"צריך לבצע את המשימה. אני קצין וחייב לעשות את הדברים האלה". אלה היו המילים האחרונות שסרן בני וייס ז"ל אמר לאביו שהסיע אותו לבסיס בבוקר 7 באוקטובר. וייס, מפקד מחלקה בגדוד 195 השייך לחטיבה 460 של חיל השריון, נפל בקרבות ברצועת עזה. אביו של אחד החברים של הקצין המוערך והאהוב, שמשפחתו וחבריו עדיין מנסים לעכל את לכתו, ביקש להביא מכתב שכתב בנו ושמייצג את דמותו של וייס ואת הבור שהשאיר אחריו.
2 צפייה בגלריה
התמונה האחרונה: הצוות של בני לפני הכניסה לרצועת עזה. וייס ז"ל שלישי מימין. משמאל: עידן, כותב המכתב
"הבן שלי עידן לא כותב הרבה", סיפר האב. "את המילים הללו קראתי בנשימה עצורה כשהעיניים מלאות בדמעות. הטקסט נכתב כמה ימים לאחר שעידן יצא מלב רצועת עזה. הדור הזה ששילם מחיר כל כך יקר הוא דור שעליו תקום או תיפול מדינת ישראל".
בתמונה הזאת יש את ארבעת האנשים הכי מאושרים בעולם.
חמש דקות אחרי שהיא צולמה, חצינו את הגדר והתחלנו את המשימות שלנו ברצועה. הרגשנו ברי מזל שיש לנו הזכות להגן על המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. היינו באופוריה, בעיקר בני, והוא הקרין את זה על כל הצוות. הוא לא הפסיק לחייך מהרגע שאמרו לו שהוא זה שנבחר לפקד על הטנק שלנו ובכך להגן על המדינה. הצוות שלי בנוי ממפקדי טירונים לא אופרטיביים במיוחד שחלקם ממש נלחמים עם המערכת כדי שיאפשרו להם להילחם. הרי בדיוק בשביל זה התגייסנו.
הייתה לנו תחושת ביטחון, למרות שחששנו ולא ידענו מה יהיה. ברגע שקיבלנו את הפקודה לחצות את הגבול עם הטנקים ישר עלו לי מלא מחשבות בעיקר על החטופים, שחלקם הם חברים שלי. לא היה לנו טלפון לפחות שבוע לפני הכניסה, לא היינו מעודכנים ולא ידעתי אם בכניסה שלנו אנחנו פוגעים בסיכוי להחזיר אותם בחיים. היה ברור לי שאנחנו נכנסים כדי להציל כל כך הרבה אנשים, וגם כדי לייצר שקט באזור שאני מקווה שיחזיק לתמיד. הייתי שם במשך שבוע שלם בלי לצאת, ראיתי מה אנחנו עושים שם ואני יכול להגיד שזה הולך לכיוון טוב ושהפעולות של צה"ל מעבירות לחמאס את מנוף הלחץ ויעזרו לנו לשחרר את החטופים.
זה נפל על הדור שלי. אין אחד שאני מכיר שלא איבד חבר. ובדרך כלל זה את החבר הכי מצחיק, הכי שמח, וזה שתמיד רוצים להיות לידו. הילד הכי טוב. פעם ראשונה שאני מבין את המושג "אלוהים לוקח את ההכי טובים". אני איבדתי חברים בשבת השחורה וגם כמה חטופים הם חברים שלי שאני מת שיחזרו כבר. המוות של 7 באוקטובר פגש חברים קרובים מאוד אבל באופן מסוים היה רחוק. עד ליום חמישי הארור.
ביום הזה קיבלנו משימה - נכנסים לעומק. הכי עמוק שמתאפשר. עד לאותו יום חמישי פעלנו בטווח של כמה קילומטרים בודדים מהגבול. קיבלנו את המשימה ושמחנו. הבנו שצה”ל מתקדם עוד לעבר המטרה וצחקנו גם שזאת עוד התקדמות לכיוון הבית. יאללה תנו להתקדם, לסיים ולחזור הביתה. עשינו תדריך ויצאנו. הכל עבד כמו שצריך. אנחנו התקדמנו עם הטנקים ראשונים כדי להגן על החי"ר. בישורת האחרונה הגענו לשטח נשלט כמעט מכל הכיוונים. שטח בנוי עמוס בבניינים ומלא במקומות שאפשר להיפגע מהם.
היינו שני טנקים, בני הכווין אותי לעמדה שהוא חשב שהיא העמדה הכי טובה ושמשם הכי נכון להגן על לוחמי הנח"ל כדי שיוכלו לעבור את השטח המסוכן בבטחה. התמקמנו. מתוך הטנק לא הצלחנו לזהות ולהבין אם כל החי"ר סיים לעבור באופן בטוח ואם אפשר להתקדם. בני הבין שאין ברירה והוא חייב להוציא את הראש מהכיפה של הטנק כדי לראות אם כל החי"ר עבר ואפשר לחדול עמדה.
ברגע שהוא הסתכל החוצה הכל השתנה. כל תחושת הביטחון שהייתה לנו התפוגגה בשנייה. קיבלנו נ"ט לטנק. נ"ט כזה שאתה רק לומד עליו בשיזפון ואומר לעצמך זה בחיים לא יקרה לי. מה הסיכוי? זה קרה. פיצוץ אדיר, עשן, אבק ואז שקט. מיד עליתי בקשר ואף אחד מהצוות לא ענה לי. הייתי בטוח שאני לבד וממה שאני יודע, בדרך כלל נ"ט לא בא לבד וכנראה שיבואו עוד כמה מיד אחריו. נסעתי עם הטנק בלי לדעת לאן תוך כדי שאני צועק לבני שיכוון אותי לאן לנסוע. התרחקתי מהנקודה ובמזל זיהיתי טנק אחר ומקום מוגן לידו.
נהגתי לשם כמו משוגע ובפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה פחד מוות אבל באמת, כאילו אתה בטוח שזה הסוף. בדרך למקום המוגן הבנתי שהטען והתותחן בחיים. התותחן צעק בקשר: “תרגולת, מפקד פצוע”, ודקה אחרי בקשר הטען אמר "בני מת", אבל ידעתי את זה כבר. ראיתי אותו. כולנו ידענו שאין מה להציל. הוא קיבל נ"ט כמה סנטימטרים מהראש ואתם יכולים רק לדמיין איך זה נראה, אבל אף אחד לא העז להגיד את המילים "בני מת" עד שהטען אמר את זה.
ברגע שהמילים האלה נאמרו זה נכנס לך כמו רסיס ללב. המשכנו לתפקד כמו רובוטים ולפעול על פי התרגולת כי לא הייתה ברירה אחרת, וברוך השם ניצלנו. פינינו את בני באלונקה למקום שהרופא היה בו (לצערנו לא היה אפשר לעשות דבר) וכעבור כ־24 שעות חזרנו חזרה לארץ בריאים ושלמים. בערך. הנפש פחות. גם האוזניים פחות אבל עם זה נסתדר.
לא כתבתי את זה כדי שאני אקבל בתגובות עכשיו - “איזה גיבור” וכל מיני כאלה. היו לי שתי מטרות, הראשונה היא לזכר בני וייס ז"ל הקצין הכי רגוע, הכי מסודר, הכי טוב שיש שכל כך שמחתי שאני נכנס איתו לקרב. תשמור עלינו מלמעלה חבר יקר. מצטערים כל כך שלא הצלחנו להציל אותך.
המטרה השנייה היא להזהיר את הדור המבוגר. אחרי כל מה שהדור שלנו חווה ועוד יחווה במלחמה, כולכם חייבים להתאפס. אנחנו לא נשתוק יותר. אני לא אתן שייצא מצב שחברים שלי וביניהם בני, ימותו לחינם, ואם הפילוג בעם יחזור להיות כמו לפני כמה חודשים זה יהיה בעיניי ובעיני כל הדור שלנו מוות לשווא. תנו לנו לגדול בשקט. טוב, את זה כבר הרסתם, אבל אולי הדור שנולד עכשיו ייוולד למדינה שאפשר לחיות בה. לקנות דירה, מדינה עם שוויון זכויות וחובות, מדינה שאין הבדל אם אתה לומד באופקים או לומד במרכז כי חינוך זה חינוך. מדינה עם הנהגה טובה שרוצה שיהיה כאן עתיד טוב יותר.
אנחנו נלחמים שם כמו אריות. כולנו שם ביחד, ימין, שמאל, חילוני, דתי, נוצרי, דרוזי, להט"ב. כולנו ביחד וכל הביחד הזה לא יפקיר לידיים שלכם את המדינה שלנו.
מנהיגים יקרים, מה שהיה לא יהיה. הייתה לכם הזדמנות ונכשלתם. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו. כולנו נעשה הכל כדי להציל אותה. זה לא יהיה פשוט כי לפעמים נראה שממש התאמצתם להחריב. הרסתם, פילגתם ועכשיו אנחנו דור פצוע אבל חזק יותר ומאוחד יותר ואנחנו לא מתכוונים לוותר עד שנדע שיש לנו על מי לסמוך ונוודא שדואגים לנו ולמדינה כמו שצריך.
אני מבטיח שנבנה פה חברה טובה כמו שמגיע לנו, מדינה טובה כמו שמגיע לנו. ביחד נצליח לגרום לילדים ולנכדים שלנו לריב רק על הפועל או מכבי. הדור שלנו סבל וכרגע נלחם כדי לנצח, לא ניתן שזה מה שיקרה לדורות הבאים. נעשה הכל כדי שיהיה פה טוב.
ולך בני, אני מבטיח שאעשה הכל כדי שהמוות שלך לא יהיה לשווא. יהיה זכרך ברוך המפקד.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.11.23
