"כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה הייתה לי תקלה באוטו והלכתי למוסך שאני מכיר – אנשים שאני מניח שהם ליכודניקים", דן מרידור מספר. "ואני נותן את האוטו, ובא אליי המוסכניק הראשי ואמר לי משפט שהמם אותי: 'גייסו את הבן שלי, והוא צריך עכשיו לסכן את חייו בגלל הפשלה שהאינטליגנטים מ־8200 וקפלן עשו?' זה המשפט. הבנתי מה קורה פה. כבר מחפשים להאשים אותנו. לא עניתי לו, הלכתי משם".
עוד כתבות +ynet:
זה הגיוני בסך הכול. דן מרידור – מבחינת הרחוב הליכודניקי – חצה זה מכבר את הכביש. הוא הרי הופיע בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הוא לא מסתיר את סלידתו מבנימין נתניהו, והוא לא מזהה שום דבר ממה שהיה הליכוד בשנים שבהן הוא היה ממובילי המפלגה, כולל תפקיד מזכיר הממשלה של מנחם בגין ויצחק שמיר, שר משפטים ושר אוצר, וסגן ראש הממשלה אצל נתניהו. "הליכוד היום זו תנועה לאומנית", הוא פוסק בקול הרך הזה שלו, שלא חשוב כמה פסקנות נמהלת בו, עדיין הוא משאיר מקום לדיון, לחשיבה נוספת, לניסוח נוסף. "כמו תנועות ימין כאלה באירופה, בדרך כלל שונאות זרים, יהודים, מוסלמים".
טלי גוטליב ודודי אמסלם הם ליכוד לגיטימי בעיניך?
"הם כנראה הליכוד של היום. זה לא שונה מהליכוד שהכרתי – זה הפוך ממנו; זה לעקור מהשורש כל מה שהליכוד האמין בו, את הערכים של ציונות, של השכלה, של נאורות. זה אולי מביא קולות, אבל זה לא מביא מנהיגות. ואני שומע אנשים, שומע ליכודניקים שאומרים 'מספיק' והחוויה שלי היה שיש עכשיו כעס גדול גם בתוך הליכוד. פעם כשהייתי נוסע במוניות נהגים היו אומרים לי, 'אוי, מה שהוא עשה לך, נורא, איך נתת' – ובסוף השיחה איתם הייתי שואל: 'אז למי תצביע?' והם היו עונים: 'ביבי'. אז אני מקווה שהעוצמה וההלם של המכה שחטפנו עכשיו תביא אנשים לחשוב מחדש, ואחרי שיחשבו הם יבינו שיש פה צורך בשינוי גדול".
נו, זה דן מרידור; אדם שלא חשוב כמה הוא כועס או פגוע, עדיין יקפיד בדבריו. דן מרידור המשכיל, החכם, הרהוט, הידען, כל מה שהליכוד הנוכחי כבר לא מעוניין או מסוגל לשאת. דן מרידור ה – אין ברירה, נצטרך להזכיר את זה פעם אחת בשביל הרקורד – מיצי של "החרצופים". מרידור של פעם, אותו אחד.
אבל כשמרידור – שבגיל 76 נראה בדיוק כמו שנראה עשר או 20 שנים קודם, וחד באותה מידה – מדבר עכשיו על "המכה שחטפנו", הוא לוקח בחשבון גם שתי מכות גדולות שהוא עצמו חטף ימים ספורים לתוך המלחמה: תחילה מתה אמו, רעננה, בגיל 100; שבוע מאוחר יותר נפטרה אשתו, ליאורה, בגיל 75. בטרם עת לגמרי.
ליאורה מרידור הייתה כלכלנית מובילה ומוערכת, שכיהנה בתפקידי ניהול בכירים בבנק ישראל ובחברות פרטיות רבות, אישה מרשימה ופעילה שמעטים ידעו על מחלת הפרקינסון שהכתה בה לראשונה לפני כ־17 שנה, אבל פגיעתה הייתה איטית ולא ניכרה מיד. "היו תרופות טובות והיא תיפקדה ועשתה התעמלות מכל הסוגים והמשיכה ללמד באוניברסיטה והייתה דירקטורית בחברות הכי גדולות בישראל, אבל בשנים האחרונות, הייתי אומר שפג תוקפן של התרופות", מרידור אומר בקול שקט כשאנחנו יושבים ליד שולחן המטבח שלו, בבית היפה ומוקף העלווה הזה בשכונת רחביה בירושלים – הבית שבו גידלו בני הזוג מרידור ארבעה ילדים, ועכשיו הוא נותר בו לגמרי לבדו. "ככה זה", הוא מסכם. "לפרקינסון אין תרופה. הייתה לה ירידה קשה בשנים האחרונות והגענו לסוף הדרך".
אלו מילים מדודות ואופייניות למי ש"חינכו אותי שעל רגשות לא מדברים בפומבי", כדבריו, אבל מאחוריהן מסתתרת שנה אחרונה גיהינומית כמו שקורה במקרים כאלה; ליאורה הלכה ונחלשה גופנית, איבדה יכולות תנועה ובהמשך יכולות קוגניטיביות, ספגה אירוע לבבי, אבל משפחתה נותרה סביבה לכל אורך הדרך. "בחול המועד סוכות היינו בכפר בלום עם כל הילדים, ושבועיים קודם היינו בפסטיבל מוזיקה באירופה", מרידור מספר. "היינו יחד עד הסוף, אבל המחלה גברה".
הספקתם להיפרד ממנה?
"כן. כולנו ידענו מה קורה וראינו את זה קורה, ובסוף לקחנו אותה מבית החולים הביתה, כולם היו פה, והיא נפטרה פה".
מאז הוא מנסה להסתגל ללבד החדש שלו. זה לא קל. עדיין הוא מנסה שלא לעשות רעש כשהוא מתעורר בבוקר כדי לא להעיר אותה, כמו שהתרגל. "זה מאוד מוזר לי". עדיין מתקשה למסור – אבל ימסור – את בגדיה הרבים. "התחתנו במלחמת יום כיפור והיינו יחד בדיוק 50 שנה, ממלחמה למלחמה", הוא מסכם.
ואולי אין לכם סיפור אהבה ישראלי יותר מכזה שממוסגר בין שתי מלחמות שכל אחת מהן הורידה את ישראל על גחונה. "היינו אמורים להתחתן יום לפני סוכות, ואז פרצה מלחמת יום כיפור, והמשפחה הודיעה על דחיית החתונה", מרידור זוכר. "גויסתי ועליתי לרמה, ויום אחר כך נפצעתי והמרפק שלי התרסק והגעתי לביה"ח בצפת. אמרתי לרופא: תשמע, אני צריך להתחתן מחר, תן לי לנסוע הביתה ואני אחזור. הוא הסכים. נסעתי הביתה ועשינו חתונה פה ליד הבית, עם כמה עשרות אנשים – בעיקר נשים – ולמחרת החזירו אותי לצפון".
את ירח הדבש שתיכננו בקיבוץ הגושרים ביטלו, "אבל מאז, 40 שנה הגענו כל שנה לחופשה בקיבוץ הגושרים".
הם הכירו במסיבה בירושלים, דרך חברים, ומרידור הבין מיד שנפל על אישה שלוקחת אותו בסיבוב. "במלחמה היא הייתה קצינה בלשכה של טליק בגייסות השריון, והיה בלשכה איזה דיון והיא – סג"מ ליאורה – אמרה משהו משמעותי מול כל אלופי המשנה, וטליק אמר: 'בראש של הילדה הזאת יש יותר שכל מאשר בכל טקס חלוקת דוקטורטים'".
העובדה שהיא ואמך מתו בזו אחר זו גרמה לך להרגיש סוג של איוב?
"אני לא מחפש הקשרים מיסטיים. זה מקרי ששני השעונים האלה נדמו באותו זמן, אבל כל אחד מהם תיקתק בקצב אחר".
נאלצתם לשבת שבעה אחרי שבעה?
"כן. היו שבעתיים. ישבנו 13 יום – כי היה יום אחד חפיפה. באו אלפי אנשים, בלי להגזים. מהבוקר עד הלילה. אני לא ישבתי שבעה; עמדתי שבעה. לא יכולתי לשבת, כי אתה לא רוצה שאנשים יגיעו בלי שתדבר איתם שלוש מילים, ויותר מזה לא יכולתי כי כבר בא מישהו אחר".
את התמונה המשפחתית בשומר המסך של הטלפון הנייד שלו החליף בתמונה של ליאורה היפה. "בחרתי אותה כי אני רוצה לראות אותה לא כמו בתקופה האחרונה לחייה, אלא בימי תפארתה ויופיה", הוא אומר. ולמרות העצב העמוק שהוא חש – "כל חיי היו שזורים איתה" – הוא התקשה להביא את עצמו לידי בכי. "לא בכיתי כי זה חינוך כזה, שלא בוכים, למרות שבתוכי מאוד קשה לי".
אבל כאן המלחמה נחלצה לעזרתו. "תוך כדי האבל הייתי מסתכל על החדשות בטלוויזיה והסיפורים שרצו, והבנתי שאני לא בוכה על מה שקרה לי אישית, אלא על הסיפורים האלה. רק לשמוע את זעקות 'איפה הצבא' יום שלם, ואז לראות אנשים נרצחים ונחטפים, זה הביא אותי לדמעות".
"אין ספק", הוא אומר, "שאף אחד לפני נתניהו לא עשה נזק כזה למדינה ולפרויקט הציוני". וגם: "הממשלה הזו, על כל מה שהיא עשתה, צריכה ללכת הביתה ולטמון את ראשה בכר ולהישאר בבית". אבל אלה דיבורים של ישראלי מודאג סטנדרטי, ומרידור הוא קצת יותר מזה; הוא התעסק שנים בהגדרת הביטחון הישראלית, הוא הוביל את "הוועדה לתפיסת ביטחון", ומוכרחים להושיב אותו במטבח ולשאול אותו: מה לעזאזל?
ומרידור יגיד לכם שהוא לא התראיין מאז תחילת המלחמה כי הוא פשוט לא יודע מספיק, וגם כי היום שאחרי המלחמה נראה לו מכריע בהרבה. "ברור שהביטחון נבנה על ארבע רגליים: הרתעה – שנשברה; והתרעה – שגם היא נשברה; והגנה – שלא הייתה כאן לפחות בהתחלה; וכשכל השלוש האלה כשלו, נשארת הכרעה. ואנחנו צריכים להעניש את המנוולים שעשו את מעשה הזוועה הזה גם כדי לשקם את ההרתעה, אחרת כל זב ומצורע יידע שאפשר להתעסק איתנו, אבל צריך לנסח בדיוק מה אנחנו רוצים ולפעול בצורה רציונלית גם כשהדם זועק. צריך לגמור את זה בצורה שתבהיר שלא נסבול דבר כזה שוב, אבל מה שחסר לי זה לא ההישג המשמעותי אלא להבין מה היעד של המלחמה הזו".
מיטוט שלטון חמאס?
"נניח שהגענו לשם. מה עכשיו? אם התוצאה היא שאתה נשאר ומנהל בעזה, עלול לקרות לנו מה שקרה לאמריקאים בעיראק ובאפגניסטן, ומה שקרה לנו במידה מסוימת בלבנון – וזה לא ניצחון. אבל כשנתניהו מודיע שלא תהיה שם הרשות הפלסטינית ובוודאי לא חמאס, אז מי כן? אני יודע מי: צה"ל. וזה נורא. כי אני יודע איך זה ייראה בסוף: אנחנו נצא משם ושוב נצטרך להישמר מפני מנהרות ופירים וקטיושות ורקטות ואר־פי־ג'י, וכל זה כבר היה. ולכן מסוכן ביטחונית לא להתעסק ביום שאחרי. הממשלה הזו לא רוצה לעסוק בזה כי זה חושף את העובדה שיש בממשלה אנשים שרוצים להתיישב חזרה בעזה, ובעצם אומרת לעולם: לא ההתקפה של חמאס היא הבעיה – ההתנתקות היא הבעיה. אנחנו רוצים לחזור לשם. ומי שחושב שזה אפשרי לחזור לשלוט בשני מיליון פלסטינים בלי שום זכויות לדורי־דורות, הוא מסוכן מאוד".
אז מה נצטרך לעשות שם ביום שאחרי?
"לו אני בממשלת ישראל הייתי מודיע כך: אנחנו נכה בהם ללא רחם עד שנשיג את היעד, ובמקביל אנחנו רוצים לחדש את המו"מ לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים, כמו שנתניהו בעצמו אמר יותר מפעם אחת, זה לא משהו שהוא לא יודע להגיד. כי מה האלטרנטיבה? מדינה אחת לא דמוקרטית, שבה יהודים מצביעים וערביי יו"ש ועזה לא, זו לא ציונות, זה משהו אחר ומזעזע. אז אנחנו רוצים שתי מדינות תוך שמירה על ביטחון ישראל, פירוז והכול, ואנחנו נפריד בין שני העמים בארץ הזו. צריך שאיזה כוח רב־לאומי ישלוט בעזה עד שאפשר יהיה להגיע לפתרון מוסכם, אבל הממשלה הזו לא מוכנה להתעסק ביום שאחרי".
באמת היית מוכן להיכנס היום שוב למו"מ מדיני כלשהו?
"לא עכשיו, כי אני לא רואה היום את הפרטנר. הייתי בקמפ דיוויד עם אהוד ברק, ראיתי את ערפאת אומר לא להצעות מרחיקות הלכת ביותר האפשריות. אז אני לא מאשים אף אחד אצלנו בזה שאין הסכם. אבל צריך להודיע היום שהמטרה שלנו היא הסדר לשתי מדינות בגבול שיוסכם, בלי זכות שיבה לישראל, ושאנחנו משאירים את האופציה הזאת פתוחה ולא עושים צעדים שימנעו אותה בבוא היום. אנחנו מפסיקים את המהלך של עוד ועוד גבעות ועוד התיישבויות, ומקבלים את היוזמה הסעודית".
זה לא בעצם להמשיך ב"ניהול הסכסוך"?
"זה לא היעד. היעד הוא להגיע להסכמה. כשמנחם בגין מורי ורבי הציע את הסכם השלום עם מצרים היה לנו שטח עצום, כל סיני. בגין לא התעקש אפילו על מילימטר, את כל סיני הוא נותן למצרים. ולמי? לדיקטטור, ותמורת הסכם נייר. ואנשים התנגדו לזה. עכשיו תסתכל אחורה; ותשקוט הארץ 40 שנה".
יגידו לך שזה לא דומה, אז היה לנו עסק עם מדינה וכו'.
"אני לא משווה, אבל צריך אומץ של מנהיג כדי לא לשאול את העם בסקרים מה הוא רוצה ולעשות מה שהסקר אומר, אלא להוביל למקום שנכון להוביל. אם בגין היה עושה משאל עם או משאל בליכוד, לא היה הסכם. האומץ לשכנע את האנשים שלך ללכת למקומות שהם לא היו הולכים אליהם אחרת, זו מנהיגות. אבל היום אנחנו בעידן שהסקר ומה החבר'ה רוצים קובעים את המדיניות. ועם סאונדבייט גס ופנייה לאמוציות ולא לשכל, אתה מנצח בחירות. זאת לא מנהיגות, זאת מונהגות. אתה מונהג על ידי סקרים".
יש היום סיכוי להציג איזושהי תוכנית מהסוג שאתה מדבר עליו בלי שיקראו לנו שמאלנים הזויים?
"כשבגין הציג את התוכנית שלו, גוש אמונים התנגד לזה, והוא אמר להם בכנסת: יש לכם תסביך משיחיות. וגם היום יש אנשים משיחיים שמדברים על זה שהקדוש ברוך הוא יסדר הכול. אז אין לי פתרון מחר בבוקר לנושא הפלסטיני, אני לא חושב שזה קיים, אבל אני יודע שאפשר לנסות להשאיר את האופציה פתוחה. להקטין את הסכסוך. לעבור מיד לאיזו ארכיטקטורה מדינית ולראות איך זה מתייצב. וזה בידינו. אנחנו לא רק חוטפים או נותנים מכות, אנחנו יכולים גם לנסות לעשות משהו".
"לעשות משהו" בעידן נתניהו נשמע כמעט נאיבי. מרידור מבין את זה. הוא יודע היטב מי האיש, ובעיקר מי לא; נתניהו אחראי לסיום דרכו הפוליטית, ובהמשך גם לסיום דרכו של בנו, שאול, בתפקיד ראש אגף התקציבים באוצר. אבל אל תצפו למצוא שם זעם גולמי; זה לא הסגנון של מרידור. מרידור הוא עדיין הקלאסיקה של מה שכונה בשנות ה־80 וה־90 "נסיכי הליכוד"; מי שטופחו על ידי מנחם בגין כדור העתיד של המפלגה: דן תיכון, בני בגין, מיכאל איתן, מרידור. והם היו ונשארו נסיכים גם בשעה שהליכוד הפך במהירות להכול מלבד בית מלוכה. וכשאתם מסתכלים על האליטות הנוכחיות של המפלגה – שלמה קרעי, דוד ביטן, דודי אמסלם, מירי רגב – קל להבין שגם אם מדובר בבית, זה לא שום בית לורדים. מדובר בבית מסוג אחר, תשלימו לבד, האפשרויות מגוונות.
מרידור נבעט החוצה כפי שקרה לנסיכים האחרים. הוא ראה איך אחד ממפעלי חייו בליכוד – העברת "המהפכה החוקתית" שביצרה את כוחו של בית המשפט העליון והעניקה לשופטיו כוח לפסול חוקים של הכנסת, לצד חתירה שכמעט הושלמה לניסוח חוקה שלמה לישראל – מתהפך לצד השני. למהפכה משטרית שבה "הם רוצים שלטון בלי מְצרים, בלי פיקוח, בלי שופטים, שוטרים, פרקליטים – בואו נמנה משלנו – וזה מוטט את מערכת הערכים היסודית שלנו, ועכשיו באה גם ההתמוטטות הביטחונית".
אם יש לך עכשיו חמש דקות עם נתניהו, מה אתה אומר לו?
"לך הביתה. די. עשית את שלך. אני, כשהייתי צריך, עזבתי ממשלה. הלכתי הביתה. לא קרה לי כלום. זה לא נורא, אדם לא חייב להיות שם".
נתניהו היה צריך ללכת מיד אחרי 7 באוקטובר?
"הוא לא היה צריך להיות ראש ממשלה מלכתחילה. ממשלה גזענית לא הייתה צריכה לקום בישראל. אתה לא יכול להיות גזען לגיטימי. הוא עשה דבר נורא בזה שנתן הכשר לכהניזם והפך אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר לחלק מהשיח. הליכוד – במידה רבה אני, אבל לא רק אני – הוצאנו את הכהניזם מחוץ לחוק וללגיטימיות בשנת 88', אחרי שכהנא הלך לעכו ונשא נאום שהתחיל במילים, 'שלום יהודים, שלום כלבים', והגיש הצעות חוק גזעניות מזעזעות. בית המשפט פסל אותו מלרוץ, כשהשופט מאיר שמגר – לא בדיוק שמאלן קיצוני – בעצם השווה אותו לגרמנים, 'הגרועים שבאויבי ישראל'. והצלחנו בזה. נתניהו הקים איתם ממשלה שהיא כתם על ההוויה הישראלית והפרויקט הציוני, ואתה שומע איך זה נשמע: שר אחד רוצה להטיל פצצת אטום על עזה, אחר מדבר על נכבה חדשה – זה אנשים ש..."
כאן מרידור נתקע לרגע. הוא כמעט עמד לפלוט איזו מילה קשה או, חלילה, קללה, וזה לא הוא. זו בעיה, כי מרידור הוא איש מתון־דיבור בכל מחיר, זו תמיד הייתה חוזקתו וחולשתו; היעדר הקילר אינסטינקט החיוני הביא להיכחדותו כפוליטיקאי, לאי־התאמתו לעידן שבו אין כאבי בטן ויש רק אצבע בעין. אבל לפחות הוא מוצא דרך לסיים את המשפט: "ככה לא מתנהגת ממשלה אחראית".
האם נתניהו צריך ללכת ברגע זה?
"קודם כל, האיש צריך לקום ולומר את המתבקש: שהוא אחראי. הוא ראש המערכת אז הוא אחראי. זה אל"ף־בי"ת. אבל אנחנו שומעים ממנו את ההפך, וההיבט המוסרי כאן נורא ואיום. הממשלה הזאת נולדה בחטא והביאה עלינו טרגדיה גדולה".
יש סיכוי שמישהו יילחם בממשלה הזו מבפנים?
"תראה, זו ממשלה שיודעת להילחם; היא נלחמה מאוד בהצלחה נגד מערכת המשפט, לא נגד חמאס. רק תראה איזו מלחמה הם הכריזו על כל מערכת הערכים היסודית שלנו – מלחמת עולם! הם כמעט הצליחו להרוס אותה, והעם עמד והתייצב מול זה. מול חמאס הם לא ידעו להילחם".
אתה מזהה עמוד שדרה אצל מישהו בליכוד היום?
"היו כמה אנשים – לא אגיד שמות – שציפיתי שייעמדו על הרגליים ויגידו 'אדוני, עד כאן', עוד במאבק על מערכת המשפט. וזה לא קרה. הרי גם כשמנחם בגין הביא את הסכם השלום עם מצרים היו שהתנגדו לו: מישה ארנס הצביע נגד, אולמרט הצביע נגד, שמיר נמנע. וכששמיר היה ראש ממשלה – דוד לוי ושרון איתגרו אותו. עכשיו נתניהו שם ואף אחד לא פותח פה. אף אחד. מה זה?! יש שם 32 חברי כנסת. יש להם אחריות, כנבחרי ציבור, ויש גבולות שלא חוצים – גבול הגזענות היה גבול אחד כזה. גם חוק הלאום המיותר והמבייש. ואחר כך במהלכים נגד מערכת המשפט. ההיבט הליברלי נמחק, נשאר רק ההיבט הלאומני".
אחרי המלחמה יש סיכוי שנתניהו ילך מרצונו?
"אני לא חושב ככה. עבדנו יחד הרבה שנים – הוא אדם אינטליגנטי, משכיל באופן יחסי לפוליטיקאים, והוא אוהב את המדינה אבל את עצמו יותר".
זה עלול להיות החורבן שלנו?
"זה מסוכן. אני מרגיש חשש, בושה, אנשים חלקם מיואשים, מרגישים שפרויקט חיינו, הציונות, הועמד במין סמטה אפלה במהפכה המשפטית, ועכשיו גם הוטל בו ספק ביטחוני. היה לנו פרויקט נפלא בידיים, והיום הוא במצב קשה. צריך להחזיר אותו. ליצור חזון של ישראל מצליחה, צודקת, מוכנה לפשרות סבירות. ואין היום דבר כזה. יש קואליציה שבנויה על ההפך: על משיחיות, גזענות, כוחנות עד הקצה הנורא שבסוף הורגים בחור יהודי שעשה מעשה הרואי, למרות שהרים ידיים".
לתנופה האזרחית שאנחנו רואים יש סיכוי לקחת את ישראל לידיים ולשקם אותה?
"לו הייתה קמה קבוצה מתוך האנשים האלה – בני 40־50 היום, לא חתיארים כמוני, שהוכיחו את עצמם בעולם ההייטק, השירות הציבורי, הכלכלה, האמנות – ואומרת: אנחנו נתקן את זה, נבנה מחדש את השירות הציבורי שהפך מרמס, אנחנו רוצים להביא לישראל הסדר אפשרי למרות שזה ייקח זמן וזה לא קל, ואנחנו יודעים מה זה ביטחון ורוצים להיות חלק מהעולם המערבי הפתוח – אני חושב שחלק גדול מהציבור יוכל למצוא שם כתובת".
מי יכול להוביל דבר כזה? יאיר גולן?
"אני לא אגיד שמות, לא רוצה להזיק להם", הוא צוחק. "יאיר גולן אומר דברי טעם. הוא ממוקם פוליטית בתוך מרצ ולכן קשה לו להוביל פוליטית, אבל תוכן דבריו ואומץ ליבו הופכים אותו ראוי. אבל זה לא רק הוא, צריך למצוא אנשים שלא רק יחלצו אותנו מהבוץ אלא יציירו איזה אופק חיוני. כבר היינו במדינה שהרגשנו בה מצוין, והמהפכה המשטרית דירדרה אותנו למצב נורא. הרמטכ"ל ושר הביטחון הזהירו שאנחנו נראים חלשים ופגיעים, אבל לזחיחות הדעת של נתניהו זה לא היה חשוב, העיקר להחזיק את השלטון והרוב בממשלה – כי כל עוד יש לי רוב של 64 אנשים על הגבעה הזאת, גבעות אחרות יכולות לבעור. ראינו מה קרה".
אתה רואה תסריט שנתניהו צולח גם את המשבר הזה?
"כל עוד יש לו רוב בכנסת, ואף אחד לא עוזב, ואין בחירות - הוא שם. הבחירות הבאות הן רק בעוד שלוש שנים, שבהן לכהניסטים ולגזענים תהיה יד על השיבר ועל המהלך הרעיוני־ערכי של המדינה, אז אי־אפשר לדעת איך זה ייגמר".
אבל עכשיו נלחמים החוצה. לא מרידור; הוא עדיין מסתגל למצבו החדש כאלמן וכדייר בודד בדירתו. הבית בירושלים שקט עכשיו. הכול נקי ומסודר ומונח במקומו, שום דבר לא רומז אפילו על הדרמות הגדולות שהתחוללו כאן בשנה האחרונה; היחלשותה של ליאורה, מותה של רעננה – שגרה רק קומה אחת מתחת.
מרידור מצידו נשאר כאן. יש לו דירה גם בתל־אביב, אבל כרגע מתגוררת בה משפחה שפונתה ממטולה. "מצב קשה שעוד לא קרה לנו", הוא יודע.
"נתניהו עשה דבר נורא בזה שנתן הכשר לכהניזם והפך אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר לחלק מהשיח. הליכוד – במידה רבה אני, אבל לא רק אני – הוצאנו את הכהניזם מחוץ לחוק וללגיטימיות בשנת 88', אחרי שכהנא הלך לעכו ונשא נאום שהתחיל במילים, 'שלום יהודים, שלום כלבים', והגיש הצעות חוק גזעניות מזעזעות"
מה הלאה בשבילו? בשנים האחרונות לימד בהרווארד מדי שנה. "אחרי דוח גולדסטון הייתי בארה"ב, ומטלפן אליי הקונסול בבוסטון ואומר: רוצים שמישהו יבוא להרווארד להסביר. נסעתי. ישבתי שם מול פרופסורים והסברתי את הדילמות, ובסוף השיחה השארתי להם מייל וטלפון שלי ואמרתי: אם יש למישהו מכם הצעה איך לעשות דברים טוב יותר, צרו קשר. אם יש לכם דרך לחסל או לפגוע בכוח שלהם בלי להרוג ילד מסכן או אישה מסכנה – תביאו. אבל שהם יהרגו וישדדו ויאנסו ויחטפו ואני אגיד, 'אני לא יכול לפגוע בהם בחזרה'? זה אי־אפשר. ואז גראהם אליסון (מביה"ס קנדי לממשל ‑ ר"ש) אמר לי: כשתצא מהפוליטיקה, תבוא להרצות פה. חשבתי אמריקאי מנומס. אבל בלילה שאחרי פרישתי מהפוליטיקה קיבלתי ממנו מייל: אתה בא להרצות? וככה התחיל הרומן שלי עם הרווארד".
בינתיים הרומן הסתיים, ועם הלך הרוח הנוכחי בקמפוס לא בטוח שיתחדש. אבל מרידור עדיין משאיר את הקו פתוח לכל מי שיכול לבוא עם הצעה טובה יותר לגבי ההפצצות בעזה, ולא מתייסר מול המראות משם.
"אני רואה מה קורה שם בתקשורת הזרה, ואין ספק שזה קשה, אבל אתה יודע כמה ילדים כחולי עיניים בני שלוש נהרגו בדרזדן כשארה"ב תקפה את הגרמנים? אני לא משווה, אבל במלחמה קורים דברים. כואב לי הלב על כל ילד שנהרג סתם, אני לא זר לסבל אנושי, אבל אני שואל את עצמי – מכיוון שהם מתחבאים מאחורי אזרחים, אני צריך שהם ימשיכו להרוג אותי ואני לא אגע בהם? מה אפשר לעשות במלחמה?".
אולי הקו התקיף החדש הזה עוד יחזיר אותו למעגל פוליטי כלשהו. לא שהגיעו הצעות קונקרטיות לאחרונה, אבל אם יוכל לתרום, הוא אומר, ישמח. ואם לא, הוא יחכה עם כולנו לעתיד. "הממשלה לא מוכנה לעסוק בכלל בעתיד, רק ברגע זה ובכוח־כוח־כוח. צריך שמשהו חדש יבוא".
ואם לא יבוא, לא תראה לנכדיך עתיד כאן?
"לאמא שלי, שנפטרה עכשיו, יש 47 נינים, כולם בארץ. אני נולדתי כאן ולא מאמין בירידה מהארץ. זה לב הציונות – עלייה ארצה והחיים בארץ. זה עיקר החיים שלנו. אז אנחנו במשבר גדול, אבל הניסוי לא נכשל. צריך להחזיר אותו לדרך המלך".
