17 שנים אחרי שנפצע קשות מפגיעת טיל נגד טנקים ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, רס"ל אבי קליימן (41) חזר לשורות חיל השריון. "ברור לי שאני חוזר לסכן את עצמי, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון בשל הידיעה שאני נלחם עבור המדינה", הוא אומר, "הצוות והגדוד שלי סומכים עליי ואתן את כל מה שאני יכול".
באוגוסט 2006 גויס קליימן למילואים והוצב בגזרת הלחימה בכפר כילא הלבנוני, מול המושבה מטולה. כוחות הצבא שכבשו את הכפר השיעי שבועות קודם לכן היו משוכנעים שהוא כבר נקי ממחבלים. הטנק של קליימן יצא עם טנק נוסף למשימת השמדה של משאית נפץ, ללא כוחות חיפוי. חוליית מחבלים עם טילי נ"ט הפתיעה אותם וירתה לעברם. הטיל הראשון פגע בטנק הסמוך, ומפקד המחלקה שהיה בתוכו נהרג. הטיל השני פגע בטנק של קליימן וגרם לו לפציעות מהדף ומרסיסים. בין היתר, שמיעתו נפגעה.
3 צפייה בגלריה
אבי קליימן בחרבות ברזל ובלבנון השנייה. חזר לשירות למרות הפוסט טראומה
(צילום: אפי שריר, צילום פרטי)
לאחר אשפוז בבית חולים שוחרר קליימן משירות מילואים ומאז לא חזר אל הטנק. שנים בודדות לאחר המלחמה תקפו אותו תופעות פוסט־טראומה קשות. רק אחרי זמן רב הוא הבין מה מקור התופעה שמייסרת את נפשו ולא נותנת לו מנוח.
"אני אפילו לא יודע לתאר עד כמה השבת הזאת הייתה איומה עבורי ברמה האישית. מהיום הראשון ניסיתי ליצור קשר עם חברים מהשירות הצבאי, במילואים ובסדיר, כדי למצוא יחידה שתהיה מוכנה לקלוט אותי. במשך שלושה שבועות הייתי כמו הצל של עצמי"
למרות הפציעה ולמרות הטראומה שחווה, ב־7 באוקטובר הוא החליט לעשות הכל כדי לחזור לשירות מילואים. "אני אפילו לא יודע לתאר עד כמה השבת הזאת הייתה איומה עבורי ברמה האישית", הוא מספר, "מהיום הראשון ניסיתי ליצור קשר עם חברים מהשירות הצבאי, במילואים ובסדיר, כדי למצוא יחידה שתהיה מוכנה לקלוט אותי. במשך שלושה שבועות הייתי כמו הצל של עצמי. לא הייתי מסוגל לתפקד וכל היום צמוד לחדשות ומעשן קנאביס רפואי. ידעתי שאני חייב לחזור אל הטנק".
בסוף, מאמציו נשאו פרי, וקליימן זכה לסגור מעגל. הוא מצא חבר שמשרת בגדוד 8112 של חטיבה 679, שבו הוא עצמו שירת במלחמת לבנון השנייה. ב־1 בנובמבר הוא עלה שוב על סרבל הטנקיסט, נשלח לגזרת הר דוב שבגבול לבנון והצטרף לגדוד כלוחם מן המניין.
"לחזור לשרת זה כמו לרכוב על אופניים"
"בראיונות עם המפקדים בגדוד ביקשתי שייתנו לי כל תפקיד שזקוקים לו - נהג, תותחן, טען, או מפקד טנק, העיקר שאחזור לטנק", סיפר קליימן. הוא שובץ כנהג טנק, ו־17 שנים לאחר שירד מההגה, עלה עליו בביטחון גמור. "זה כמו לרכוב על אופניים. מיד זכרתי את כל מה שצריך לדעת", הוא מספר בעיניים נוצצות, "נהגתי כבר הרבה קילומטרים ואני מקבל מחמאות מהצוות שהנהיגה שלי מאוד נוחה. זו המחמאה הכי גדולה שנהג טנק יכול לקבל".
סיפורו המיוחד התפשט בקרב כל לוחמי הגדוד, וכמה ימים לאחר גיוסו למילואים זכה קליימן לסגירת מעגל מפתיעה נוספת: הוא גילה כי מהפלוגה שבה שירת בקיץ 2006 נותר לוחם אחד בלבד, ערן דבאח, שעדיין ממשיך לעשות בה במילואים. "כששמעתי שערן עדיין שם הייתי המום", הוא מספר, "כשפגשתי אותו הרגשתי שלא נותרו לי עוד מילים. ערן היה בצוות שחילץ אותי מהטנק הפגוע והביא אותי חזרה לגבול ישראל. נפגשנו והעברנו חוויות מאז. המפגש הזה נתן לי עוד יותר כוחות".
מפקד הגדוד שלו, סא"ל (מיל') אור פז עברי, אומר כי סיפורו של קליימן הפך לסמל עבור הלוחמים. "כשיש לי כיום חיילים שמכל מיני סיבות מבקשים לעזוב את הגדוד, אני נוהג לומר להם שאני די בטוח שהגדוד ינצח גם בלעדיהם - אבל אני לא משוכנע שהם ינצחו בלי הגדוד", הוא אומר, "אני מסביר להם שהם יאכלו את עצמם שנים קדימה על כך שחתכו מהגדוד, בוודאי בשעה כזו. אבי, עם הדוגמה שהוא נותן והדרך שהוא עבר ועובר, מאוד עוזר לחדד את זה לכולם".
מאז שחזר אל הטנק, קליימן מרגיש שפציעות הטראומה בנפשו נרגעו מעט. הוא משוכנע שיחזור אל אשתו ושני ילדיו כאדם שונה. "בפעם האחרונה שהייתי בטנק הוציאו אותי מהפתח האחורי כפצוע, ולא כמפקד בראש מורם", הוא מסביר, "במשך שנים תחושת ההחמצה הזאת אכלה אותי. ידעתי שיכולתי לתרום עוד המון. ואז הגיעה הפוסט־טראומה, שאיתה אני מתמודד עד היום, לפעמים יותר בהצלחה ולפעמים פחות. אני בטוח שאחזור הביתה אחרי המלחמה הזאת הרבה יותר מעודד ומחוזק. אני מרגיש יעיל שוב ומלא כוחות".
הוא עוד לא קיבל את אישורה של אשתו, אבל בליבו כבר גמלה ההחלטה: "את הגדוד שלי כבר לא אעזוב. אחרי שנבטיח את השקט לתושבי הצפון וננצח, אני מתכוון להמשיך להתנדב לעשות מילואים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.23
