מעט מדי, מאוחר מדי וכמעט מיותר מדי. זה מה שאפשר וצריך להגיד על הגינוי של ארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים שפורסם ביום שישי, לראשונה מאז אסון 7 באוקטובר. על פניו, נראה משמח - הלחץ הציבורי עבד, וסוף-סוף מכירים בעובדה שנשים עברו פגיעות שיטתיות מתוקף היותן נשים, או כפי שנכתב - "אנו נבהלות מהדיווחים הרבים על זוועות מבוססות מגדר ואלימות מינית (במהלך מתקפת חמאס)".
אך בפועל, כשקוראים בין השורות, מגלים תגובה רפה, עצלה ומוטה פוליטית. ראשית, כי זו הודעה מנומסת. האם האו"ם תמיד מנומס? ממש לא. מנכ"לית ארגון הנשים של האו"ם (ה-UN Women), ד"ר סימה בחוס, יודעת להיות הרבה יותר מזועזעת ונחרצת. כך לפחות נוכחנו לדעת בנאום שנשאה במועצת הביטחון של האו"ם ב-23 בנובמבר, שם דיברה מדם ליבה על הסטטיסטיקות העגומות בצד הפלסטיני, תוך שהיא נכנסת לרזולוציות ופרטים.
בנאום הארוך ההוא היא כמעט שלא דיברה על הפגיעה בציבור הישראלי, או על המחיר הנוסף ששילמו נשים ישראליות בטבח. מחיר שהאו"ם כבר היטיב לנסח בעצמו במסמך "אונס כטקטיקת מלחמה", שפורסם מטעמו ביוני 2008. ההתעלמות של בחוס ממתקפת הטרור משולחת הרסן שחוותה ישראל והגינוי שהארגון פרסם באיחור של כמעט חודשיים, הם השטחה של האסון, של הפשעים נגד האנושות ושל פשעים מגדריים שבוצעו על אדמת ישראל.
אם ד"ר בחוס מסוגלת להתמקד רק בסבלו של צד אחד, בתוך ארגון שאמור לייצג כל אישה באשר היא, היא לא כשירה לכהן כמנכ"לית. זכותה להחזיק בדעה נחרצת באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, זכותה גם לחשוב שהכיבוש משחית, אך מחובתה לגנות כל פשע שנעשה נגד נשים, ולא ליצור טרנד חדש ומסוכן שבו יש לבקש קונטקסט לאונס, להתעללות מינית ולרצח. שבו בכלל קיים קונטקסט לאונס, להתעללות מינית ולרצח.
ארגון הנשים של האו"ם קבע בשבועות האחרונים סטנדרט חדש של צביעות ומיזוגיניה, בשתיקה שהזמינה את הציבור להבין שיש נשים, ויש נשים. התגובות שהארגון פרסם עד כה היו חד-צדדיות, כשהצער על הפגיעה באזרחים ובאזרחיות ישראליות מוסגר בהקשר של האחריות הישראלית למאורעות. זה לא רק צבוע, זה גם מסוכן: אי-אפשר לנתק בין המסגור הזה לבין האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער בעולם.
מה עושה עם זה האו"ם? ובכן, הוא מפרסם באיחור של כמעט חודשיים הודעה שמכירה בזוועות שנעשו בנשים ישראליות, חיות ומתות, ומוסיף חטא על פשע בכך שהוא קורא לחקירת הפשעים על ידי ה-commission of inquiry, ועדה שההיסטוריה שלה מוכיחה שעמדותיה אינן ניטרליות בלשון המעטה.
בדוחות הוועדה בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נרשמה התייחסות לחמאס. כמו כן, הושמעו בה קולות שטוענים שלמדינת ישראל אין מקום באו"ם. ואם זה לא מספיק, הרי שמי שמקדם את הוועדה הוא השגריר הפלסטיני בז׳נבה שרואה בחמאס חלק מהחברה הפלסטינית, כלומר לא מגדיר אותו כארגון טרור.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןבארגוני הנשים כבר יש הבנה שלא רק שהוועדה לא תסייע להן, אלא שהיא עלולה להקשות על הרצון ועל ההכרח לזעוק את זעקת המושתקות. "מנכ"לית האו"ם לא דרשה לפתוח בחקירה לפני שיצאה בקביעות נחרצות לגבי המתרחש בעזה, אלא דיווחה עליהן כאמיתות מוחלטות", אמרה איילת רזין בית אור, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי, ואקטיביסטית פמיניסטית שמובילה את משלחת הנשים הישראלית שתגיע מחר לאו"ם בנושא זה בדיוק. "היא גם יודעת היטב לאיזה פורום אנטישמי ומוטה היא מפנה את ישראל לקיום החקירה. ההישג האמיתי הוא לראות את החזית האחידה שהקימו ארגוני הנשים, האקדמיה, האקטיביזם החברתי בישראל ובעולם מול האו"ם וסוכנויותיו, אשר הלכה למעשה הפקירו אותנו וכשלו בתפקידם ובמהות קיומם".
אז רגע לפני שנתפתה להגיש למנכ"לית ארגון הנשים של האו"ם זר פרחים, מוטב שננסח מכתב הדורש ממנה להתפטר; לפנות את תפקידה לאישה ראויה ממנה, שידה תרעד על המקלדת, מתוך הבנת כוחן של מילים. אם זה לא יקרה, על ישראל מוטלת החובה לפעול לייבוש התקציבים של הארגון. לפעמים, כשהפה כבר לא יכול, מוטב לתת לכסף לדבר.
- רתם איזק היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
