אילן אוחנה, נהג ההסעות הקבוע של ילדי נחל עוז, נסע צפונה אחרי הטבח בעוטף עזה. הוא ממשיך להסיע את אותם הילדים מדי יום לבתי הספר, ומעניק להם שגרת חיים חשובה אחרי הטלטלה שחוו.
"אני תושב שדרות ומסיע את ילדי נחל עוז וכפר עזה כבר 13 שנה", מספר אוחנה בן ה־51, "בכל בוקר לקחתי אותם לבית הספר בשער הנגב והחזרתי בסוף יום הלימודים, ובערב הסעתי אותם לחוגים. ביום ראשון, לאחר פרוץ המלחמה, הסעתי את תושבי כפר עזה למלון בשפיים בכמה סבבים. בשבועיים שלאחר מכן הסעתי להלוויות של הנרצחים בנחל עוז ובכפר עזה. לאסוני, חלק מהתלמידים שהסעתי שנים נרצחו. ילדים שהסעתי מכיתה א' ועד י"ב נרצחו ועוד כמה נחטפו".
אוחנה אומר שכאשר "חברי נחל עוז עברו לגור בקיבוץ משמר העמק, אני עברתי לגור בקיבוץ מזרע. לקחתי איתי את האוטובוס. קבעו לילדי נחל עוז את המסגרות, אז הודעתי להם שאני ממשיך להסיע אותם. הם גם ביקשו אותי, ומיד הסכמתי. אני אוהב אותם, הם כמו הילדים שלי. גם אחר הצהריים אני מסיע אותם לחוגים. אני בא מאהבה לעבודה".
שמרית מלכי, 39, חברת נחל עוז, מורה ואם לילדים בבית הספר, מספרת ש"אילן עבורנו הוא הרבה יותר מנהג אוטובוס. הוא מלווה את הילדים יותר מעשר שנים, תמיד בנימוס ובחיוך. העובדה שהוא עבר איתנו לצפון היא ממש בונוס. המסגרת החינוכית היא זמנית, הבית במשמר העמק הוא זמני, ורק אילן הוא אי של יציבות בטלטלה הקשה שכולנו חווים".
גלעד לחייני (14), תלמיד כיתה ט', שלומד כעת בבית הספר במגידו, אומר ש"כיף לנסוע עם אילן. הוא לא נהג, הוא חבר. אי־אפשר להבין עד כמה זה תורם שהוא ממשיך איתנו".
ליה שקד (15), תלמידת כיתה י': "אילן לא נותן לנו להבריז מבית הספר. גם כשאנחנו רוצים להמשיך לישון, אז מגיעים בשבילו. כל מי שעולה לאוטובוס בבוקר מקבל חיוך וחיבוק, תחושה שאנחנו בבית".
אור מאירוביץ' (14), שלומד בכיתה ט': "אילן עבורנו הוא בית, הוא עוגן של מה שהשארנו בנחל עוז. הוא מתייחס אלינו כמו לילדים שלו, מחפש לעשות לנו טוב. בנחל עוז הוא גם לקח אותנו לטיולים, לפארקים. זו ממש מתנה שהוא ממשיך להסיע אותנו. אפילו בערבים, כשרוצים לצאת, הוא מסיע אותנו לאכול המבורגר. הנהג הכי טוב בעולם".
