עד לפני שבוע עוד היו שם דגלים. אריות שואגים. אנחנו חזקים. יחד ננצח. עם ישראל חי. נתיבי כחול לבן. אבל עכשיו, הייאוש חזר לאיילון. המטוסים עוד רועמים בשמיים. הטנקים מתגלגלים ברחובות עזה. האזעקות מייללות. האלמנות מתייפחות. אבל הם חזרו לחרחר ריבים באיילון.
הפצועים באגף השיקום בתל השומר, רובם חסרי גפה, חלקם אפילו שתיים. לא מוותרים, נושכים שפה תוך כדי טיפול, כואבים ומחייכים. אבל חזרו לתלות שלטים צהובים באיילון.
מאות אלפי נשים, אחיות, בנות, אימהות, לא ישנות כבר חודשיים. האצבע כל הזמן מרפרשת את הפיד, העיניים אדומות, האוזניים בכוננות. האם מישהו יצלצל בדלת? אבל הם חזרו לרטש תמונות בקלוז-אפ, באיילון.
סינוואר מבסוט במחילה. נסראללה מחכה לרגע הנכון בבונקר, חמינאי מתרוצץ בין בירות ציר הרשע, אפילו בלונדון ובפריז כבר לא בטוח לישראלים. אבל הם חזרו לקחת עמלות פרסום באיילון.
"חודש וחצי לא הייתי כאן, חייתי בבועה", אמר לי ד' בטלפון בהתרגשות, בקול חנוק, חבר שיצא סוף-סוף מהמילואים, מהקרבות, ליומיים הביתה. "איבדתי חברים, אכלתי אבק, העסק שלי לא קיים. נולד לי ילד חודשיים לפני המלחמה, חצי חיים הוא כבר גדל בלעדיי. אנחנו נותנים את החיים שלנו שם. חשבתי שאתם מאחורינו, אמרו לנו שכל העם אחד. ועכשיו אני נוסע באיילון, ושוב דוקרים אותי בעיניים שלטים שחורים וכותרות אלימות. בשביל מה אני מסכן את החיים שלי שם, תגיד לי, לא הבנו שום דבר?".
על בניין בנתיבי איילון, רק לפני חודש, הדהדה צוואתו של סג"מ פדיה מרק הי"ד: "אנחנו חזקים, עם ישראל חזק, צה"ל חזק". והיום, על אותו בניין ממש, השלט הדוקר: "קואליציית המשתמטים שבוזזת במלחמה". שלא כמו בתחילת המערכה, התנועה שוב כבדה, הפקקים חזרו, איילון שוב מאיים לחלק אותנו, צפונה ודרומה, מזרח ומערב.
אלון גולדשטייןאבל זה לא מאוחר. בשם ד' שיצא שלשום, וחוזר היום לקרב. בשם החברים שלו, ששוכבים על גבול הצפון במארב. בשם האנשים שדואגים להם בבית, בלי יום ובלי לילה כבר כל כך הרבה שבועות. לכל הצודקים והצודקות. לכל בעלי הכיסים העמוקים, מי יותר ומי פחות. לכל מנהלי הקריאייטיב שמדגדג להם אולי באצבעות. קחו אוויר וצעד אחד אחורה. העם שלנו לא טיפש. הוא יעניש את מי שצריך, הוא יזכור. אם זה את מי שעל ההגה, אם את מי שהפריע מאחור.
אבל עכשיו סתמו ת'פה ותנו כבוד למי ששומרים עלינו, תנו להם שקט לעבוד. בעוד כמה שבועות או חודשים, 350 אלף ישראלים יחזרו הביתה, עייפים אך מנצחים. הם יפשטו מדים, וממש כמו ד', שלסתו נשמטה מייאוש באיילון, הם לא יבינו בכלל על מה האנשים שנותרו בעורף עוד רבים. כי שם, בעזה, או על גבול הלבנון, אין גוונים לחאקי. יש רק אחים. ובעזרת השם, משוחררי מלחמת עזה ייקחו את המושכות מאנשי המשרדים, ממחרחרי הריבים באולפנים, מתגרני ועדות הכנסת, ויובילו אותנו לעתיד שקט יותר, מכיל.
- אלון גולדשטיין הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 07.12.23
