טקס השינה של רני מירן בת השנתיים השתנה לחלוטין מאז 7 באוקטובר. בכל לילה, לפני הכניסה למיטה, היא פותחת את דלת הבית וצועקת לחלל האוויר: "לילה טוב, אבא". "היא לא מוותרת על זה, גם כשקר בחוץ, גם כשיורד גשם", מספרת אמה, לישי מירן־לביא. "ככה זה מהיום שעמרי נחטף מהבית, בנחל עוז. אני זורמת איתה ואנחנו אומרות יחד: 'אבא, אנחנו מחכות לך, מתגעגעות אליך ואוהבות אותך'. זה קשה", היא דומעת. "הילדה רוצה את אבא שלה".
איך תיווכת לה, אם בכלל, את העובדה שהוא נחטף?
"לא הייתי צריכה. זה קרה לנגד עיניה ורוני בנתה לעצמה אחר כך את סיפור המסגרת. כשהחברים של עמרי באים לבקר, היא מסבירה להם ש'אבא לא פה. בקיבוץ היו בומים ופחדנו וכעסנו ובכינו. אבא הלך לאיבוד והרבה אנשים מחפשים אותו'".
עוד כתבות +ynet:
כמו רוני הפעוטה, ישנם ילדים רבים שמחכים עדיין לאבותיהם החטופים בעזה. בינתיים, הם ובני משפחתם צפו בעיניים כלות וברגשות מעורבים בנשים ובילדים ששבו הביתה בפעימות הקודמות. המדרג שקבעה המדינה, לפיו ישוחררו קודם הילדים, אחר כך הנשים והמבוגרים, ולבסוף הגברים - השאיר את המשפחות האלה ללא מענה. וכעת, עם חידוש הלחימה, התקווה לראות אותם בבית הולכת ומתרחקת, בעוד החשש לגורלם הולך ומתגבר.
כינסנו השבוע לשיחה ארבע רעיות של גברים חטופים. הן לא הכירו זו את זו לפני 7 באוקטובר, אבל החל מאותה שבת ארורה - חולקות גורל משותף. שלוש מתוכן לפחות, קיבלו השבוע סימן חיים ראשון מהבעלים בשבי, והרגשות צפים ומציפים.
"הגברים לא צריכים להיות הקורבנות של המלחמה הזו. צריך לשחרר אותם, כמו את כל החטופים", אומרת נירה שרעבי מקיבוץ בארי, שבעלה יוסי שרעבי, אבי שלוש בנותיה, נחטף עם אופיר אנגל, החבר של בתה יובל. על חולצתה של נירה מתנוססת, לצד תמונת בעלה, גם תמונתו של אחיו אלי ‑ תושב בארי שנחטף לעזה אחרי שאשתו ליאן ושתי בנותיו נרצחו. "אין לנו שום פיסת מידע לגביו ואין גם מי שייצג את המשפחה שלו, אז לקחתי על עצמי גם את המשימה הזאת", היא מסבירה.
מה עובר עלייך מאז שיוסי נחטף?
"מרגע החטיפה, התחלתי לחיות ביקום מקביל. המציאות נעצרה והתחילה מציאות אחרת. אני לא מצליחה להבין איך העולם עדיין שותק לנוכח מה שקורה. איך זה שכל החטופים עדיין שם, מוחזקים בתת־תנאים, וכאילו כלום?".
איילת בנימין, אם לשתי בנות, הצטרפה רק בסוף השבוע האחרון למשפחות החטופים. במשך 57 ימים היה רון, בעלה ‑ שיצא בשבת השחורה לרכיבת אופניים באזור בארי ומאז נעלמו עקבותיו ‑ בחזקת נעדר. "הסתגרתי בבית במשך חודש", היא משחזרת את התקופה הארוכה של חוסר הוודאות שעברה עליה, "זה היה כאילו ישבנו שבעה על אדם חי".
איך הבנות שלכם התמודדו?
"הן כבר גדולות, אבל מאז שהן נולדו, הן הילדות של אבא. רון ממש גידל אותן, הלך איתן לגני שעשועים ולאסיפות הורים. הוא אבא מגונן ודאגן, כזה שמתקשר לבדוק מה שלומן כמה פעמים ביום. הוא גם החבר הכי טוב שלהן, שאפשר לספר לו כל דבר ולהתייעץ איתו. הבת הבכורה שלי עומדת להתחתן ורוצה שאבא שלה ילווה אותה לחופה".
ואיך את מרגישה עם המדרג לשחרור, שקבעה המדינה?
"האמת? אנחנו נמצאים במערבולת של רגשות. מצד אחד, מאוד שמחים על כל מי שמשתחרר וממש תומכים במשפחות, אבל גם הבנות שלי רוצות את אבא בבית".
גלי עידן, אשת החטוף צחי עידן מנחל עוז, שבתה הבכורה מעיין, בת 18 וארבעה ימים, כפי שהיא מדגישה, נרצחה לנגד עיניהם ועיני ילדיהם, פחות נחרצת. "הילד הקטן שלי, שחר בן העשר, אמר לי: 'אמא, אני חושב שלילדים הרבה יותר קשה להסתדר שם, אז צריך לשחרר אותם'. את לא יכולה לשים חיים מול חיים".
ועדיין, קשה לחשוב על זה שצחי נותר בינתיים מאחור.
"יש לי אמונה שהוא יחזור. הוא אמנם לא בעדיפות ראשונה ושנייה, אבל הוא גם לא יהיה בעדיפות אחרונה".
לישי, אשתו של עמרי, מודאגת. "אני שונאת את המילה הזאת מדרג. אני לא רוצה להיכנס לזה מול המשפחות האחרות, אבל אני אומרת שגם הבנות שלי הן בנות ערובה של חמאס ועמרי הוא לא רק גבר, הוא אבא, והבנות שלי צריכות אותו בבית. חידוש הלחימה מלחיץ אותי. יש בי פחד שחלילה יפגעו בו, שייקח יותר זמן עד שנראה אותו".
השבוע, למרות הכול, זכתה לישי לרגע של תקווה, קרן אור קטנה באפלה הנוראה, כשקיבלה סימן חיים מבעלה החטוף, עמרי. גם הוא, מתברר, הצליח לקבל בשורות טובות בשבי חמאס. "אני יודעת שעד לפני כמה ימים, עמרי לא ידע שאנחנו בחיים", היא מספרת בהתרגשות.
ו...?
"מישהי שהשתחררה סיפרה לי שהיא הייתה איתו באותה הדירה כמה ימים, לפני שהחזירו אותה לישראל. לפני כן, היא הוחזקה במקום שבו הרשו להם לראות טלוויזיה. בדיוק הראו אותי בעצרת, או במטה החטופים, והיא זיהתה אותי, כי לבשתי את החולצה והתמונה שלו. היא אמרה לעמרי שאני והבנות בסדר והוא התרגש ושמח".
עשית לי צמרמורת.
"גם אני הרגשתי ככה. היה טוב לדעת שהוא בסדר ויודע שאנחנו בסדר, ואני יודעת שעכשיו יש לו המון כוח להחזיק שם מעמד, ולנו זה נתן קצת אוויר לנשימה".
הוא הצליח להעביר לכם מסר דרכה?
"לא, הוא לא ידע שהיא משתחררת. ברור לי שזאת הלוחמה הפסיכולוגית המטורפת שהם עושים על מי שנשארים שם".
גם נירה שרעבי זכתה השבוע למעט נחמה, עם שחרורו של אופיר אנגל, בן זוגה של בתה הבכורה, יובל, שנחטף לעזה יחד עם בעלה, יוסי. אחרי 54 ימים מטלטלים, היא קיבלה מידע יקר על אודות מצבו של בעלה, שנותר בשבי חמאס.
מה אופיר סיפר לכם?
"שלושת המחבלים שחטפו אותם מבארי, החזיקו אותם יחד עם הנער עמית שני (שגם הוא השתחרר בשבוע שעבר) במספר דירות והעבירו אותם ממקום למקום. לדבריו, יוסי היה בטוח מההתחלה שאנחנו חטופות או שנרצחנו, ולמעשה, עד עכשיו הוא לא יודע מה מצבנו. אופיר אמר לי: 'יוסי דאג כל הזמן שאת חטופה, ואין לך את הכדורים שאת לוקחת בקביעות יום־יום'".
הוא סיפר האם המחבלים התעללו בהם?
"לא הכו אותם ולא התעללו בהם. אופיר סיפר גם שמצבו הבריאותי של יוסי בסדר גמור ושהוא דאג להרים להם את המורל. בשבוע הראשון המחבלים אפילו איפשרו להם לשמוע רדיו בעברית".
מה הם ידעו על 7 באוקטובר?
"לא הרבה. הם לא הבינו את הממדים של הטבח. הם לא ידעו כמה חטופים יש וחשבו בהתחלה שהם החטופים היחידים".
הם שמעו מסביב את ההפצצות של צה"ל?
"כן, הם פחדו שזה יפגע בהם בסוף, כי העבירו אותם מהר ממקום למקום".
הם הצליחו להבין איפה הם הוחזקו?
"לא. אופיר אמר שהם לא ידעו אם הם בחאן־יונס, או בעיר עזה".
מה הם עשו שם כל היום?
"המחבלים שמרו עליהם כל הזמן עם נשקים שלופים, גם כשהם הלכו לשירותים, מהפחד שיברחו. היה משעמם. הם שיחקו קלפים. בעיקר יוסי עם עמית".
ומה לגבי אוכל?
"בהתחלה נתנו להם רק פיתות ותמרים, ואחר כך הם אכלו יחד עם המחבלים ואת מה שהם בישלו לעצמם. שתי ארוחות ביום".
איך הם שמרו על היגיינה?
"נתנו להם להתקלח פעם בשלושה ימים".
יוסי הבין ששני הנערים, אופיר ועמית, משתחררים והוא לא?
"לא. הוא לא ידע, וגם הנערים לא הבינו בהתחלה שעומדים להחזיר אותם לישראל. יום לפני שהם השתחררו, הוציאו אותם מהדירה בתואנה שמפרידים אותם לפי גילים, ורק בנקודת הכינוס, סיפרו לאופיר ולעמית שהם משתחררים".
אופיר דאג לחברתו יובל?
"הוא מאוד דאג לה ולא ידע אם היא בחיים, אם גם היא נחטפה. איך שהוא חצה את הגבול לישראל, הוא ביקש מהחייל שקיבל אותו לדעת רק דבר אחד: 'האם יובל שרעבי והמשפחה שלה בחיים?' והחייל אמר לו: 'הם בסדר'. יובל לא הסכימה לראות אותו לפני ההורים והמשפחה שלו, אבל כבר למחרת אבא שלו אמר לנו שאופיר לא מוותר על הביקור של יובל והמפגש ביניהם היה מרגש מאוד ומטלטל".
המידע שקיבלת על יוסי לא הצליח להרגיע אותך קצת?
"הפחד הגדול שלנו הוא שיחמירו עכשיו את תנאי השבי שלו, או יעבירו אותו למנהרות, חלילה. העובדה שהוא היה יחד עם מי שהכיר ודאי הקלה עליו את השבי ולכי תדעי מה יקרה עכשיו. חייבים להוציא אותו משם לפני שיהיה מאוחר מדי. הבנות שלו מחכות לו וגם אני. אנחנו רוצות אותו בבית".
שרעבי (54), אחות במקצועה, נאבקת עכשיו לא רק לשחרורו של בעלה, יוסי (53), עובד ותיק בדפוס בארי. היא מגויסת עכשיו גם למען גיסה, אלי, שמשפחתו כולה נרצחה. "בתוך כל האימה של 7 באוקטובר, ב־11:30 בערך מתקשרת אליי לממ"ד ליאן, אשתו של גיסי אלי, ומספרת שהמחבלים אצלה בבית: 'אני שומעת יריות, בבקשה הצילו'", היא משחזרת. "אלי בעלה כותב במקביל ליוסי, ואנחנו מנסים להזעיק עזרה ומתחננים שיגיעו אליהם ואני כותבת לה שהעזרה בדרך ואין ממנה יותר מענה. רצחו אותה ואת שתי בנותיה. ואת אלי חטפו והוא נעלם".
לא הרבה אחר כך, הגיעו המחבלים גם אליה. "הם פרצו אלינו לממ"ד, ירו בכלב הפינצ'ר שלנו שוקו, ואנחנו מרימים ידיים: 'אל תהרגו אותנו', הם מורידים אותנו בצעקות וקללות למטבח ומפחידים אותנו שם בקריאות: איטבח אל־יהוד, דורכים על הדגל בכניסה לבית וקורעים אותו, מסמנים לנו עם האצבעות על הגרון שישחטו אותנו ואז אוזקים את יוסי ולוקחים אותו ואת אופיר איתם. יובל תופסת לאופיר את היד, מנסה להיכנס איתו לרכב והם מעיפים אותה, מכניסים לשם את עמית שני, ונוסעים".
הספקת להגיד ליוסי משהו?
"יובל הספיקה להגיד לאופיר: 'אני אוהבת אותך ואני אחכה לך'. אני לא אמרתי ליוסי כלום. רק הסתכלתי עליו. אופיר אמר לי השבוע שדווקא אמרתי לו: 'אני אוהבת אותך יוסי', אבל לא זכרתי את זה".
מה הרגשת כשאופיר השתחרר ויוסי נשאר בעזה?
"מבחינתי, אופיר הוא כמו הבן שלי. כשהוא השתחרר חצי מהלב שלי השתחרר. זאת הייתה פשוט משקולת גם מבחינת האחריות שלי, כי זה אמנם לא ילד ביולוגי שלי, אבל הוא נחטף מהבית שלי. הוא רץ אליי וחיבקתי אותו חזק. אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו ולא הצלחתי לשחרר. והוא אמר לי דבר ראשון: 'רק שתדעי שיוסי בסדר'".
איך הבנות מתמודדות עם החטיפה של אבא?
"קשה להן, הן נערות מתבגרות. כל אחת עם הכעסים שלה והבכי וההתמודדות. בשבועיים הראשונים היו להן מטפלים בכל פינה שדיברו איתן וזה הקל מאוד. כבר בלילה הראשון חילקתי מחברת לכל אחת, ואמרתי להן לכתוב לו כל יום מה עבר עליהן ומה הן מרגישות, כי אני לא רוצה שיפספס אף רגע וכך גם אני עושה".
ומה תגידי ליוסי כשיגיע?
"קודם כל אתן לו לפגוש את הבנות. הן לא מסוגלות לחכות דקה. חולות על אבא שלהן ורק מחכות לרגע שיגיע. אגיד לו שהתגעגעתי אליו מכף רגל עד ראש ורק עכשיו אני מבינה כמה לא אמרתי לו מספיק שאני אוהבת אותו".
ב־7 באוקטובר התעוררה גלי עידן (50), מרעש הרקטות שנחתו בנחל עוז. היא מבקרת איכות במקצועה, אבל משמשת כיום כמנהלת המכינה הקדם־צבאית "מיתרים־לכיש". כבר 18 שנה היא נשואה לצחי (49) שעובד בהייטק, והשניים הורים לארבעה ‑ מעיין ז"ל, שרון בת ה־15.5, שהייתה באותה שבת אצל דודתה בתל־אביב, יעל בת ה־12 ושחר בן העשר.
את ההשתלטות הברברית על ביתם, אחרי שרצח באכזריות את בתם הבכורה, מעיין ז"ל ‑ העלו מחבלי חמאס בלייב, בפייסבוק של גלי. "קמנו ומיד וצרחנו לילדים להיכנס לממ"ד", היא משחזרת. "אני ויעל היינו על מיטה אחת, צחי ושחר על מיטה שנייה ומעיין על מזרן על הרצפה. כשהתחילו לרוץ הוואטסאפים על חדירת מחבלים, צחי לקח כיסא והתיישב ליד הדלת, ואז שמענו זגוגיות מתנפצות וצעדים בתוך הבית. צחי מחזיק את הידית חזק, אנחנו בהיכון, ב־10:45 הבן של השכנה, תומר ערבה אליעז ז”ל, בן ה־17, דפק על הדלת וביקש שנצא".
פתחתם?
"לא. צחי החזיק את הדלת וצעק: 'לא, לא, לא', ושמעתי באגלית: We won't shoot you, open the door. הם ניסו לפתוח בכוח את הדלת ואז נפתח חריץ. מעיין רואה את זה וקופצת לעזור לאבא להחזיק את הידית, ואז נשמעה ירייה. צחי שיחרר את הדלת וצרח: 'מי נפגע? מי נפגע?' מעיין הייתה שרועה על הרצפה והם פרצו פנימה. אני עם תחתונים וטי־שירט והילדים צורחים, כאוס מטורף והם אומרים: Relax, we won't shoot.
"אני רואה את מעיין שוכבת בתוך שלולית דם ענקית, וצחי צורח: 'תעצרי לה את הדם'. ואני בודקת אותה ומבינה שירו לה בראש. ואני בוכה לצחי: 'היא איננה, אין מה לעשות', ואז המחבלים מושכים אותנו החוצה ומושיבים על הרצפה במטבח. אחד מהם צועק לי: Put on pants, לבשתי מכנסיים ואז הוא לקח את הנייד שלי, שאל מה הקוד, ועשה לייב בפייסבוק".
הבנת למה?
"הוא ביקש שאגיד שהם מהנוח'בה ובאו להילחם. שהם מחכים לצבא ולא לירות פה, אחרת יהרגו את כולנו. ואז שחר שאל את צחי למה יש לו דם על הידיים והאם הוא נפצע? צחי ענה לו שלא, ואני אמרתי שזה הדם של מעיין, שהיא מתה. הכול היה בלייב וככה המשפחה שלי הבינה מה קורה.
"היו אצלנו בין שלושה לתשעה מחבלים שנכנסו ויצאו כל הזמן. הפכו את הבית שלנו לחמ"ל, גם ירו משם אר־פי־ג'י. ואז התחילו לרכז אצלנו משפחות מהקיבוץ. בהתחלה הביאו את לישי מירן, בעלה עמרי והילדות רוני ועלמא, ובהמשך את שתי האמריקאיות: יהודית ונטלי רענן (שנחטפו ושוחררו ראשונות). כולנו ישבנו על הרצפה במטבח, שהייתה מלאה בזכוכיות. צחי לא תיפקד. ישב בצד בהלם.
"ואז נכנסה עוד חוליה ושני המחבלים דיברו ביניהם: 'אנחנו צריכים שניים כדי שינהגו'. הראו לצחי מלא מפתחות של רכבים ושאלו איזה מהם שלו. הם ביקשו תעודת זהות, לבדוק אם הוא חייל, ואז אזקו אותו ואת עמרי, לקחו אותם ואת שתי האמריקאיות, ואותנו השאירו על הרצפה, ואמרו: 'לא לזוז'".
הספקת לדבר עם צחי?
"שנינו בוכים, לא מאמינים שזה קורה. אמרתי לו: 'אני אוהבת אותך ואל תעשה שטויות', והוא אמר: 'אני אוהב אותך'. הוא היה עדיין בשוק ואני לא חושבת שהוא הבין בכלל מה קורה".
ואיך היום הזה נגמר?
"רק ב־17:30 הגיע הצבא ותחת אש בלתי פוסקת הוציאו אותנו משם".
ומעיין?
"לא נתנו לנו להתקרב אליה. אחרי שלושה ימים לקחו אותה למחנה שורה. לא הלכנו לזהות אותה. עשו את זה עם הדנ"א שלי ושל הילדים. קברנו אותה, ישבנו שבעה, אבל עוד לא התאבלתי עליה, כי בעלי עדיין בעזה. אני לא משחררת, עד שצחי יחזור".
עד שמשפחת מירן הועברה על ידי המחבלים לביתם של גלי וצחי עידן, התחולל בביתם סרט אימה משלהם. לישי, בת 39, במקור משדרות, ועמרי, בן 46, מנחל עוז, הכירו לפני ארבע שנים במסיבת פורים שנערכה ב"החומוס של טחינה", החומוסייה המפורסמת בשדרות. היא הייתה אז גרושה בלי, הוא רווק. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. מאז הספיקו לעבור לגור בנחל עוז והביאו לעולם את רוני בת השנתיים ועלמא בת החצי שנה.
כשהתחילו המטחים באותו בוקר, עמרי היה כבר ער, כי טיפל בתינוקת, ורוני ישנה בממ"ד, שהוא גם החדר שלה. "אנחנו מבינים שזה לא הולך להיות קצר לפי הכמויות, זה היה מטורף, ואז אומרים שצריך להכין מזוודה כי בטח יגידו שיש 15 דקות לצאת מהקיבוץ, לפי הנוהל.
"יצאתי להכין בקבוק לעלמא והבאתי קצת ממתקים וחטיפים, ואז התחילו להגיע וואטסאפים עם קריאות לעזרה: 'הצילו', 'יש אצלי מחבלים'. חשבנו שאנשים מתחילים להזות מרוב האזעקות, אבל די מהר מאוד הבנו שזה רציני. אנחנו גרים בשורה הראשונה של נחל עוז - מול עזה, אבל המחבלים נכנסו מהשער האחורי, אחרי שעברו את הבסיס. עמרי יצא להביא שני סכינים מהמטבח. היינו נאיביים, חשבנו שמדובר בחמישה־עשרה מחבלים. אנחנו מתכתבים עם ההורים המודאגים שלי ועם אחותי ואומרים להם ש'הכול בסדר', כי לא ידענו מה קורה בחוץ".
ומתי אתם מבינים?
"ב־10:00 התנהל קרב יריות מטורף ליד הבית. השכן שלי ירה והרג מחבלים, ואז שומעים זכוכית נשברת וקולות בערבית. חמישה מחבלים הופכים לנו את הבית ודופקים על דלת הממ"ד תוך צעקות בערבית ובאנגלית לפתוח. ואז שומעים את תומר ערבה אליעז, הבן של דקלה, שאומר לנו: 'בבקשה תפתחו את הדלת, אחרת יהרגו אותי', ופתחנו".
למה?
"אין לי מושג. עמרי ואני הסתכלנו האחד לשנייה בעיניים ופשוט פתחנו. בדיעבד, זה היה הרגש האימהי שעבד אצלי. מולנו שלושה פרצופים שמושכים אותנו למטבח ורוני עדיין ישנה בממ"ד. אחד מהם הפנה קאלצ' לעבר עמרי וכמעט ירה בו ואני מתחננת שייתנו לי להביא את הילדה. הם מאשרים לתומר להביא אותה ורוני מתעוררת עם נשק מכוון אליה. ואז הם מובילים אותנו החוצה, לבית של משפחת עידן וכאן הסיפורים שלי ושל גלי מצטלבים. אנחנו יושבים על רצפת המטבח שלהם, מצולמים בלייב, והם צועקים עלינו בערבית ובאנגלית. בשעה 13:20 הם מצרפים את האזרחיות האמריקאיות, אוזקים את הגברים ומוציאים אותם".
הספקת להגיד משהו לעמרי?
"'אני אוהבת אותך, אני שומרת על הבנות שלך, אני מחכה לך. אל תהיה גיבור'. הוא ענה לי: 'אני אוהב אותך' ויצא איתם, ואז רוני התחילה לצרוח וניסתה לרדוף אחריו: 'אבא שלי, אבא שלי, אני רוצה את אבא שלי', ממש הרביצה לי שאשחרר אותה, לא הבינה למה אני מחזיקה אותה בכוח. היא בכתה עד שנרדמה עליי ואחרי עשר דקות היא התעוררה לי ילדה בוגרת בשנתיים לפחות, בת ארבע. הלכה לעלמא ואמרה לה: 'רוני אוהבת אותך, ורוני שומרת עלייך’".
מדמיינת איך ייראה המפגש המחודש בינך לעמרי?
"אני רואה בדמיון שלי אותי ואת רוני רצות אליו, ואיך היא תעקוף אותי בסיבוב. מה זה בטיל, ואני אקבל אותו בחיבוק גדול".
תחזרו לגור בנחל עוז?
"שאלה קשה. אם היית שואלת אותי לפני חודש, הייתי אומרת לך שאין סיכוי. היום אני אומרת: אולי, והתשובה הסופית היא: לאן שעמרי יגיד לי ללכת - אלך!".
יוצאת הדופן בין הארבע היא איילת בנימין (53). היא ובעלה רון (53) לא מתגוררים בעוטף, אלא ברחובות, נשואים 27 שנים והורים לשתיים ‑ שי בת 25, וגיל בת 21. היא סוכנת ביטוח, הוא עובד בחברת צ'מפיון מוטורס. "רון הוא פטריוט ישראלי, שאוהב לטייל בארץ, מתופף על תופים, אוהב הופעות רוק בחו"ל: של סטינג, של פינק פלויד", מספרת איילת, "אנחנו מבלים הרבה בברים, מסעדות ובתי קפה, והוא מכור לבנות שלו".
לזירת האירוע ממנה נחטף, הגיע רון לגמרי במקרה באותה השבת. "הוא רוכב על אופניים שלוש שנים בערך, עם חברים. בשבת בבוקר הוא יצא לרכיבה בסינגל בארי יחד עם הקבוצה שלו. הם הגיעו לנקודת המפגש ועוד לפני שהספיק לפרוק את האופניים מהרכב, התחילו אזעקות, כולל אצלנו ברחובות. הרמתי לו טלפון שאני והבת גיל בממ"ד, שי הגדולה שלנו הייתה בדיוק בקונקשן בדובאי, מנסיעת חלומות בפיליפינים.
"רון אמר שהוא רואה את הטילים מעל הראש שלו והבין שיש מטחים בכל הארץ. החברים הציעו ללכת למיגונית בבארי, והוא אמר: 'מיגונית זה קיר. אני לא הולך לעמוד מאחורי קיר. אני לא נשאר כאן, וחוזר הביתה'. הוא נכנס לרכב והתקשר אליי. אמר שייקח לו כמעט שעה להגיע. אמרתי לו שעדיף שינתק את השיחה ויקשיב טוב־טוב לרדיו, כדי שלא יפספס את האזעקות".
בדיעבד, מצטערת שניתקת?
"לא, כי אם הייתי שומעת שתופסים אותו בלייב, הייתי נכנסת לשוק. השיחה התנתקה ב־6:52 ולפי האיתורן האוטו שלו נעצר בשעה 7:00 במרחק 400 מטר מצומת מפלסים".
מה הבנת שקרה?
"בסרטון שקיבלתי, רואים שירו ברכב מספר כדורים, ללא סימני דם, כך שברור לי שרון יצא מהרכב או הוצא משם בכוח. ואז, במשך 57 ימים הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. התחלנו להתקשר סתם לאנשים שגרים בקיבוץ מפלסים, לשאול אולי מישהו ראה אותו, אולי הוא מצא שם מחסה. מסביב היו המון מחבלים וצה"ל הכריז על המקום שטח צבאי סגור, אז לא יכולנו להתקרב".
הוא הספיק לדבר עם הבנות?
"כשהתחילו הטילים, התברר ששי התקשרה אליו מדובאי. שומעים אותו אומר לה (היא משמיעה את ההקלטה): 'זה בא מעזה. אני בדיוק על הגבול של עזה. בדיוק עם הטילים מעל הראש שלי, פה בחניון. זה בכל בארץ, עד רעננה, פיצוצים. הבנתי מאמא שהיא וגיל בממ"ד. אני לא יודע לאן ללכת, אנחנו פה על הפנים. תשמעי את הבומים. אני פה מתחת לבארי, ליד עזה. אני אצא לדרך, אני לא יודע, אני מקווה שיהיה בסדר, נדבר'".
שי נחתה בישראל ונסעה משדה התעופה היישר ללהב 433, לדווח שאביה נעדר. להפתעתה גילתה שיש לפניה תור של 300 איש, שגם הם לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם. משם המשיכה המשפחה לכל בית חולים בארץ, לנסות לברר אם רון הגיע לשם פצוע, כולל בירור שעשו במחנה שורה לזיהוי גופות, שליד רמלה.
ובינתיים, אף אחד לא יצר איתכם קשר?
"אחרי חמישה ימים הגיעו אלינו שני קצינים מהמטה של גל הירש, לבשר שרון מוגדר כנעדר. הייתי בהלם. הגיעו אלינו המון מבקרים שבאו לעודד ולתמוך. הילדות אצלי בבית כמובן. הן יותר חזקות ממני. לביאות אמיתיות, כמו אבא שלהן. יודעות שהוא יחזור ונלחמות עליו".
ואיך את מתמודדת, מי תומך בך?
"אחרי שהגעתי למטה החטופים, הפכתי אותו לבית השני שלי. הכרנו שם את שאר המשפחות וזה נותן לי המון כוח. יש שם כל הזמן פעילויות והרצאות וטיפולים הוליסטיים ופסיכולוגיים".
את יודעת היום מדוע אחרי 57 יום רון הוכרז חטוף?
"הגיעו אלינו ביום שישי שני הקצינים המלווים, ליידע אותנו שרון מוגדר חטוף על ידי ארגון טרור. לא מסרו לנו שום דבר מעבר לכך, אבל אני מניחה שיש להם מידע מבוסס, אולי גם מישהו העיד שראה אותו, אחרת הם לא היו באים. זה נתן לנו אנרגיה חדשה, כי היום אנחנו יודעות שהוא בחיים. 57 יום לא ידענו אם הוא חטוף או נרצח, ופחדנו שכל רגע ידפקו בדלת ויגידו: 'זהו'. היום אנחנו יודעות שיש לנו על מה להיאבק וזה נותן לנו כוחות, עד שיחזור הביתה".
אבל בינתיים, קטגוריית הגברים לא כלולה בפעימות הקרובות.
"אין דבר כזה קטגוריה. אני רוצה שכולם יחזרו. גם גברים הם ילדים של אמא. יש לרון אמא בת 93 שעד יום שישי האחרון לא ידעה שבנה חטוף. סיפרנו לה שהוא חלה בקורונה ואיבד את הקול. יש לו אח ואחות שגם להם קשה שאחיהם הקטן איננו, לכולם מגיע לחזור הביתה".
מה תגידי לו כשיחזור?
"קודם כל הבנות יקבלו אותו, אחר כך אני. אגיד לו שהתגעגעתי ושהוא היה חסר לי. לכל השיחות שניהלנו, לאהבה שלנו, לחיבוק, לנשיקת הלילה טוב".
