בבוקר יום חמישי היה יובל קסטלמן בן ה-38, עורך דין במקצועו, בדרכו לעבודה בנציבות שירות המדינה. מה יכול להיות רגיל מזה. עוד רגע יתגלה כאמיץ לב ורב-תושייה באופן חריג. עוד רגע יציל חיי רבים. עוד רגע גם יוצא להורג. הוא נקלע לפיגוע הקשה בירושלים. אזרחים מבועתים נסו על נפשם או נשכבו על הרצפה, אבל הוא, לבדו, לפי עדי ראייה, עשה ההפך והסתער בלא היסוס. חשוף, בלי אפוד, הוא הרג באקדחו את המחבלים בעודם יורים, וסיים את האירוע. גיבורים מתגלים ברגע. גם כשהגיעו חיילי מילואים עם נשק ארוך והחלו לירות לעברו, הבין מיד מה קורה, השליך את אקדחו, פשט את מעילו כדי להראות שאינו חמוש, כרע על ברכיו, הרים את ידיו, וזעק: אני ישראלי. זה לא עזר לו.
הסרטון המתעד את האירוע מעורר חלחלה. עוד ירייה ועוד ירייה ועוד וידוא הריגה. זה לא היה "דו"צ", כפי שנטען בהודעות המחפירות של המשטרה והצבא, שסירבו תחילה לחקור את האירוע הזה, אף שדגל שחור מתנוסס מעליו. זו הייתה הוצאה להורג. מערב פרוע. מנוגד לחוק, לנוהלי פתיחה באש, לטוהר הנשק. מנוגד למוסר. וכל זה היה נכון גם לו היה מדובר במחבל. היה כאן אלאור אזריה מספר 2, אלא שנוכח הנסיבות, הטרגדיה מתעצמת. זמן רב שכב יובל מתבוסס בדמו כי לאף אחד לא היה דחוף לסייע ל"מחבל". הוא הגיע לבית החולים על תקן פלוני אלמוני, כפי שסיפרה אחותו בכאב. למחרת מת מפצעיו. מי ששם פס על החוק ועל המוסר כשהוא יורה בפחדנות במחבל ירוי, יירה בפחדנות גם על יהודי לא חמוש שמרים ידיים.
"כל חייל רוצה לסמן איקס" התרברב היורה בראיון בערוץ 14, בדקת התהילה שנהנה ממנה, לפני שנחשפה האמת. תמונתו ושמו התנוססו בכל מקום תחת התואר "גיבור". אחר כך אסרה המשטרה על פרסום שמו. באותו ראיון גם סיפר שהוא נער גבעות גאה, ובאותה נשימה הודה שעם פרוץ האירוע פשוט נשכב על הרצפה. מאוחר יותר התעשת, וחבל. הוא הגיע, ככל הנראה, כשהאירוע הסתיים, ואז הוציא להורג את יובל קסטלמן.
הוא קיבל חיבוק גדול ממנהיגיו המפוקפקים, חברי הכנסת צבי סוכות ולימור סון הר-מלך, שהכתירו אותו בתוארי גבורה לא לו, ותבעו את כבודם של נערי הגבעות. אחר כך מחקו את הציוצים. גם אשתו העניקה ראיונות מלאי פאתוס והלל לבעלה ואגב כך גם ליחידה שבה שירת, יחידת "ספר המדבר", המורכבת מהקיצונים שבקיצונים, ועל פי מצבור של עדויות ממררת את חייהם של פלסטינים חפים מפשע.
נראה את איתמר בן גביר, סון הר-מלך או סוכות באים לנחם את משפחתו הדואבת של קסטלמן. זה מתבקש, לא? הנה, לכאורה, מתגשם חזון חלוקת האקדחים ההמונית. אזרח חמוש הרג מחבלים והציל חיים. אלא שבו-זמנית קיבלנו גם הדגמה מצמררת של מה יכול לעשות נשק בידיים נטולות רסן ונטולות עכבות. וכמה הפראות הזאת תרתיע כל בר דעת מלפעול באומץ ובשיקול דעת כפי שפעל יובל ז"ל. מי ערב לאנשים כמוהו שלא יחוסלו בעצמם, בתוך כאוס של נשקים וחדוות ירי מקולקלת?
שלי יחימוביץצילום: עמית שאביאנחנו בעיצומה של מלחמה. הדם כעת רותח. היגון והאובדן משתקים ומטלטלים, הכאב עצום, וכמוהו גם תחושת ההשפלה מהמכה שספגנו מידי אויב מר ואכזרי שזלזלנו בו. רובנו המכריע רוצה להביס את חמאס עד תום. רבים חשים מה שלא חשו מעולם: רצון לנקום. אם הציבור הנורמטיבי עבר טלטלה כזאת, מפחיד לחשוב מה זה עושה לגזענים קיצוניים.
יש כאן תמהיל מסוכן. כי אף שתמונת הסיום של המלחמה אינה ידועה לאיש, דבר אחד צריך לזכור: עדיין, ביום שאחרי, נצטרך לחיות כאן במדינה נורמלית. עדיין, צריכים להיות, חייבים להיות, סיבה, משמעות וערכים מכוננים משותפים לחיינו כאן. נסיבות מותו המזעזעות של יובל קסטלמן לא מבשרות טוב למי שמבקשים, ביום שאחרי, לחיות במדינה ראויה.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 03.12.23
