בקרון דחוס במיוחד ברכבת התחתית של ניו-יורק, נשים ישראליות בחליפות עשו את מה שנשים ישראליות עושות גם כשהן בחליפות: דיברו בקול רם. לפני חודשיים זה עוד היה מאפיין מהסוג שצוחקים עליו, אולי סולדים או מתנערים ממנו. אבל ביום שני האחרון, הנוכחות והדציבלים היו כמעט פוליטיים. כחלק ממשלחת של ארגון שזור/Interwoven וההסתדרות הציונית העולמית, 14 נשים בחליפות עם שרשרת מגן דוד או דיסקית שעליה החריטה "הלב שלנו בעזה", היו בדרכן למקום שבו העולם מקשיב - מטה האו"ם - כדי לדבר בקול הרם ביותר שאפשר כדי להשמיע את קולן של הנשים שב-7 באוקטובר הושתקו לנצח, ופעמיים. פעם ראשונה במתקפת הטרור של חמאס, ופעם שנייה בשתיקתם הרועמת של גופים בינלאומיים שנוסדו כדי להגן בחירוף נפש על זכויות אדם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במטה האו"ם, ובפרט ב"ארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים", נותרו אילמים בכל הקשור לשבר הלאומי הכי גדול שידע העם היהודי מאז השואה, שלצד רציחה ושחיטה של אזרחים, כלל גם אונס המוני וכריתת איברים בהיקף שלא הכרנו. לפי המשטרה, ישנן כ-1,400 עדויות להתעללות מינית מצד מחבלים בשבת השחורה בנשים רבות, ואף במספר גברים. אלא שעל המקום שהתיימר להיות שמש לעמים נפלה עלטה. ובקרון אחד דחוס במיוחד ברכבת התחתית של ניו-יורק, עמדו נשים בחליפות שמאז 7 באוקטובר מרכיבות שבר לשבר, ראיה לראיה, סיפור לסיפור - כדי לתת לתת מילים למעשים שהותירו אותנו נטולי מילים, וכדי לשכנע את הארגונים הבינלאומיים למצוא את אלה שלהם.
לא בטוח שהנוסעים האחרים שמו לב לעיניים העצובות שלהן, בניו-יורק עיניים לא תמיד נפגשות. אולי זה כי הן נישאו למטה האו"ם, שם התקיים אירוע קצת מוזר. מהסוג שבעולם מתוקן לא היה צריך להתקיים. אך בעידן שבו פשעים נגד האנושות, ובפרט פשעים מיניים, מוכחשים לנגד עינינו, האירוע הזה היה מכונן. רגע לפניו התקיימה מול הבניין הפגנה של ארגון "בונות אלטרנטיבה", שצבעה את המדרכות באדום. לאחר מכן החלו לזרום לכניסה נשים מובילות ומשפיעות מכל הזירות, שביקשו לתת רוח גבית למאבק להכרה בפשעי חמאס. בבידוק הביטחוני נראית השחקנית היהודייה זוכת האמי ג'וליאנה מרגוליס, שביקרה בחריפות את הוליווד על שתיקתה סביב הטבח בישראל. "תודה שאת כאן", אני אומרת לה, "את בוודאי משלמת על זה מחיר". "את יודעת", היא אומרת, "אני רוצה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". באולם אחד גדול ומרשים, ישבו נשים וגברים ושתקו. הפעם זו הייתה שתיקה אחרת.
עוד כתבות +ynet:
אחד אחרי השני עלו נואמים ונואמות שלא הותירו עין יבשה בקהל. ובהן נשים בעלות השפעה עולמית, כמו שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק לשעבר, שאמרה "אולי היינו יודעות יותר על המעשים הנפשעים האלה, שאין לתארם במילים, אם הקורבנות היו בחיים. יש דבר אחד שאנחנו חייבות להסכים עליו - אין נסיבות שמצדיקות אונס. אונס הוא טרור. הרגע הזה קריטי. הגענו כל כך רחוק באמונה לקורבנות תקיפה מינית, ולכן השתיקה מול פשעי המלחמה האלה מסוכנת. העולם חייב להאמין - האם לדובר של חמאס, שאמר שאונס אסור על פי האיסלאם ולכן הוא לא התרחש - או לנשים שגופן מספר לנו מה הן עברו ברגעיהן האחרונים".
8 צפייה בגלריה
פרופ' יפעת ביטון באו''ם. ''יש צורך להוכיח ולהזכיר לעולם שהזוועות האלה קיימות''
(צילום: מתוך הפייסבוק)
"אני כאן כדי לדבר בשם המושתקות", פתחה את נאומה מטעם המשלחת מישראל פרופ' יפעת ביטון, מבכירות המשפטניות בארץ ונשיאת מכללת אחווה, שבשבועות האחרונים עוסקת באיסוף ראיות לפשעים המגדריים של חמאס, לצד נשים שגם בסרט האימה המופרע ביותר לא היו מדמיינות לפני חודשיים את התפקיד ההיסטורי הזה; "האלימות המינית המאורגנת והשיטתית של חמאס הייתה לנשק, ונועדה להשמיד את החברה שלנו דרך גופן של נשים… אנחנו מאמינות לקורבנות הללו, אנחנו מדברות בשם אלה שכבר אינן יכולות לדבר ונלחמות למען הצדק בשמן. הכאב והסבל הבלתי נתפסים שלהן מוצגים על ידי עדים לזירות הפשע, על ידי עדי ראייה ועל ידי הגופות. לעדויות והאינדיקציות האלה יש השלכות משפטיות עמוקות, שיאפשרו לעשות צדק לאומי ובינלאומי עם הקורבנות. מערכת המשפט בישראל חוקרת זאת ללא הרף".
ביטון, כמו נשים רבות שעוסקות במלאכת הקודש של איסוף הראיות שירכיבו את הסיפור הגדול על הטקטיקה הבלתי נסבלת של התעללות וביזוי מיני שהיו לכלי מלחמה בפני עצמו, חוסכת מהקהל תיאורים גרפיים כאגנדה. "בכל זירה שחמאס היה בה היו פגיעות מיניות, אבל עכשיו נשאלת השאלה אם אנחנו יכולות להסתפק באמירה הזו, או שאנחנו צריכות להיגרר לתיאורים הגרפיים".
מאחורי הקלעים, כשאני שואלת אותה האם הבחירה הזו משרתת אותנו, או שמא היא מקל בגלגלי העולם, היא מסבירה. "הקורבנות הן אחיות שלנו", אומרת ביטון, "וכשאנחנו חושבות על זה שהן יכלו להיות הבנות שלנו, אז גם ברמה האישית קשה מדי להיכנס לתיאורים הגרפיים, וישנו גם החשש האמיתי לפגוע בקורבנות. Do No More Harm זה עיקרון של מי שמייצגות קורבנות ובוודאי בפגיעות מיניות, שבהן הטראומה מטלטלת במיוחד, אבל הפעם יש עניין ציבורי מאוד גדול בסיפור, וצורך להוכיח ולהזכיר לעולם שהזוועות האלה קיימות, שנשים יכולות להפוך לכלי נשק במלחמה, שהגוף שלהן עלול להפוך לזירת קרב. אז זה מאוד מאתגר עבורנו, ואני כל הזמן שואלת את השאלות האלה.
"למשל, כתב ברשת בינלאומית גדולה התקשר לראיין אותי, ותוך כדי גיליתי שהוא עשה איזושהי הצלבת ראיות, הצליח לזהות קורבן של אונס, והוא אמר לי שהוא מתכוון לפנות למשפחה. אמרתי לו, 'אל תעלה בדעתך לעשות דבר כזה בשום צורה ואופן. אתה גם לא גוף משטרתי ואתה גם לא יכול לדעת אם המשפחה רוצה או לא רוצה את המידע הזה. יש לך יכולת לדבר על זה שגוף תקשורת מהליגה שלך אימת סיפור של תקיפה מינית מזעזעת - זה חשוב. אבל לרדת לרמה הפרטנית ולגשת למשפחה זו קטסטרופה, כי לגילוי כזה תהיה תהודה בינלאומית'".
פרופ' ביטון, שנאמה באו"ם, סיפרה שבכל זירה שחמאס היה בה היו פגיעות מיניות. "שני גיסים שלי נפלו ב–7 באוקטובר, ובשבעה שמעתי מלוחמים על נשים שנמצאו בזירות ללא בגדים. היה ברור שיש פה סיפור שאנחנו לא מעלים על הדעת, אז התחלנו לתעד"
בזמן שהיא עוסקת בטרגדיה הלאומית, מתמודדת ביטון גם עם טרגדיה אישית. בקרבות 7 באוקטובר נפלו שניים מבני משפחתה. ביממה אחת ובסימטריה מסויטת, היא איבדה שני גיסים. "אח של בעלי ואח של בעלה של אחותי, שני לוחמי-על, נפלו בהפרש של כמה שעות", היא אומרת. "חן נחמיאס היה בכוח הימ"מ הראשון שהגיב לקריאה מהדרום, ואל"מ רועי לוי שהגיע בכוחות עצמו כשהתחילו להגיע הידיעות. כשבמשך חמישה ימים לא הצלחנו לאתר את חן, הייתי מאוד מוטרדת מזה שאפילו גוף מקצועי ומסודר כמו הימ"מ לא מצליח לאתר גופות. הבנתי באיזו קטסטרופה אנחנו מצויים ברמת הזיהוי, ובתוך הדבר הזה הייתי מאוד מוטרדת גם מהתמונות שראינו משם. התחלנו לדבר בינינו, נשות מקצוע פמיניסטיות, על כך שיש פה מספרים גדולים של נשים בשדה הקרב. בשבעה של חן דיברו איתי לוחמים, אמרו שהיו בזירות הרבה נערות ונשים בלי בגדים, היה ברור שיש פה סיפור שאנשים עדיין לא מעלים על הדעת. ד"ר כוכב אלקיים לוי יצרה קבוצת ווטסאפ עם נשים מומחיות בזכויות אדם, במשפט בינלאומי, בתקיפות מיניות ובוויקטימולוגיה. הבנו שאנחנו צריכות לתעד, וגם מיד לייצור קשר עם הגופים החוקרים והמשפטיים. נפגשנו עם גורמים ממשלתיים כדי לראות איך אפשר לוודא שכל העדויות נאספות בצורה שנזהרת בכבודן של הקורבנות והשורדות, שירדו להבנה של הטראומה העמוקה שאנחנו נמצאות בתוכה. הרבה פעמים בפגישות עם גורמי החקירה היינו תמיכה אלה לאלה. היה כאב, היה בכי, זה היה מרסק עבור כולנו. אני יחסית נמנעתי מעיסוק אינטנסיבי בתמונות. נחשפתי לחלק נכבד וקשה, אבל היו אמיצות ממני".
יממה לפני הנאום המכונן ההוא באו"ם, עמדנו שתינו בתא הלבשה בחנות של מעצבת האופנה נילי לוטן בחיפוש אחר מלבושים שיהלמו את המעמד. ביטון התעקשה על לבן. "זה מסמל אבל בתרבויות מסוימות ותקווה באחרות. הלבן מכיל את האבלות הקשה שלנו לצד אמונה עזה בתקווה הגלומה בתקומה", היא אמרה. "העובדה שבתרבות העולמית הוא מזוהה עם מאבקן של הסופרג'יסטיות מעבירה את המסר שהאירוע נעשה בשם נשים ולמען נשים באשר הן".
כשהמוכרת ארזה את החליפה, היא לא הסתירה מביטון את התרגשותה. "זה כל כך יותר משמעותי עבורי מלהלביש דוגמנית", אמרה לה. "בבקשה, דברי מחר גם בשמי. עשי עבורנו צדק". בחנות בשדרות מדיסון, שלוש נשים עמדו ובכו.
המשלחת שעימה הגיעה פרופ' ביטון לניו-יורק תוכננה לפני השבת השחורה, ואמורה הייתה לעסוק בנושאים שרחוקים שנות אור מפשעים נגד האנושות, כמו מפגשים עם נשים בולטות בקהילה היהודית. אירועי 7 באוקטובר טרפו את הקלפים, והפכו את המפגשים האלה לטעונים במשמעויות נוספות. לא רק ביקור בבתי כנסת מקומיים ומפגשים עם רבניות רפורמיות, ולא רק סמול-טוק עם פילנתרופיות חובבות ציון - אלא ברגעים שבהם הודהדה הזהות היהודית והישראלית החדשה, פוסט-אירועי 7 באוקטובר, בימים שבהם ישראל נמצאת בלב השיח העולמי. ביום שבת, כשמתפרסם תחקיר "סאנדיי טיימס" ובו עדויות על פשיעה מינית בטבח, הטלפון של ד"ר כוכב אלקיים לוי לא מפסיק לצלצל. לרזומה שלה, שכולל את התארים עורכת דין, חוקרת משפט בינלאומי, מגדר וזכויות אדם וראש מכון דבורה, התווספה עכשיו שורה מצמררת במיוחד. ד"ר אלקיים-לוי עומדת יחד עם פרופ' ביטון בראש הנציבות האזרחית לפשעי חמאס נגד נשים וילדים, וזה אומר שכשמה היא כוכבת השעה, אך לא בתחום שבו נעים לזרוח.
"ההתעניינות היא בגלל השתיקה של גופי האו"ם", היא מודה אחרי שהיא מתראיינת ל"ניו יורק טיימס" ול־CNN; "כי כשאני אומרת, 'אני מאמינה לך' יש מקום לצער, לאבל. ופה ההכחשה הזו של כל מה שקרה לנשים ולילדים פותחת חזית חדשה, ואנחנו צריכות להילחם את המלחמה הזו. את יודעת, נפגשנו בנציבות האזרחית עם פרופ' קתרין מקינון בזום (מהפעילות הפמיניסטיות הבולטות בארצות-הברית – ר"א). זה היה בשיא העשייה בזירה הבינלאומית, כששלחנו לכל גורם אפשרי באו"ם נתונים. נודע לנו שהיא תשמח לדבר איתנו ומה שקרה בשיחה היה מדהים כי זו הייתה הדגמה של מה זה אומר להאמין. היא זו שהגדירה את הפשעים המגדריים נגד האנושות ברמה העולמית, והיינו ממש לחוצות לקראת הפגישה. באנו במוד מלחמתי, היינו מוכנות עם כל הנתונים, ואז היא עלתה לזום ופשוט הסתכלה עלינו ואמרה, 'אני יודעת שעברתן גיהינום, אני לא יכולה לדמיין מה אתן עוברות, איך אני יכולה לעזור? זה בטח כל כך קשה'. כולנו התפרקנו. פתאום נופלים לך כלי המלחמה מהידיים ואת יכולה לאפשר לעצמך להתמוטט ולהיות באבל הזה".
קיבלת חיבוק.
"נכון, באותו רגע היא הייתה דמות המופת שציפיתי שהיא תהיה. מהנקודה הזו נפתחה שיחה אחרת לחלוטין. פתאום יכולנו לספר לה מה שלומנו, עם מה אנחנו מתמודדות. פתאום היה מקום לספר שאנחנו מרגישות פחד קיומי. סיפרתי לה יש לי ארבעה ילדים, שיש לי תוכנית בראש מה אני עושה איתם. שאת נועם אני שמה בארון ואת טליה ודפנה ועומר מתחת למיטה, ושהפחד גרם לי להגיד לעודד בן זוגי שחשוב לי שהוא יוציא רישיון נשק. שזה באמת בניגוד לכל אמונה בסיסית שיש לי. נשק זה כל כך מסוכן, אני מכירה את כל הנתונים, אני יודעת באיזו סכנה זה מציב את הילדים שלי כשיש לנו נשק בבית. פתאום יכולנו לדבר על המשמעות ההרסנית של ההתעלמות ממה שקרה לנשים וילדים בישראל, על הפשעים האכזריים שתועדו כדי לגרום טראומה לדורות. כל אחת חלקה איתה את הקושי האישי, דיברנו פתאום על עומק הכאב".
אז כולם מתעניינים בפרטים הגרפיים של הטבח, אבל אף אחד לא שואל מה זה עושה לנו.
"ממש. אף אחד לא שואל מה איתנו, אם אנחנו זקוקים לעזרה. קיבלתי מהאו"ם מייל בסגנון של 'קיבלנו את המכתב שלכן, האם יש לכן הוכחות להאשמות שלכן?' זה כמו להגיד לנפגעת, 'שמענו, יש לך הוכחות?' זו אפילו לא שפה או"מית, כי השפה של עולם זכויות האדם היא שפה רכה, לא תובענית וכזו שרוצה להגיע להכרה. זה לא בית משפט, הם גופים שאוספים מידע ולאט-לאט בונים תמונה על זוועות ברחבי העולם. הם שומעים גופים בצורה שמאוד מכילה קורבנות, ופתאום אנחנו לא קורבנות. אחד המשפטים שמלווים אותי זו השאלה ששאלתי את עצמי, 'האם ישראליות בעיניהם הן בנות אדם שראויות להגנה?' כי כל המערכת הזו לא חלה עלינו".
מה זה עושה לך כפעילת זכויות אדם?
"זה ממש שובר. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת ללמד בסמסטר הבא משפט בינלאומי. אני לא יכולה באותה התלהבות ואמונה לספר על מערכת כללים שנועדה להגן עלינו. מה אגיד לסטודנטים? השתיקה אל מול גודל הזוועות היא שהופכת את זה לממש אנטישמי, יש פה ממד של אנטישמיות ואביוז של המערכת הבינלאומית. אין לי יותר אמון בהם. מי שקצת מבינה את כל המערכות הפטריארכליות, מבינה את חוסר האונים של נשים במציאות של מלחמה. לרוב אין לנו נשק, אנחנו לא במוקדי קבלת ההחלטות, אז חוסר האונים הזה עמוק. אז גם שם לנטוש נשים? במצב הכי פגיע? כשאין להן קול ואין להן באמת חלק במלחמה? גם אל מול כל העדויות לחפש את 'ההוכחות'? מי שמע על דבר כזה? השתיקה הזו היא מעבר לעלבון, היא ממש הציתה קמפיינים של שנאה והכחשה ברחבי העולם. אם הם מכחישים - למה שארגוני זכויות אדם בכל העולם יידעו מה קרה? בסוף זה פוגע באנושות כולה".
את חושבת שהאירוע הזה באו"ם יזיז משהו?
"אני כבר רואה שמה שאנחנו עושים עוזר, בימים האחרונים ראינו הצהרות יותר נוקבות".
אפשר להתווכח על זה.
"לא תשמעי אותי מצדיקה אותן. אבל יש התקדמות בעיניים המשפטיות שלי, כי אני יכולה לעשות שימוש בהצהרות האלה במתכונת שבה הן כתובות בצורה שמחזקת את הטיעונים שלנו. זה לא מספיק וחלש מדי ומאוחר מדי אבל במשקפיים המקצועיות שלי יש לזה ערך משמעותי. הן עשו נזק עצום בשתיקה שלהן, אבל ההכרה בימים האחרונים היא כזו שנותנת לי תחמושת".
איך למעשה אתן חוקרות את הפשעים של חמאס?
"אנחנו לא גוף חקירתי. אנחנו גוף היסטורי שנמצא עכשיו במשימת חקירה מסוימת, ובחקירה הזו לכל שביב מידע יש ערך. בכנסת כותבים לי פתק, 'את יודעת שלילדה שסיפרתן עליה קוראים כך וכך?' אז אני מתקשרת לצוות התיעוד שלנו שרושם את זה. מתפרסמת עדות שקשורה לפגיעה בנשים באיזשהו עיתון, אז אנחנו לוקחות את פיסת העיתון ושומרות אותה. לארכיון יש שיטת קִטלוג מסובכת, כי פריט אחד יכול להיות מקוטלג בכמה מקומות. יש קִטלוג לפי מיקום, לפי סוג פשע מסוים - כריתת איברים, רצח, אונס, גם וגם וגם. אנחנו מתעדות הכול למען החשיבות ההיסטורית. יותר מזה, אפילו אם זו פיסת מידע שלא תספיק לכתבה במקומון מבחינתי היא מספיקה, כי יכול להיות שעוד חמש שנים נמצא עוד חלק שישלים את הסיפור הזה ואולי ניצולה תספר על משהו שקרה לה ופיסת המידע שנראתה לא חשובה תהפוך קריטית. אני רואה את זה בעיני רוחי מעין פאזל כזה שהוא בחלקו שרוף, בחלקו פגום, בחלקו קרוע ורק חלקים קטנים מתחברים אחד לשני ולנו יש את המשימה לאסוף את החלקים האלה ולא לוותר על אף חלק".
8 צפייה בגלריה
זירת הטבח במסיבה ברעים. ''הלוואי שלנפגעות יהיו את הכוחות והמשאבים והן יבואו לספר את הסיפור שלהן''
(צילום: יובל חן)
מבין כל המקרים שנחשפת אליהם, יש כזה שנגע בך במיוחד?
"היה רגע שהמשטרה פירסמה את העדות של האונס הקבוצתי. באותה נקודת זמן כבר היו לנו אינדיקציות לזה, שמענו על המקרה. זה הגיע בחלקי מידע מכל מני מקומות וידעתי, אבל לא עד הסוף שוקעת ההבנה שדבר כל כך נורא יכול לקרות, זה משהו שהנפש לא יכולה להכיל. כשראיתי את הדיווח בחדשות - נשברתי. התרחקתי מהילדים, התיישבתי על הרצפה במרפסת והתחלתי לבכות בכי מהנשמה. משהו בעדות הזו שבר אותי כי היו בה כל כך הרבה פרטים, זה הפך את זה לאמיתי, וזה היה ממש נורא".
ידוע על ניצולות מפשעי האונס של חמאס?
"יש ניצולות שנאנסו. איגוד מרכזי הסיוע מתעסק בזה, ובטוח יצוצו עוד סיפורים, כי סביב הנושאים האלה יש הרבה בושה, ולוקח זמן לבוא ולספר. אני רואה את ההשלכות של הטראומה הזו על הדורות הבאים, על הילדות, הנכדים, כולם. כשהילדות שלנו יהיו גדולות הסיפורים יהיו הרבה יותר חשופים ומוכרים. ארכיונים נפתחים אחרי 50 ו-70 שנה, וכשהארכיון הזה ייפתח אני כבר רואה את הכאב של מי שיהיו פה. וזו לא רק טראומה של תשעה מיליון ישראלים, אלא טראומה של מיליוני יהודים ברחבי העולם. זו טראומה עמית".
מנהלת המשלחת, איילת רזין בית–אור: "התיאורים היו זוועתיים, ולצערי ככל שמצטברות עדויות, מתקבלת תמונה רחבה ומקיפה - והיא גרועה מכפי שחשבנו. מחבלים הודו שאונס היה ב'טו דו ליסט' שלהם. זה לא מחבל שהתפלפ, זה תכנון שיטתי מוקפד"
גם איילת רזין בית-אור, מנהלת המשלחת ולשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי, הבינה מהר מאוד שלאסון הזה יש רבדים נוספים. "התחלתי לקבל פניות מכל מיני גורמים ששאלו אותי אם ידוע לי משהו לגבי אלימות מינית שהייתה ב-7 באוקטובר", היא מודה. "אחרי בירור, קיבלנו מגורמי הטיפול אינדיקציות מהשטח שבתוך הזוועות היו גם אלמנטים של פגיעה מינית. התיאורים היו זוועתיים, ולצערי ככל שעובר הזמן ומצטברות עדויות, אנחנו מקבלות תמונה רחבה ומקיפה - והיא גרועה מכפי שחשבנו. סוג נוסף של ראיות זה החקירות של המחבלים עצמם. אני מכירה לפחות ארבע עדויות מחבלים שמספרים מה הם באו לעשות, שאונס היה חלק מה'טו דו ליסט' שלהם, שהם באו מוכנים עם 'הכשר דתי' לעשות את הדברים האלה שהם בניגוד לאיסלאם. היה פה תכנון שיטתי מוקפד ומוקדם, זה לא מחבל שהתפלפ, זה היה חלק מהיעדים. זה נורא חשוב בהיבטים המשפטיים".
עד כמה את יכולה לחשוף מהעדויות עצמן?
"יש מספר עדויות של עדי ראייה למקרי אונס מצד ניצולים מהטבח. הם מתארים אינוס, חלקם אינוס קבוצתי, וכולם גם מתארים שהקורבנות נרצחו. מעגל נוסף זה המגיבים הראשונים – זק"א, חיילים, שוטרים, שמתארים את מה שהם ראו בעיניים. אומר בזהירות שיש למעלה מעשר גופות, עם תיעוד ויזואלי, של נשים שנמצאו במנח ובמצב שלא מותירים מקום לספק. זה מראה על דפוס פעולה דומה, שיטתיות. יש תיעוד רב של נשים עם כתמי דם באזור המפשעה, רובן נרצחו, אבל יש גם תיעוד של קורבנות חיים.
"אנחנו מדברות על אלימות מגדרית - וזה כולל כריתת איבר מין של גבר, שגם את זה שמעתי. ובינתיים כולם מחפשים את הסרט, את ראיית הזהב. את המוני הנפגעות שיבואו ויגידו, 'אנסו אותי'", היא ממשיכה. "אבל אנחנו יודעות שהסבירות שזה יקרה מאוד נמוכה ואסור לנו כחברה להתנות את האמון שלנו בנרטיב הזה בראיית הזהב הזו. זה לחטוא לנפגעות ולעצמנו. אנחנו צריכות לדרוש את ההכרה הזו מהקהילה הבינלאומית. הלוואי שלנפגעות יהיו את הכוחות והמשאבים והן יבואו לספר את הסיפור שלהן. מהיכרות עם אירועים אחרים זה לוקח המון-המון זמן, אם בכלל. יש פה טראומה על טראומה".
בבוקר השני למשלחת, מתעוררת מייסדת "פורום מיכל סלה", לילי בן עמי, להודעות אימים. בנה הבכור היה עד לפיגוע בירושלים, שבו נרצחו שלושה ישראלים, אחד מהם אזרח שביקש לנטרל את המחבל, ונורה למוות על ידי חייל. כשהיא מוקפת במומחיות לטראומה, ובעצמה פועלת מתוך שליחות לאחר שאחותה מיכל נרצחה על ידי בן זוגה, בן עמי שוקעת לטראומה הפרטית של אם שחרדה לנפשו של בנה.
"איך נגדל במקום הזה ילדים?" היא בוכה, ואין תשובה נכונה. יומיים לאחר מכן היא תקום להודעת אימה נוספת. אחיה הצעיר נפצע מרסיסי נ"ט במהלך פעילות מבצעית. השאלה ההיא ממשיכה להדהד בחדר, וגם ברחובות האפר ווסט, שם מודעות של חטופים מזכירות לעוברים והשבים שיש אנשים שחיים במנהרות חמאס, ואין תשובה. משהו חייב להשתנות, ובן עמי, אישה שמדי יום פועלת להצלת נשים ממעגל האלימות, יודעת בדיוק מה. כשפילנתרופיות יהודיות שואלות את חברות המשלחת, באירוע מינגלינג שמתקיים בבית מרהיב על הסנטרל פארק, במה הן יכולות לסייע לנשים בישראל, לילי מזדקפת.
"אני רוצה לקרוא לכל אחת מכן לשבת סביב שולחנות קבלת ההחלטות בכל מקום", היא אומרת. "המלחמה בישראל שמה זרקור ענק על הסוגיה המגדרית. נשים שילמו את המחיר היקר ביותר, נשים התריעו ומפקדים גברים התעלמו מהן. החדר הזה מלא נשים שעושות דברים מדהימים אבל בקבינט המלחמה כרגע אין אישה אחת שמקבלת החלטות. אנחנו צריכות לשבת שם ולגרום גם לבנות שלנו לשבת שם".
"מאוד חשוב שלנשים יהיה כוח פוליטי בישראל", מסכימה מורן זר קצנשטיין, מייסדת תנועת "בונות אלטרנטיבה" המוכרת גם כ"מובילת מחאת השפחות" וכאישה שאחוז ניכר מארון הבגדים שלה מורכב מפריטים אדומים. "בדיוק השבוע ראש הממשלה נשאל למה אין נשים בשולחן קבלת ההחלטות בקבינט, והתשובה שהוא נתן לא הייתה מניחה את הדעת. משהו על זה שהוא לא רואה נשים וגברים אלא בני ובנות אדם. מקבלי ההחלטות שלנו מונעים מתחושות קשות כמו נקמה, ואני חושבת שאנחנו הנשים יכולות להסתכל מעבר לאף שלנו, לראות מה הצרכים של החברה ולהביא חשיבה רציונלית ואסטרטגית יותר".
קרן ברק, לשעבר חברת כנסת מטעם הליכוד, חוותה על בשרה את האינטריגות המגדריות במפלגה שהייתה לה לבית, אך בית כזה שבו נשים לא נוהרות למטבחון. היא עצמה נלחמה בין היתר על חוק שירה איסקוב ועל חוק האיזוק האלקטרוני. היא שילמה על זה מחיר. "ביום הפריימריז הופצו מכתבים לכל מתפקדי הליכוד - 'לא להצביע לקרן ברק כי היא פמיניסטית'. הקהל במפלגה שלי חושב שהמילה פמיניזם היא קללה".
כשאת מסתכלת על הליכוד היום את רואה את הגישה הזו הלכה למעשה.
"נכון. להגיד, 'אסור לקדם נשים' זו כבר בעיה, וכשאת רואה שבמפלגות הלוויין של הליכוד, עוצמה יהודית והציונות הדתית, זה הרבה יותר חזק אז את אומרת אוקיי, במקום שהליכוד יעמוד על שלו ויגיד, 'אנחנו מפלגה ליברלית, מתקדמת, זה החוזק שלנו, מצביעים לנו אנשי מרכז, מצביעות נשים', הוא נגרר. לי זה היה מאוד קשה. הצטרפתי לליכוד לפני 30 שנה, אני ימנית מאוד בדעותיי המדיניות אבל ליברלית, חילונית, פמיניסטית, לוחמת, וזה הליכוד".
אז מה קרה לליכוד?
"קרתה הקצנה בארץ ובעולם לכל הכיוונים. אני ממש מקווה שאחרי האסון שקרה לנו אנשים יחזרו חזרה למרכז ולא הקצוות יכתיבו את המדיניות. האנשים הערכיים ביותר צריכים להוביל".
ונשים, אם יורשה לי.
"בוודאי. אנחנו צריכות כמה שיותר נשים, וחשוב גם אילו נשים. מי שמנסה להוכיח שהיא נגד נשים יותר מכולם, לא עוזרת כאן. מדלן אולברייט אמרה שיש מקום שמור בגיהינום לנשים שלא עוזרות לנשים. אני ממש מאמינה במשפט הזה".
אי-אפשר שלא להתבונן בחברות המשלחת - כולן נשים שפועלות סביב השעון כדי שהחיים של נשים יהיו טובים יותר, ושמקומן על אדמת ישראל יהיה שווה לזה של הגברים - ולא לחשוד שנשים חייבות להיות משמעותיות יותר בניהול סדר היום הציבורי בישראל, ודחוף. בעוד הרבנות הראשית הופכת לא אחת את הדת למכשול עבור נשים, בניו-יורק היא משמשת ככר פורה להנהגה נשית. כמו הרבנית הרפורמית אנג'לה בוכדל, שבבית הכנסת בניו-יורק בהנהגתה רשומות 2,500 משפחות יהודיות, ורשימות ההמתנה מלאות להתפקע. מיד כשפוגשים בה מבינים למה: יותר משהיא מנהיגה דתית, היא מנהיגה רוחנית. כזו שיודעת להגיד את המילים הנכונות, להציע כתף וחיבוק, לראות בנשים עולם ומלואו. חכמת שבט שפועלת בכלים אחרים, רגשיים, שמיזוגינים יכנו "נשיים".
כשבוכדל אוחזת בגיטרה ומציעה גרסה משלה לברכת הכוהנים, גם הנשים הקשוחות במשלחת לא מצליחות לעצור את הדמעות. "שתהיו מוגנות, שתהיו חופשיות, שתמצאו מרחב שבו תוכלו רק להיות, שתמצאו את דרככן הביתה, כן יהי רצון".
בשבת, שופטת הכדורגל ספיר ברמן עולה בניו-יורק לתורה, לראשונה כאישה טרנסג'נדרית. היא מספרת לנו על זה רק בדיעבד. היא רצתה לעבור את הרגע הזה באינטימיות, עם עצמה. רגע מזוכך שבארץ הקודש פשוט לא יכול להתקיים. כאן היא מרגישה שייכת לדת, כי הדת כאן מזמינה אותה להיות מי שהיא.
"גם זוועות 7 באוקטובר וגם התגובה העולמית והתמיכה בחמאס ממחישות את התוצאה, אחרי שערכים חשובים כמו חירות, שוויון וערך החיים נזנחים לטובת פונדמנטליזם קיצוני. ללא ספק הדת עברה לקדמת הבמה, יש פה מאבק בין דתי, ואני כאישה דתייה חושבת שאנחנו צריכים להביא יהדות שמכילה את המיעוטים. התורה מזכירה 56 פעם את המצווה של אהבת הגר", אומרת עו"ד בתיה כהנא דרור, לשעבר מנכ"לית ארגון למיצוי זכויות נשים עגונות וחברת מפלגת ישראל ביתנו. "מה שהאיסלאם עושה בשם הדת, והתמיכה של העולם בפונדמנטליזם שמכשיר אונס ורצח של ישראלים ויהודים - את הטרלול הזה צריך לעצור. אין שום ערך דתי שיכול לגבור על ערך החיים, על כבוד האדם ועל כבוד האישה, ואני באה עם המסר הזה כאישה דתייה, שחושבת שאנחנו צריכים ליישם אותו קודם כל על עצמנו. ברגע שהמדינה מדכאת בתוכה נשים היא לא ממלאת את התפקיד שלנו כחברת מופת. כשאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו - אנחנו יכולים לעמוד מול העולם. אנחנו צריכים להיות מגדלור".
משה סמואלס וליאור שבו, מנכ"לי שזור/interwoven, יחד עם דרור מורג, ראש המחלקה למעורבות חברתית ותיקון עולם בהסתדרות הציונית העולמית, עמלים כדי שנשים ישראליות, דתיות וחילוניות, יראו בדת היהודית גוונים נוספים.
"בשנים האחרונות גדלה הדה-לגיטימציה בארץ כלפי הזרמים היהודיים בתפוצות, בדגש על הרפורמים, הקונסרבטיבים וההומניסטים", אומר מורג. "קיים צורך להכיר ולדעת על התרומה הציונית החשובה של קהילות אלו לישראל. בנוסף, הבנו שיש צורך אקוטי בלהביא את הקול הנשי הישראלי ולוודא שישמע בעוצמות ברחבי העולם, בייחוד לנוכח המחסור בנשים בהנהגה הישראלית. לאחר שהחלה המלחמה הבנו גם שאל מול השתיקה מעוררת הזעם של העולם כלפי הפשעים נגד נשים שנעשו על ידי חמאס ב-7 באוקטובר יש להציב מראה. הקבוצה המדהימה הזו מוכיחה לעולם שבכוחה של מנהיגות נשית להביא את השינוי".
"התלבטנו רבות אם זה העיתוי הנכון למשלחת", מודים סמואלס ושבו, "התשובה עלתה מהמשתתפות עצמן - הן הבינו ראשונות עד כמה אנו מצויים ברגע היסטורי. הן שיקפו לנו ש-7 באוקטובר מהווה נקודת מפנה בתולדות מדינת ישראל אשר צפוי להשפיע ביתר שאת על מעמדן של נשים בישראל. לאור זוועות המלחמה הנוכחית, הסיפור הישראלי והציוני מסופר בעוצמה החזקה ביותר דווקא באמצעות הנרטיב של נשים - קורבנות הטרור, גיבורות המלחמה ומובילות מערך ההתנדבות בעורף. כיום ברור שקולן הוא קריטי בתיקון השבר הגדול ובהנהגת המדינה לאחר שהמלחמה תסתיים".
יום לאחר הנאום של פרופ’ ביטון באו"ם, הנשיא ביידן הבהיר ש"העולם לא יכול להתעלם ממה שקרה. זו החובה שלנו לגנות בצורה החריפה ביותר, בלי יוצא מן הכלל ובלי הטלת ספק, את האלימות המינית שחמאס הפעיל ב-7 באוקטובר". ואולי קולה של האישה שנאמה בלבן הידהד עד לאיש שבבית הלבן. תקווה.
קווי חירום לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:
נשים - 1202
גברים - 1203
