אחותי הגדולה שושן הרן חזרה מהשבי לפנות בוקר 26 בנובמבר. מה לאישה בת 67 ולשבי? התשובה פשוטה: מאז 7 באוקטובר אין שום קשר בין היגיון למציאות. יחד עם שושן שבו מעזה בתה עדי, ילדיה של עדי נווה ויהל, וגם שרון אביגדורי, אחותו של אבשלום ז"ל – בעלה של שושן – ובתה נעם.
איך אתם מרגישים? נשאלנו עשרות פעמים מאז השחרור. התשובה המשפחתית זהה: 6 מ־7, ולמעשה 6 מתוך כ־140. כי יחד עם בעלה של עדי עדיין מוחזקים בשבי הרבה מאוד ישראלים ועד שהם ישובו לא ייסגר מעגל שחייב להיסגר.
- לרשימת החטופים המלאה - לחצו כאן
יום שישי, 22:18. "כבר שמעת?" אמרה קצינת הקישור של הצבא בטלפון, אדרנלין בקולה. למה שאשמע? היא הרי זו שאמורה להודיע לי. "המשפחה שלך ברשימת המשוחררים מחר. שושן, עדי, נווה, יהל, שרון ונעם". ואני, שאמור לצעוק עכשיו בהתלהבות, שואל במתכתיות: "טל לא?" הייתי צריך לדעת, הוא גבר, ובפעימות הראשונות גברים לא משוחררים. בכל זאת, סיימנו את השיחה ב"יופי, יופי, נהדר" וסיכמנו להיות בקשר מחר.
חמש שניות אחר כך, נחשול הודעות מכל אמצעי התקשורת ואחותם. "אתם ברשימה מחר". אם הקצינה הייתה מתעכבת טיפונת, מפספסת ספרה בחיוג, הייתי מקבל את הידיעה מהתקשורת. אבל מי מתלונן בסיטואציה כזו. מאותו רגע ניסינו לשמור על איפול. הרי מדובר בחמאס, לך תדע אם הם ינקטו עוד תרגיל מבית מדרשם הנבזי - יעבירו רשימה איקס וישחררו חטופים אחרים. לא ממש עזר לנו. השמות המשיכו לטוס מפה לווטסאפ.
שבת 16:57. "תגיעו לשיבא בין חמש וחצי לשש", סימסה קצינת הקישור. למה כל כך מוקדם? "יש פקקים נוראיים, לא רוצים שניתקע". בחמישה לשש כבר היינו בבית החולים – שום רמז לפקקון בדרך – וניווטנו לחניית ההנהלה. סלבים של חטופים. בעזרת תג על הצוואר וצמיד כחול על היד דילגנו מעבר לווילון עבה, מאובטח בחיילים, שחצץ בין סתם אנשים לבינינו. מעברו השני חיכה מתחם שהוכן במיוחד למשוחררים. לכל משפחה חדר, ליד כל מיטה צ'ימידן מהניילון עם ציוד בסיסי, תיק גב כנ"ל וטלפון נייד דנדש באריזה. כל שתבקשו, שבים יקרים, לו יהי.
עד שהם יגיעו, חיכו בחדר האוכל של המחלקה לבני המשפחות מגשים עמוסים בכריכים, רוגעלך ועוגיות. המתח העצום של התקופה הזו, החיבוק של המדינה שהתעוררה והתחילה לתפקד יום אחד מאוחר מדי, בשמונה באוקטובר – הובילו לעלייה מטאורית בצריכת פחמימות. אנחנו מושקעים עכשיו טוטאלית במשימה, אנחנו קצת מסכנים, עזבו אותנו מירקות ומשכיבות סמיכה.
השעה כבר שבע בערב ואין שום סימן לשחרור. מדווחים על קשיים מול חמאס. הם טוענים שישראל לא שיחררה את האסירים שלהם. ערמת הרוגעלך מתנמכת. השעה כבר שמונה ואין שום סימן לשחרור. חמאס טוען שישראל לא מאפשרת למשאיות הומניטריות להיכנס. גורמים ביטחוניים מבקשים לשמור על אופטימיות, אבל עוד כריך נעלם בהושטת יד מהבופה.
20:44 מקור ממש יודע דבר מסמס: "זה יקרה. תחזיקו עוד קצת. אל תגיד לאף אחד". לא אומר. השעה כבר תשע ואין שום סימן... גורמים ביטחוניים מבקשים...
בעשר מבינים שהתסבוכת לא אמורה להיפתר בקרוב. קצינת הקישור ("תגיעו בין חמש וחצי לשש") מציעה למשפחות ללכת לנוח. אפשר במלון הסמוך בכפר המכביה או במלון הסמוך עוד יותר בשיבא. החדרים עלינו, כלומר עליהם, ויש גם הסעה. בטח, למה לא, סלב חטופים. מגיע רכב ואוסף את אחי דודו ואותי. עוד לא מספיקים לקבע את חגורות הבטיחות והוא עוצר. הגענו. חדר לו, חדר לי, למה לא.
מדליק טלוויזיה ומנסה לנמנם. עין אחת עצומה, השנייה על המסך. סמוך ל־23:30 מפציעות סוף־סוף מכוניות הצלב האדום. המצלמות מנסות לצוד את הפרצופים בתוכן. הנה שרון ונעם שלנו, נראות ברור־ברור. אחריהן עוד רכב. פרצוף של נער, ועוד פרצוף. אבל איפה יתר המשפחה שלנו? חמאס מימש את הטריק הנבזי?
עכשיו כבר רואים אוטובוס. יורדות ממנו דמויות. הנה אמילי הנד המתוקה שנחשבה לנרצחת. היחידה שאני מזהה.
23:45 זוהר, גם חבר טוב, גם רואה טוב, מסמס: "מטורף. זיהית את כולם? יסססססס".
23:46 אני: "לא ראיתי שושן עדי נווה יהל. ראית?"
23:46 זוהר: "את שושן ראיתי. ירדה ראשונה מהאוטובוס".
23:47 זוהר: "עכשיו הודיעו שכולם כאן".
לבד, בחדר מלון, קרוב לחצות. הדבר הכי קרוב לשמפניה הוא בקבוק אישי של מים מינרליים. ובכל זאת, הידיים מונפות למעלה, יחד עם קריאת "ישששששש", פלוס סימני השתנקות שלא ניתן להכחישם. אפשר גם לשחרר דמעה, ממילא אף אחד לא רואה.
למרות שצפויות לחלוף עוד לפחות שעתיים עד שהם יגיעו לשיבא, אומרים תודה למלון וחוזרים למתחם שהוכן עבורם. המשפחות כבר עייפות, אבל אנשי צה"ל פחות. קצינים, קצינות, זוטרים, בכירות, מסתובבים במסדרון, לחלקם אפילו יש מה לעשות.
ובינתיים יובל, הבן הלוחם של שושן, ממשיך להנדס את החדרים המיועדים למשפחה. אצל זה שמיועד לעדי ולילדים האור חזק מדי, צריך לעמעם. מוזעק חשמלאי שפותר את הבעיה. אצל זה שמיועד לשושן הקיר עירום. צריך תמונה כדי שהיא תרגיש קצת חמימות. מוזעק איש אחזקה עם מקדחה ובורג, ומישהי ממהרת למחסן להביא תמונה. לא בדיוק הטעם האנין של שושן, אבל ממילא היא תחליט בקרוב להיות בחדר של עדי והילדים. מישהו אחר הרוויח את יצירת האמנות.
2:19 אשתי גילה: "מתי הם מגיעים?"
2:20 אני: "לא יודע. בקרוב".
וכעבור שעה בערך, מי הסתכל בשעון, הם הגיעו.
עם שושן היה החיבוק הכי ארוך, הכי חיבוקי שלנו Ever. אבא ואמא המנוחים, היקה והספרטנית, ודאי מתהפכים בקברם. מה הדבר הראשון שאמרתי? לא זוכר, באמת. בטח לא "טוב שבאתם", כמו שתכננתי מראש. אולי משהו על השמלה המגוחכת שלבשה, עם הרקמה, מתנת אופנת עזה.
ואחר כך מגה חיבוק עם עדי, פלוס נשיקה על המצח. "תיזהר", היא אמרה, "יש לי כינים". הבא בתור נווה. חיבוק בסגנון הרמה. "תיזהר", הוא אמר, "אל תמעך אותי יותר מדי". ואז יהל.
יהל היא סיפור אחר. לא מחבקים אותה סתם ככה. צריך לאט־לאט, לקנות מחדש את אמונה. ללכוד את המבט שלה. לנסות לסחוט ממנה חיוך. אותו חיוך שהתנוסס בשבועות האחרונים על שלטי חוצות וגם על שער "המוסף לשבת" – ורק להיזכר שעד השבת השחורה הוריה לא העלו תמונות שלה לרשתות החברתיות כי רצו פרטיות.
וכשהחיוך של יהל מגיע, אי־אפשר לעמוד בפניו. הנה היא כבר משחקת עם הדוד מור, צמודה לדובי שקיבלה במעבר הגבול. והנה הוא מקריא לה סיפור. עכשיו הם נשכבים במיטה ועושים את עצמם ישנים. הרי מאוחר, כמעט בוקר. אבל מי יכול להירדם בלילה כזה. היא שוכבת מחייכת, מחבקת את הדובי, כאילו ישנה. להרים את המצלמה ברגע כל כך אינטימי או לא? קליק.
ובכלל, איך אפשר להירדם כשנווה משחק כדורגל. על המיטה חיכה הכדור שלו, שהתגלה בבארי ליד הבית ההרוס של שושן ואבשל. חיכו גם ארבע חולצות כדורגל מהטופ העולמי, רק שיבחר. הוא הלך על נבחרת ארגנטינה. כעבור דקה הוא כבר בועט בתוך החדר לשערים שעשויים מכיסאות. לא איבד את הטאץ'. קליק. ובקרוב צפוי לו מסע הופעות באירופה. אתלטיקו מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, כולן עומדות בתור לארח אותו. גם נבחרת ישראל לא תוותר על התענוג. זו שלקחה את נעל שמאל שלו, שגם היא נמצאה בין ההריסות בבארי, למסע המשחקים האחרון שלה.
וכשישוב לביתו במעלה צביה, הוא בטח יתלה על הקיר את האיור הנפלא של דוד פולונסקי: ילד תמים מגיח מתוך כדורגל אל עולם דמיוני, איור שליווה סיפור שובה לב של שהם סמיט במסגרת פרויקט של מוסף הספרים של "ידיעות אחרונות". הילד בן השמונה שנחטף אנונימי הפך למיני כוכב.
אבל עכשיו, מה עובר לו בראש כשהוא בועט בכדור? אילו צלקות נפשיות מקננות בו מאותם 50 ימים ארוכים־ארוכים בשבי? מי יודע ברגעים אלה, מי יידע בהמשך. "כשבאנו לעזה", ככה הוא מנסח את החטיפה הברוטלית. ואחר כך מנדב: "אכלנו הרבה פול. לפעמים היה טעים ולפעמים לא".
ממש לידו, על ספה, יושבים שקד, יובל וביניהם עדי – בחולצה מנומרת סטייל ז'וז'ו חלסטרה, שבחיים הרגילים לא היה עולה בדעתה ללבוש. היד שלה בתוך היד של שקד. המבט שלה מופנה אל יובל. הם מחייכים. י ו ב ל מ ח י י ך. שני האחים שנאבקו בכל דרך אפשרית כדי שאחותם הבכורה תחזור, עכשיו ביחד איתה.
שקד בחודש התשיעי להיריון, ולמרות זאת נסעה לפני שבועיים לארה"ב לעוד מסע דיפלומטי למען החזרת החטופים. יובל, שעד שישה באוקטובר נמלט מכל מצלמה ומיקרופון, ומאז שמונה באוקטובר גדל אל תפקיד חייו, כשבין היתר הוביל את צעדת עשרות האלפים לירושלים למען אותה מטרה. אז עכשיו הם מקלפים את השכבות הראשונות של מה הם עברו, מה היא עברה. עוד קליק.
עדי מספרת על הלחישות. בפקודת השובים הם דיברו שם רק בלחש. יהל הפנימה יותר מכולם את המצב החדש. יצר הישרדות של ילדה בת שלוש. דיברה בשקט, בכתה בשקט, צחקה בשקט. את נווה היה צריך להסות מדי פעם. ושניהם, גם בתוך החיק החמים והמוגן בשיבא, ממשיכים ללחוש.
ושושן, הו שושן. גיבורת־על זה אנדרסטייטמנט. "ברשימת המשוחררים היום נמצאים ארבע נשים, שמונה ילדים וסבתא", נכתב על מסך הטלוויזיה. אחותי על תקן סבתא. זה מצחיק אותה.
מהיום הראשון בשבי בעזה היה ברור מי מנהלת את העניינים. וכאן, רגעים אחרי האיחוד מחדש, אני מסתכל עליה ורואה את אמא שלנו. העיקשת, האצורה, הבלתי שבירה. "התפקיד שלי היה לדאוג להחזיר את כל המשפחה הביתה", היא אומרת. "לאורך כל הימים האמנתי שזה מה שיקרה".
על מה שקרה "שם" היא מדברת בחסכנות. עדיין מוקדם לפרט. למשל, את האופן שבו הוצאו מהממ"ד. או את הרגע שבו נותק הקשר עם בעלה אבשלום, שנרצח מאוחר יותר. אבל יש קצת שכבר מותר להגיד. למשל, שעדי חטפה בחזרה את ילדיה מידי החוטפים. וגם שבמהלך השהות בשבי נפתחה לפתע דלת וחשפה חלל אחר, ממנו הציץ מצבור גדול של כלי נשק. הילדים נבהלו. שושן הרגיעה: "ברור שיהיו להם נשקים, הם הרי שומרים עלינו".
לקראת החזרה הביתה, כשכל המועמדים לשחרור באותו יום רוכזו במקום אחד, החמאסניקים הכינו סרטונים שלהם. שתלו אצלם את מסרי התעמולה הסטנדרטיים והפעילו מצלמה. אמילי הנד דיברה בשקט ולא דיקלמה כל מה שציוו עליה. החמאסניקים רצו לצלם אותה שוב. "לא", אמרה שושן, "אתם לא תעשו דבר כזה לילדה בת תשע". והם התקפלו. "את שבאב", אמרו לה. "איזה שבאב, אנא חתיאר", ענתה. "לא, לא, את שבאב".
יומיים אחרי השחרור, ביום שלישי השבוע, שושן כבר הייתה אצל נשיא המדינה. היא כבר יותר דמתה לד"ר שושן הרן, מייסדת עמותת FAIR PLANET שדואגת לביטחון התזונתי של מאות אלפי אנשים באפריקה, מאשר לשבויית טרור. השמלה הרקומה המרופטת הוחלפה בג'ינס וחולצה שחורה, ועם כל הכבוד ליצחק הרצוג, ויש הרבה מאוד, לא ברור מי ניהל שם את העניינים. "אחרי שאני חזרתי, צריך לדאוג שגם כל יתר החטופים יחזרו", אמרה לו. יובל, שעמד לצידה, הינהן. "אתה לא יודע מה זה בשבילי שאמא נמצאת שוב במרחק חיוג בטלפון", אמר לי קודם. עכשיו, כשהיא כאן, הוא שב להיאבק על החזרת יתר החטופים. גם שקד, עד הלידה. אולי כולל.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
