ראש הממשלה ניסה אתמול (ראשון) לצמצם את נזקי תגובתו המחפירה שלשום למותו של יובל קסטלמן ז"ל, שביום חמישי ניטרל מחבלים בפיגוע בירושלים ונורה למוות על ידי שני מילואימניקים אף שזרק את הנשק, הרים ידיים וגם צעק. "אלה החיים", סיכם בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים את השאלה שהופנתה עליו על התקרית ועל מדיניות חלוקת הנשקים שהוא והשר הנורא שלו לענייני "אקדחים לכולם" מקדמים, ועורר זעם מיידי. לרבים ורבות, "אלה החיים" נשמע כמו "אני דואג לחיים עצמם", המשפט האגדי מ-2015 שבאמצעותו ניסה נתניהו לנפנף מעליו את מחירי הנדל"ן לטובת הדגשת העיסוק באיום האיראני (שגם איתו, כמו שרואות עינינו, הולך יופי).
מי יודע: אולי נתניהו דווקא שקל להוציא הבהרה, נניח באחת וחצי בלילה, אבל כנראה שה"סביבה" לא לחצה עליו כמו בשעות הקטנות שבהן בחר להשחיר את מערכת הביטחון רגע לפני תחילת המבצע הקרקעי בעזה. כרונולוגית, אגב, נתניהו שוחח עם אביו של קסטלמן והוציא סרטון שבו הבהיר שהתקרית חייבת "להיבדק עד תום" (לא מפתיע שהוא מעדיף בדיקות על חקירות) רק לאחר שהשר בני גנץ הוציא הודעה של, איך קוראים לזה, בן אדם.
אלא שגם בתגובתו המעודכנת, נתניהו רק תיאר את האירוע כ"טרגדיה" וכלל לא דיבר על הלקחים שכבר עתה מתחייבים: למשל שהוראות הפתיחה באש הן לא המלצה, שהמשימה היא אך ורק הצלת חיי אדם ולא השאיפה "לסמן איקס" ושנשיאת נשק צה"לי או אזרחי היא לא רישיון להרוג. יכול להיות שגם זה לא יעזור לו: קצת לחץ מערוץ 14, גלי ישראל וטוויטר ונתניהו עוד יתקשר גם לאביו של החשוד בירי.
לשאלה מדוע נתניהו השתרך אחרי גנץ יש לא מעט תשובות: מחשבונות פוליטיים מול הבייס שכבר חגג עם היורים את ה"חתירה למגע" וגילגל עיניים כשהתברר מי שילם ביוקר על המגע הזה, ועד האטימות שמאפיינת את נתניהו בכלל ובמלחמה בפרט; אותה אטימות שגורמת להרבה ישראלים וישראליות להרגיש קרובים יותר לנשיא ארה"ב מאשר לראש ממשלת ישראל. לפעמים גם כל התשובות נכונות.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אכן, יש בהחלט מקום למתוח קו בין האדישות ללינץ' שבוצע בהבטום זרהום ז"ל בפיגוע בבאר שבע ב-2015 דרך הפיכתו של אלאור אזריה למרטיר ועד המאמץ להפוך את הריגתו של קסטלמן למין נזק אגבי ובלתי נמנע. חשוב מאוד לדון באקלים הפוליטי והתקשורתי שמעודד הוצאות להורג, חקירות רשלניות ואישומים רפים, אם בכלל. כל בר דעת צריך גם להתקומם מול הטענות המביכות כאילו שירי במחבלים במקום הוא תוצאה של עסקאות שחרור כאלה ואחרות. את הדברים המגוחכים האלה אי-אפשר אפילו לתייג כדמגוגיה.
אבל מה שעוד יותר בולט מהאופן שבו מנסים לפטור את היורים מאחריות למעשיהם, וזה מתחיל בראש ממשלה שהיה זקוק להרבה מאוד זמן כדי להבין את העוול הנורא שהוא גרם, הוא שהמסר חד וברור: לא רק שישנה ציפייה שאזרחים ואזרחיות יגנו על עצמם בכוחות עצמם, הם ומשפחותיהם עוד עלולים להישאר לבדם במקרה וזה ייגמר באסון תוצרת עצמנו. ביד אחת מחלקים נשקים כמו סוכריות וביד שנייה מגמדים את ההשלכות ההרסניות של גילוי מעורבות באירועים עם פוטנציאל קטלני. יובל קסטלמן ז"ל היה גיבור. המסר של נתניהו ואחרים הוא שאין בזה טעם. אלה החיים.
- עינב שיף הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 04.12.23
