לכל מלחמה יש את התמונה שלה. לא תמיד היא תמונת ניצחון. לפעמים היא מבטאת רגע אחד שלוכד תחושות של רבים. לעיתים היא מספרת בפריים קצר סיפור רחב: הצילום של הנפת דגל הדיו באילת במלחמת העצמאות; נעלי החיילים המצרים שנותרו מושלכות בחול בעת מנוסתם במבצע סיני ב-1956; הצנחנים בכותל במלחמת ששת הימים; מצחו החבוש של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. כל אלה הן תמונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי עבור מי שהיה שם בזמן אמת ומי שלמד על האירועים בדיעבד.
ובכל זאת, גם אם עוד ארוכה הדרך עד שנצפה בתמונתו של יחיא סינוואר מובס, יש תמונה אחת שכבר מבטאת את אחד הרגעים החשובים והמרגשים במלחמה – זו של תושבי אופקים אוחזים בדגלי ישראל ומנופפים בהתרגשות לבני ובנות הקיבוצים שחזרו מהשבי והשיבו בנפנופים מכמירי לב כשהבינו שסוף-סוף הגיעו הביתה. שבתוך עמם הם שוב יושבים.
זה היה רגע יפה, מרגש ומעודד דווקא מפני שלא היה בו ניצחון הרואי או הישג מושלם. זה היה רגע שהשמחה בו עדיין מהולה בעצב, ובימים כתיקנם הוא היה תמונה טבעית של ישראלים מעודדים ישראלים. אבל השנים שחלפו לא היו כתיקונן. בחסות תזות פופוליסטיות על מאבקם של בני "ישראל השנייה" ב"ישראל הראשונה" רוב מה ששמענו וקראנו על אנשי הקיבוצים ואנשי אופקים נגע לעימות ולטענות על אפליה, התנשאות וקיפוח. היחס לבני הקיבוצים בשנים האחרונות נגע בעיקר לפריבילגיות שלהם. הגישה הזו לא נולדה כך סתם במקרה ולא נועדה לסלול את הדרך לתיקון חברתי - היא ינקה מהצורך של חלקים בממשלה להבטיח את המשך שלטונם באמצעות סכסוך והפרדה.
והנה לפתע חזרנו להיות מה שנדמה ששכחנו - עם אחד, עם ערבות הדדית ומיזוג גלויות שמפרה את השיח הישראלי ולא מפריד בין ישראלי לישראלי. יתרה מכך: ככל שהתמונות של החטופות ושל בני משפחותיהן קורעות את הלב, הן גם מציגות לנו עוצמה אנושית שמזכירה מדוע ואיך היו הקיבוצים לב העשייה הציונית. השקט, האיפוק והאצילות של השבות והשבים מן השבי - עדינה משה בת ה-72, למשל, דרשה מחוטפיה שישחררו אישה מבוגרת יותר - הוא מחזה אנושי מפעים.
ד"ר אבי שילוןעורך ספרו של אבישי בן-חיים, אופיר טובול, שהיה ממוקדי התזה של "ישראל השנייה נגד הראשונה", כבר הודיע שהוא מתחרט. "אני מרגיש שכל פוליטיקת הזהויות תרמה את חלקה למקום המאוד פגיע שהזמין את המתקפה החיצונית, ממש ככה", הוא אמר לפודקאסט "סוף סוף" של תאגיד השידור הציבורי. סביר שמתקפת חמאס הייתה מתרחשת בכל מקרה, אבל טובול צודק בכך שאת המחדל שהוביל ל-7 באוקטובר לא צריך לנתח רק בכלים צבאיים או מודיעיניים. ישראל נפגעה גם כי החלשנו את עצמנו בעימותים פנימיים, כי שחטנו את הפרות הקדושות שלנו ובתוך כך שכחנו מי אנחנו.
התמונה של תושבי אופקים הנרגשים שיצאו לקבל את ילדי ונשות הקיבוצים בדרכם הביתה מעזה היא בינתיים הניצחון הראשון והחשוב במלחמה - ניצחון על פלגנות ושנאה מיותרת שהתפתחה בישראל והגיע הזמן לחסל גם אותה.
- ד"ר אבי שילון הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
