זה הביקור הדרמטי ביותר של שר החוץ האמריקאי, שמגיע לישראל בפעם השלישית מאז 7 באוקטובר, שכן בכיסו של אנתוני בלינקן נמצאים זרעים של פתרון אותם הפקיד בידיו הנשיא ג'ו ביידן.
בלינקן הונחה להתחיל לקשור קצוות כדי לארגן ועידה אזורית בשיתוף המערב וסעודיה, שבה יונחו על השולחן גורל עזה והשאלה איך ייראה היום שאחרי סיום המלחמה, כאשר המתווה האמריקאי שואף להוביל לפתרון שתי המדינות: מדינה פלסטינית עצמאית בעזה ובגדה לצד מדינת ישראל מוגנת בגבולותיה.
1 צפייה בגלריה
נשיא המדינה יצחק הרצוג פגישה עם מזכיר המדינה של ארה"ב אנתוני בלינקן בתל אביב
(צילום: Saul Loeb/Pool Photo via AP)
השלבים שבדרך: ישראל לא תכבוש את עזה גם אם תימשך המלחמה, החמאס לא יהיה חלק מהעסקה המדינית, יוסר המצור על עזה, והעולם יחל בשיקומה. אז תיבחן אפשרות לשלטון זמני על ידי כוח רב־לאומי מגשר עד שהמפתחות יימסרו לרשות פלסטינית, שתעבור בלחץ ארה"ב וסעודיה שינויים ארגוניים ופרסונליים.
וושינגטון כבר מזמן איבדה את הסבלנות למלחמה בעזה. הקונגרס האמריקאי תובע לדעת היכן וכמה משתמשת ישראל בנשק אמריקאי לחיסול בלתי מעורבים. עכשיו, לפני הכל, צריכה ישראל לנשוך את השפתיים ולהוציא מעזה את כל החטופים, כולם, תמורת כולם. ואחר כך להתחיל להרים את הראש ולדבר: אין פתרון צבאי, דם יביא עוד דם. אין מלחמות שמחות, ושלום עושים עם אויבים.
מאז החלה המלחמה הקרקעית בעזה, ביידן מבקש, דורש, תובע ומרים את הקול בשיחותיו עם נתניהו כדי שזה יציג לו אסטרטגיית יציאה. תחנת ירושלים אינה עונה: לנתניהו אין מושג ירוק איך הוא מוציא את ישראל מהדם והבוץ מבלי לפגוע בהישרדותו הפוליטית על כל מנעמיה.
מיד לאחר 7 באוקטובר הניח ביידן שתי ידיים על ההגה הישראלי. הוא הביא עימו לא רק חמלה אלא גם סיוע משמעותי שאין כמותו, כדי לאפשר לישראל לנצח, והיא לא ניצחה. ביידן מבין כי משהו פגום ביכולת המודיעינית המבצעית של המדינה שנתפסה שנים בעולם כבלתי מנוצחת. הוא גם יודע כי צבא מדינתי לא יכול לנצח כוחות גרילה (ע"ע וייטנאם). עמים יוצאים למלחמות בעיקר למען שני דברים: אדמה וכבוד. שני אלו נלקחו על ידינו מהעם הפלסטיני בנכבת 48'. עכשיו הגיעה עת התיקון: לא הכל שלנו ולא הכל שלהם.
לנתניהו הייתה הזדמנות פז להיות בין מחוללי המהפך במזרח התיכון ב־2015, אם היה משכיל להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. כאשר אובמה הביא את הסכם המעצמות עם איראן, נתניהו בא לנאום נגדו בקונגרס. אובמה חתם, אולם נתניהו היה זה שהוביל את טראמפ לצאת מההסכם - והוא יצא. מאז עשתה איראן את קפיצת הדרך הגדולה ביותר לעבר ייצור נשק גרעיני.
כל זה קרה במשמרת של נתניהו. אם היה הולך יד ביד עם ההסכם שגורמי ביטחון ישראלים ואמריקאים תמכו בו, איראן הייתה יכולה היום להיות מדינה שישראל מדברת איתה, והחיזבאללה לא היה מוצף בכסף איראני. גם לא חמאס. אבל נתניהו תמיד חשב שהוא יודע טוב מכולם: הוא היה זה שבנה את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, כדי שלא יצטרך לדבר שלום עימה, כדי שלא תיפגע הישרדותו.
כל זה ידוע לביידן ועל כן הוא מנסה להפקיע ממנו ולשרטט בעצמו אסטרטגיה אזורית. ביידן לא יזיל דמעה אם יצליח במהלך הזה להפיל את נתניהו מבחוץ: הוא יודע כי הוא פחדן במלחמה ובלתי־נועז בשלום. אבוי לנו אם ביידן ייכשל, שכן המשמעות היא שהוא מתנתק מהמזרח התיכון ומפקיר אותנו לגורלנו. בלי החסות האמריקאית, הכל יהיה גרוע פי כמה והרוח הרעה תמשיך לנשב מעל מרבצי המועקה וחוסר האונים. יהיה זה מותה של התקווה.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.11.23
