העצרת בכיכר החטופים בתל אביב, במוצ"ש
(צילום: SATVIEW)
הם הורעבו וסוממו, הושלכו למנהרות טחובות ולעליות גג חשוכות, נכפתו והוכו על ידי שוביהם או על ידי ההמון המתלהם, עורם נצרב באגזוזים רותחים לשם זיהוי פן יברחו, הם הוכרחו לצפות בסרטוני הזוועות שמבוגרים נמלטו מהם הלומים, מנעו מהם במשך שעות ללכת לשירותים, כאשר בכו איימו עליהם ברובה, צעקו עליהם "אוסקוט", חלקם חזרו לוחשים, חלקם נושאי חבורות וכינים, 50 ימים לא התקלחו, לא ראו אור שמש, שתו מי בוץ או מים מלוחים, בודדים שפציעותיהם היו חמורות, טופלו בבדידות מאיימת בבתי חולים בעזה, אחרים סחבו את הפצעים ללא טיפול, השובים שלהם הפחידו אותם - שהוריהם שכחו מהם, שלא רוצים בהם, שהם במנהרות לתמיד, שאף אחד לא יבוא לקחת אותם.
- לרשימת החטופים המלאה - לחצו כאן
ואיך יכולה נפש רכה לשאת את קשת הזוועות הזאת יום ועוד יום ועוד יום - 55 ימים. "וזאת רק הקומה הראשונה, עוד לא ירדנו איתם למרתף, לאט־לאט הם מתקלפים. צללי ילדים. חלקם עדיין שותקים, חלקם כבר מדברים", אמרו גורמים מטפלים שראיינתי, ואנחנו מבינים שצריך לסתת מילים חדשות שיתארו את קשת ועומק הזוועות שחוו הילדים שחזרו משבי החמאס. רק האוקסימורון הזה - "ילדים בשבי" - צריך שימציאו עבורו יקום מקביל.
"חשבתי על הילדים שלי שנחטפו ושאלתי את עצמי מה לימדתי אותם שיעזור להם בשבי. לימדתי אתכם הכל, אבל אני מצטערת שלא לימדתי אתכם להיות חטופים", אמרה בראיון לדנה ספקטור מירית רגב, אמא של מיה ואיתי שחזרו, והוסיפה: "אתה לא יודע איך הילד שלך יבכה כשהוא יחזור משבי".
ילדים חוזרים מהשבי. הדמיון הכי משתולל שלנו, לא היה מסוגל להכין את הגורמים המטפלים, העובדים הסוציאליים והצוותים בבתי החולים לקליטה של 39 ילדים שנעקרו מעריסות, מלולים וממיטות ילדים ונוער ונלקחו אל הגיהינום יחפים והלומי שינה, חלקם לבדם וחלקם עם אחד מהוריהם, אבל בתוך חודש נולד כאן פרוטוקול פורץ דרך, שכמותו לא נכתב בשום מדינה בעולם.
ענת לב אדלרצילום: סבטלנה קריחליזאת הפעם הראשונה שיש בכתובים ספר חוקים שמלמד איך לקבל ילדים שחוזרים מהשבי, שמסביר איך ומה שואלים, ובעיקר מה לא שואלים ומה לא עושים ("להדגיש בפני הילד שהוא נמצא במקום בטוח, לא לחבק ולא לגעת, אפשר להציע"). אנחנו שהמצאנו את עגבניות השרי ואת המובילאי, את טיל החץ ואת הווייז, המצאנו גם, לראשונה בעולם, פרוטוקול שחיברו אנשי הרווחה הטובים במדינה, שניסחו את מה שהדעת לא סובלת, והוא ממשיך להתנסח תוך כדי תנועה, בצניעות ובזהירות יתרה, בהתאם לצרכים המתגלים אצל כל ילד.
"אני מקווה שאף אחד בעולם לא יזדקק לזה, אבל אני כבר יכולה לכתוב ספר על איך מקבלים ילדים מהשבי, כל כך הרבה אני לומדת מהם על מה שהם צריכים", אמרה לי מטפלת בכירה באחד מבתי החולים לילדים. "עכשיו אנחנו כבר יודעים מה לעשות, ובעיקר יודעים שהכל צריך להיעשות לאט ובעדינות, בצניעות ובזהירות מצידנו, לתת להם להוביל, בעיקר כדי לא להזיק".
והדבר הכי אלמנטרי אולי שעשו בבתי החולים הוא להצמיד לדש החלוק הלבן תג של דגל ישראל, כדי שהילדים יבחינו מיד, גם בלי מילים, שבאו הביתה.,
ענת לב-אדלר היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
