבל את הגר אשתו וילדיהם במתנה. עבור אשתו, היה זה הרגע שבו גילתה שבעלה בחיים. 50 ימים היא וילדיה הוחזקו בשבי חמאס, כשהיא משוכנעת שמאז 7 באוקטובר היא אלמנה. כששבה לישראל, גילתה שהאיש שלה חי והפך לגיבור של מדינה שלמה.
"הייתה התרגשות גדולה, הגר חשבה שאביחי נהרג", מספר אביה של הגר, משה לוטם, על המפגש עם בתו ונכדיו. "היא חיה בתודעה שהוא נהרג בכל התקופה הזו, עוד כשהייתה בצד המצרי במהלך שחרורה. דיברתי איתה מעט מאוד, רק מילמלתי שבחיים לא אתן לה להיעלם לתקופה כל כך ארוכה. איו הרבה מה לומר, הכל בנאלי ויכול להישמע קלישאתי. אין מקום למילים". על מצבם הגר ברודץ' וילדיה, אמר אביה כי "הם נראים פחות טוב מאיך שנראו קודם, אני מקווה שיקבלו את כל מה שהם צריכים כדי להשתקם. הופקרנו, האזור שלנו פצוע ומצולק, ואדרוש מהממשלה לשים בראש סדר העדיפויות שלה את החזרת החטופים. בלי זה לא יהיה ניצחון, ואנחנו צריכים ניצחון".
בחיים שקדמו ל־7 באוקטובר, אביחי ברודץ' היה קיבוצניק חסר דאגות, חקלאי לשעבר שלומד סיעוד ונהנה מהרגעים הקטנים שכוללים ישיבה במרפסת הבית בכפר עזה עם החברים מהקיבוץ. אחד מהם הוא רועי עידן ז"ל, צלם ynet שנרצח כשהוא מחזיק בידיו את בתו אביגיל עידן, שהפכה לסמל המאבק לשחרור החטופים ונכנסה ללבבות של רבים, מישראל ועד הבית הלבן, שם הנשיא ביידן התייחס השבוע לשחרורה בהתרגשות והודה שהיה שמח להיות בישראל ברגעים האלה כדי לחבק אותה.
בבוקר אותה שבת, תיכננו הזוג ברודץ' לחגוג את יום הולדתה העשירי של בתם הבכורה, עפרי, אחות ליובל (8) ואוריה (4). "קמתי באותה שבת ואמרתי שיהיה יום מדהים, תיכננו לחגוג לעפרי, ואז קרה הדבר הזה ושקעתי לדיכאון", הוא נזכר.
באותו בוקר, אחרי שאביה רועי נרצח ואמה סמדר נורתה גם היא למוות מול שני אחיה, מיכאל (9) ועמליה (6), אביגיל הקטנה רצה לעבר אביחי ברודץ' כשהיא מכוסה בדם. תחילה, סיפר, הוא כלל לא זיהה אותה, ורק כשהתקרבה הבין שמדובר ב"גולי", בתו של חברו הטוב, שלא מדממת אלא מכוסה בדם אביה. ברודץ' מסר את אביגיל הקטנה לידי אשתו הגר, ויצא להילחם לצד שאר חברי כיתת הכוננות. הכיתה מנת 14 חברים מכפר עזה, רק שבעה מהם שרדו.
"הגר הייתה גיבורה, יש לה הרבה במה להתגאות", נזכר אביחי, "כשיצאתי באותו בוקר ונעמדתי ליד הדלת, ראיתי את אביגיל במגרש החניה, הבאתי אותה להגר והלכתי. שלחתי להגר הודעה בהמשך: 'אני בסדר, מה איתך?' והיא ענתה שהיא בסדר. האמנתי בכל רגע שהגר שומרת על הילדים, עפרי, יובי ואוריה. ידעתי גם שיובי קצת רגיש, אבל לאוריה יש את אביגיל באותו הגיל".
הוא נלחם נגד המחבלים הרבים שחדרו לקיבוץ באותו יום, ובחמ"ל של כפר עזה ניהל קרב ישיר מולם. כשהם ירו לעברו אר־פי־ג'י והשליכו רימונים, הוא הצליח לתפוס מחסה בפינת החדר והמשיך לירות. חברו לכיתת הכוננות, סרגיי יענקלביץ', היה לצידו שם ונפגע מהירי. גם ברודץ' נפגע מרסיסים, ושניהם פונו בשעות אחר הצהריים לבתי חולים. שעות ספורות לפני שהתאחד עם משפחתו, הוציאו את הרסיסים ההם מגופו. עד אז הם היו שם, יחד עם הגעגועים שבתוכו, מזכירים לו את הרגע שבו חייו השתנו.
סוד הקסם של הקמפיין שלו היה הפשטות, הנגישות לכל אדם, והמסר הברור: "הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לשחרר את הנשים והילדים", נהג לומר, "הרי אין מחלוקת לא אצלנו ולא בצד השני, שזה הדבר הראשון שצריך לעשות. לא נראה לי שיש גורם בעולם שרוצה להזיק לאמא ולילדים".
השבוע, כשהמאבק האישי תם, הוא כבר אכל פיצה עם אשתו וילדיו בבית החולים שניידר, כשבחדר ליד נמצאת אביגיל עידן. מלאו לה ארבע שנים בשבי חמאס, את הוריה איבדה בטבח הנורא ההוא, אבל היה שם גם רגע של נחמה, כשהאיש שהציל את חייה והאישה שדאגה לשלומה בשבי, התאחדו שוב לראשונה אחרי 50 ימים ארוכים מדי.
והיה גם עוד חבר לצידם, אותו חבר שליווה את אביחי ברודץ' מחוץ לשערי הקריה ובכל רגעי הגעגוע. רודני, הכלב המשפחתי וגיבור על ארבע, עבר בעצמו תלאות רבות מאז השבת השחורה. תחילה נמלט מהמחבלים שהוציאו להורג כלבים מהקיבוץ שעמדו בדרכם לטבח, ואז הסתתר בבית משפחה אחרת בכפר עזה. למחרת הטבח, הגיע חייל המילואים עידו בוהדנה לבית משפחת ברודץ', ומצא אורח לא צפוי. "הגעתי לבית ששינה לי את הלחימה, הבית של אביחי", סיפר בוהדנה. "נכנסתי מהדלת הצדדית של הבית וזיהיתי קליעים של צה"ל, הבנתי שכנראה היה שם כוח לפניי. מתוך החושך ראיתי זוג עיניים מסתכלות עליי, כמעט יריתי בו, אבל התרחקתי אחורה ופתאום ראיתי את רודני, הכלב של אביחי. הוא היה מפוחד למות, יילל ולא רצה לגשת אלינו". במטבח ראו בוהדנה וחבריו לצוות את עוגת יום הולדת שהמתינה לחגיגות לעפרי, שנגדעו בטרם החלו. "כולנו התחלנו למרר בבכי", סיפר בוהדנה.
וגם עכשיו יש בכי, אבל הוא מתוק יותר, בנסיבות משמחות יותר. משפחת ברודץ' התאחדה. ובאשר לאביחי, הוא חווה אופוריה, אבל גם ברגעים אלה הוא מודע וקשוב לחולשותיו. "עכשיו אני בעננים, אבל אני יכול ליפול שוב", הוא אומר כבעל ניסיון שהיטלטל ברכבת של חוסר ודאות.
בלילה שבין שבת לראשון, בשתיים בלילה, הגיע הטלפון המיוחל. "זו הייתה שיחה הזיה, אמרו לי 'חמאס הולך להחזיר את המשפחה שלך'", הוא נזכר. הוא ישב אז בבית הוריו בראשון־לציון, מוקף קרובים וחברים, חלקם מהקיבוץ וחלקם כאלה שאסף וסחף במהלך מאבקו בשבועות האחרונים.
"פגשתי לאורך הדרך את האנשים הכי מופלאים שיש, כל אדם בכל נקודה היה הכי מושלם. גם אנשים ברחוב שבאו לחבק אותי, כל אחד בנקודה שלו היה הטוב ביותר שיכולתי לפגוש", הוא אומר השבוע.
אחרי שהגיע הטלפון, הגיעה ההכנה לשובה של המשפחה. הוא אסף עבורם חפצים מוכרים שיקלו על חזרתם לישראל, שממילא מאתגרת כשהחזרה לבית האמיתי, שם בכפר עזה, לא נראית אפשרית בעתיד הנראה לעין. חבריו, בהם יענקלביץ' מכיתת הכוננות ועידן שלזינגר, אספו את מכונת הקפה של הגר. האחרון ארז את המכונה עם שקיות פולי קפה, במה שנראה כמו חברים מהצבא שמגיעים לעזור באריזות לקראת מעבר דירה.
ביום שלישי, החברים מהקיבוץ שפונו למלון בשפיים הרימו כוסית לרגל חזרתם של חלק מחבריהם הביתה. "הם פה, זה הכי חשוב", אמר יענקלביץ', "לא היה לי ספק שהם ישוחררו, הייתי בטוח בזה במאה אחוז. כיף לי שאביחי זכה לראות אותם, וזה כל מה שחשוב". חבר אחר, גיאורגי פכטר, הודה שהוא עדיין מעכל את מה שקרה. התמזל מזלו והוא היה מחוץ לקיבוץ ב־7 באוקטובר. "כשאביחי קיבל את ההודעה, אנחנו היינו בתפילות. בבוקר קמתי וראיתי שאביחי שלח לי הודעה בארבע לפנות בוקר: 'היא ברשימה'. זו ההודעה הכי משמחת שיש, והתחושות הן שגם בתוך הבלגן הזה היה לנו רגע של שמחה. זה שיפר לנו את מצב הרוח, אבל זה לא שנפתח כאן דף חדש והכול בסדר, אנחנו עדיין בתחתית האוקיינוס".
אביחי ברודץ' אומנם קיבל את משפחתו בחזרה, אבל הוא יודע היטב שיש כאלה שעדיין צריכים להיאבק כדי לראות את יקיריהם. "יש אנשים שלא יחזרו", הוא אומר בעצב כשהוא אוסף את החפצים של משפחתו. "רועי (עידן) לא יחזור לעשן איתי בבקרים, טל אילון (מפקד כיתת הכוננות שנהרג בלחימה – א"ק) לא יחזור להדליק איתי את האש במנגל ולאכול איתי בשר, והשכן שלי עומר – הילדים שלי כבר לא יוכלו ללכת אליו לשחק. אני לא יודע מי יחזור ומי לא, אבל כשאני מסתכל על המקום הזה ועל הצעצועים של אוריה מהבית, אני מת לחזור לכפר עזה. זה החיים שלי. זה מה שרציתי, ואיכשהו את כל מה שרציתי קיבלתי".
והוא צודק, הוא רצה את משפחתו וקיבל אותה. אבל הוא זוכר, ולא צריך שיזכירו, שהוא הבטיח להילחם עד שכולם יהיו בבית, עד האחרון שבהם. "הגענו לנקודה המשמעותית הזו אחרי הרבה נקודות בדרך, ויש עוד הרבה משפחות והמסע של כל עם ישראל עוד ארוך. וזה החלק הכואב", הוא אומר. "אני מאוד שמח ואיפשהו גם חוגג, אבל יש עוד אנשים בעזה, הם ממש מולנו, ומצבם פחות טוב מאשר של המשפחה שלי".
בינתיים, הוא מרשה לעצמו להתנחם בזרועות ילדיו ואהובתו, רגע שעד לפני כמה ימים נראה היה רחוק מהישג יד. "החוסר של הגר עטף אותי כל הזמן", הוא מספר, "הגיעו לנחם אותי הרבה אנשים מהקיבוץ, ולא זכרתי את השמות שלהם. הגר הייתה זוכרת. ובמהלך התקופה פגשתי שרים ושגרירים, אנשים שאני לא פוגש כל יום, וכשאתה חוזר מפגישות כאלה אתה אומר לעצמך 'איזה מגניב', ואז אתה הולך לישון לבד. למי תספר? באתי בסוף כל יום לשפיים ולא היה לי עם מי לדבר, זו האמת".
