ענני אבק מכסים את צידי הדרכים המובילות אל יישובי העוטף, מכסים בשכבה דקה, לבנה, את עצי השיטה המכחילה, את גדרות הצבר, מטפסים אל צמרות הפיקוסים. ארץ נטושה. מוכה. כתמים שחורים על האספלט, שרידים קשים של כלי הרכב השרופים שבערו כאן. פרדסים שאין מי שיקטוף את הפרי, ורק בסוף היום תהיה נחמה לרגע כשבשדות של מפלסים מישהו מתעקש לפתוח תלמים חדשים בשדה שאולי הטנקים חרשו לפניו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הכבישים ריקים. היישובים נטושים. אנחנו מדלגים בין המחסומים, אחד, שניים, שלושה. אנשי מילואים שלא ראו בית כבר שבועות ארוכים עוצרים את הרכב, מציצים פנימה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"יחידת הניוד", אומר להם יואל זילברמן, עדיין בטישרט שחורה. "אה", הם אומרים, "אוקיי, תעברו". מכירים אותם. אחר כך, כשנגיע לנקודת המפגש הראשונה, הוא יעלה על מדים, "שלום המפקד", אומר לו אחד מאנשי המילואים. "למה הרכב שלך בלי תג?" שואל זילברמן. "נופל כל הזמן", ההוא אומר. זילברמן מסביר לו מה שמסביר. "בעיות יותר מסובכות פה נפתרו בחצי הזמן שאני מסביר לו איך לחבר את התג".
4 צפייה בגלריה
הדס, אחת משתי הג'יפאיות ביחידה, עם הרכב המגויס. ''מרגישה פריבילגית''
(צילום: הרצל יוסף)
בין לבין מתגלים רכבי השטח של יחידת הניוד. רנגלר, רוביקון, רקסטון, לנדקרוזר, לנד רובר, טנדר סילברדו, שעליהם מוצמד, בגדול, תג היחידה: הר-ציון, 0710. יחידת הניוד של פיקוד העורף שהוקמה מאפס למאות ג'יפים תוך ימים, שחוילה בתהליך שזקני צה"ל לא זוכרים כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים, ואולי גם לפני כן. סוג של "חומה ומגדל" נוסח ישראל אוקטובר 2023. בבוקר אין, בלילה יש מאות.
זה התחיל בשבע בבוקר, בשבת 7 באוקטובר. רב-סרן במיל' יואל זילברמן, לוחם שייטת בעברו, חבר המושב נטור שברמת הגולן, גילה שהדרום בוער, שהמדינה כולה תחת מתקפת טילים. תוך שעה הוא אירגן את כיתת הכוננות ביישוב, וב-10:30 נחת במטה פיקוד העורף ברמלה.
שעה וחצי אחר כך הציג את התוכנית לתא"ל יאיר ברקת, סגן מפקד פיקוד העורף. עד הערב, אמר לו, יעמדו לרשות הפיקוד מאה רכבי שטח, עם הנהגים. בפועל, בשעות אחר הצהריים כבר היו שם 80 ג'יפים וטנדרים, וקצת לפני חצות - קרוב ל-150 כלים. וזה בשלב שבו הנהגים, וממילא רכבי השטח שלהם, עדיין לא גויסו. "התנדבו", אומר זילברמן, "בלי שידעו אם בכלל ומתי זה יקרה ונשלחו מיד לביצוע המשימות הדחופות בשטח העוטף".
באזור שבו עדיין התנהלה המלחמה במלוא העוצמה, הם חברו לחטיבת החי"ר הדרומית של פיקוד העורף, חטיבת "דניאל", ותחת פיקודו של המח"ט אל"מ שילה אדלר, הם הפכו לכוח הניוד של החטיבה. העבירו כוחות תחת אש ממקום למקום, חילצו נפגעים, שינעו ציוד, הקפיצו לוחמים של יחידות מיוחדות בעקבות התרעות על חדירה למתקנים רגישים, ביצעו סריקות הלוך ושוב בשטח הענק. הם סייעו לאתר נעדרים, להוציא פצועים ובתוך כל אלה גם להעביר אוכל ותרופות לנזקקים בשדרות ובנתיבות.
"החברה האזרחית משלימה את הצבא", קורא לזה אדלר, "כמו שהיא משלימה את הממסד האזרחי והכוח הזה הפך חלק אורגני מהסד"ק שלי".
הרעיון להקים יחידת ניוד שתהיה כפופה לפיקוד העורף עלה, למעשה, זמן קצר לאחר מבצע "שומר החומות", אחרי שהתברר שבעקבות הפרעות בתוך המדינה נחסמו מספר צירים מרכזיים, ביניהם ציר באר-שבע-דימונה שמנע העברת אספקה לבסיס נבטים במשך מספר ימים.
הוקם צוות חשיבה, גובשו מספר מתארים וביולי השנה מפקד פיקוד העורף, אלוף רפי מילוא, זימן את זילברמן כדי לקדם את המהלך. לשניים הייתה היכרות ארוכת שנים מהתקופה שבה מילוא, לפני שהתמנה לפקד על השייטת, היה מפקד פלגת הלוחמים שבה שירת זילברמן.
דובר על כוח ניוד מבצעי שיידע להסיע כוחות ולהעביר ציוד במהירות וביעילות גם במצבים שבהם נחסמים הכבישים הראשיים מסיבות שונות, כולל רעידות אדמה או פגיעה קשה בתשתיות במהלך מלחמה. "נהגים מיומנים, על רכבי שטח, שיודעים לצלוח נהרות ולטפס על הר עם שני גלגלים באוויר, וזמינים לקריאה בכל רגע נתון", אומר זילברמן.
התאריך שנקבע לאימון ההקמה היה מרץ 2024. "הקמנו מטה ראשוני, בעיקר עם חברים מהשייטת ומסיירת מטכ"ל, והתחלנו לעבוד". רק שאיש מהם לא יכול היה לדעת שעוד לפני שיסיימו לנסח את התו"ל - כמה אלפי מחבלים, חמאס-דעאש כמו שקוראים להם כאן, יפרצו את הגדר הבלתי עבירה, ישתלטו על 23 יישובים, ירצחו, יתעללו, יענו וישרפו למוות כ-1,400 איש, בזמן שפיקוד העורף יריץ ברשתות, בעיקר בקבוצות הפייסבוק והווטסאפים של ג'יפאים מכל הארץ, את הקריאה למתנדבים עם רכבי 4X4 שיחברו לחטיבות החי"ר של הפיקוד, תחילה גם בצפון, מאוחר יותר בעיקר בדרום.
ומכאן ואילך הכול יקרה תוך כדי תנועה: איסוף האנשים, המיון הראשוני, המיון השניוני, הכשרה בסיסית וחיול, והכול בקצב רצחני, כשכל האופרציה הזו עוברת דרך אלוף מילוא, סגנו, רח"ט המבצעים, תא"ל שלומי בינדר וראש אט"ל, אלוף מישל ינקו, שבמסגרת תקינה לשעת חירום יהפכו את המתנדבים האלה, על רכביהם, לאנשי מילואים.
וכך הגיעו אדי (ביטחון שדה אישר רק שמות פרטיים), 71, עם הרקסטון; חיים, 42, מנכ"ל קאנטרי קלאב, עם הרנגלר; ליאור, 40, מנהל חברה לייעוץ ותכנון סביבתי, על דיסקברי; אריק, 54, עם הטנדר; עוזי, 63, יזמות נדל"ן, עם לנדקרוזר ("תכתבי ארוך"); דניאל משדרות, חשמלאי, עם הרקסטון ("אם אני לא אשמור, מי ישמור"); ניר, 38, יזם הייטק, עם רנגלר; ברק, 58, איש נדל"ן, עם רנגלר; רונן, 52, (החברים: "תכתבי שזה המג"ד") עם הלנדקרוזר; בנימין, פיתוח גני שעשועים, בטנדר סילברדו; נ', 54, נווט לשעבר ב-F-15, לנדקרוזר, ("ישבתי בבית ונשרף לי הלב, הייתי חייב לרדת לשטח. חיל האוויר זה הראש, אבל כאן זה הלב הפועם"); ברק, 58, נדל"ן, ברנגלר; אלכס, 53, מהנדס בניין, עם לנדקרוזר; אבי, 50, עם הרוביקון ("שאפילו לאשתי אני לא מרשה לגעת בו"), ועוד מאות כמותם.
אבי: "חיילים נזרקים לנו פנימה, עם הנשקים, עם האפודים, עם ציוד, ואיש לא אומר להם תיזהרו על הריפוד, אל תדפקו לי את הדלתות, תנקו את הנעליים"
כולם אחרי ששנים קודם לכן כבר קיבלו פטור משירות מילואים - מה שחייב היערכות מיוחדת כדי לגייסם - כאלה שנחשפו לקריאה ברשתות ובניסוח של אבי, "לא חשבו פעמיים, כי מבחינתם ציונות זו לא מילה גסה".
והם עדיין שם. עם רכבי השטח הפרטיים ("הבייבי שלנו") שחלקם מגרדים חצי מיליון שקל. "וחיילים נזרקים לנו פנימה, עם הנשקים, עם האפודים, עם ציוד, ואיש לא אומר להם תיזהרו על הריפוד, אל תדפקו לי את הדלתות, תנקו את הנעליים". עדיין שם, כמעט חודשיים, עם יציאה אחת הביתה במקרה הטוב.
נקודת כינוס של יחידת הניוד. האזרחים כולם פונו. "הבריכה עצובה", אומרת אחת הקצינות שנמצאת שם. יישוב רפאים שהחיילים מקפידים לשמור בו על הסדר והניקיון. "יום אחד, גם אם לא בקרוב, האנשים יחזרו הנה", הם אומרים, "ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהמקום יישאר בית ולא בסיס צבאי".
ויש גם שתי נשים, ג'יפאיות. איילה (57) אמא לשניים. "הבכור, הלום קרב ממבצע 'צוק איתן', השני ששירת בגולני, לא גויס". במשך שנים שימשה יועצת חינוכית עד "שהרגשתי שמספיק לי, וב-12 השנים האחרונות אני נהגת משאית כבדה". זו הפעם הראשונה שהיא עושה מילואים. חבר עידכן אותה - "אני אוהבת לטייל עם הג'יפ שלי לבד, אני לא חלק מקבוצה" - והיא הגיעה.
"הובלתי חיילים לעמדות תחת מטחים של פצמ"רים, להעלות אותם במהירות, לפרוק במהירות מהרכב, כל רגע הוא קריטי", וכשהתברר שיש חדירה באזור רגיש ("אני לא יכולה לפרט יותר מזה"), מפקד הכוח נתן לה נשק. וכך, חמושה כמו לוחמי השייטת שהובילה, "הם עשו מה שהיו צריכים לעשות ואני עשיתי מה שאני עשיתי. באתי לתרום ואני שמחה שאני יכולה לעשות את זה, אבל כל הזמן הזה, חודש וחצי שאני כאן, אני עם עצב מאוד גדול בלב".
את הג'יפאית השנייה, הדס (50) מהנדסת תעשייה וניהול, מנהלת צוות בגוגל, אמא לשלושה ששניים מהם "בתוך עזה", פגשנו בחניון רעים, במקום שבו הייתה המסיבה שבה נטבחו 260 צעירים. צריך להיות שם כדי להבין כמה קטן היה הסיכוי שלהם להיחלץ. שרידי בדים, אנדרטה קטנה עם זר של גרברות "מחוז חוף - משטרת ישראל".
"השתחררתי לפני 29 שנים", היא אומרת, "חברים שאני מטיילת איתם שאלו אם אני יכולה להגיע. אמרתי שכן, ובאתי. ואני מרגישה פריבילגית שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה, גם כשזה קשה, גם כשזה כרוך בסריקות לאיתור נעדרים, בהתמודדות עם המציאות הנוראה כאן, עם הידיעה שבשביל האנשים האלה שמצאנו אותם - זה כבר היה מאוחר מדי".
הם מפוזרים באתרי כינוס. כמה עשרות ג'יפים באמצע השדה מסודרים בחי"ת. "תוך דקה הם בתנועה", אומר זילברמן. אבל עכשיו יש רגע של שקט, שמש של חורף, נוף מתעתע, שדות עד קצה האופק, שום סימן לזוועות 7 באוקטובר. בימים כתיקונם הם היו כבר אחרי זריעה, מחכים לגשם הראשון. "המלחמה", אומר אדלר, "החזירה את תודעת השליחות. חברה אזרחית שמגינה על עצמה. האנשים האלה לא באו לעשות קפה על הגבעה ולספר סיפורים לחבר'ה, הם מבינים את המשמעות".
בבארי, בין הבתים ההרוסים, מסתובבת יחידה צבאית שתפקידה לתעד את מה שאי-אפשר להאמין שקרה גם כשעומדים בפנים, בין הקירות המפויחים. בתוך מה שנחזה להיות פעם, אבל קרה רק לפני חודשיים. בתים שאנשים גרו בהם, ואהבו וטיפחו, ושתלו עצי פרי בכניסה, והשקו כל הקיץ את העציצים שעל המרפסת.
בני (43) יליד ירושלים במקור שגר היום בתל-אביב, היה בחופשה בתאילנד, במקום אולי הכי רחוק מבארי, כשכל זה קרה. הוא עלה על טיסה לארץ ונחת כמעט רגע אחרי ביחידת הניוד. הוא בוגר כלכלה ומנהל עסקים, בעל תואר ראשון במשפטים, ומשמש מנכ"ל של חברת הייטק שהקים לפני עשר שנים.
"הייתי קצין צעיר בצנחנים, בסוף שירות הקבע שלי, כשנפצעתי קשה בהיתקלות עם מחבלים בטול-כרם. היה צריך לחלץ אותי במהירות, רק שאי-אפשר היה להכניס מסוק כי התנהל שם קרב יריות, אז חיפשו דרך להוציא אותי בחילוץ רכוב עד היישוב אבני חפץ, שם המתין מסוק של 669. העלו אותי לנגמ"ש שפרס זחל ונתקע, אחר כך חיכו שיגיע רכב שטח ואז העבירו אותי לג'יפ האמר. וכל זה, מרחק של חמישה קילומטרים בערך, נמשך יותר משעתיים וחצי. כשהגעתי לתל השומר הרופאים אמרו שזה היה ממש בדקה ה-90.
"וזה מה שאנחנו עושים כאן, נותנים תשובה מהירה גם למקרים כאלה. יש יחידות בצבא, בעיקר יחידות עילית, שיש להן כוח רכוב משל עצמן. כאן אנחנו נותנים מענה ליחידות חי"ר אחרות".
בני הגיע לנקודת הכינוס עם פורש קאיין, רכב שטח שעורר עניין גם בקרב ג'יפאים ותיקים, המתהדרים - אבל בצניעות - לא רק ביכולות הנהיגה והניווט שלהם, אלא גם ביכולות הרכבים שהגיעו עימם. מהר מאוד גם הובהר לו שהרכב, נוכח עלויות הטיפול והתיקונים, לא יגויס. לצבא, אמר אחד המפקדים בשטח, אין תקציב לזה. בסדר, הוא אמר, אז אל תחיילו לי את הרכב, ונשאר.
"זה לא פשוט לקחת את עצמך עם הרכב הפרטי שלך ולעשות את זה", אומר יריב (47) בעלים של סדנה המתמחה בשיפורים, "שיפצורים" בלשון הג'יפאים, של רכבי שטח, שיודע דבר או שניים על העלויות בהן מדובר.
יריב, שהתנדב ליחידה ב-7 באוקטובר, הגיע לעוטף רק שלושה ימים אחרי. "התחלתי את היום הזה בשעות הבוקר, מיד כשהתברר שמדובר במלחמה. העליתי פוסט בפייסבוק בקבוצה להסעת חיילים, ותוך שעתיים כבר היו יחד איתי עוד חמישה רכבים שעשו הובלות לעוטף".
ויש גם שתי ג'יפאיות. איילה, נהגת משאית, והדס, מנהלת צוות בגוגל, אמא לשני חיילים בעזה: "אני מרגישה פריבילגית שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה, גם כשזה קשה"
בשבועיים הראשונים היה מגויס בעיקר למשימות של איתור נעדרים, ולסריקות בשטח בחיפוש אחר ממצאים ואמל"ח שהשאירו אחריהם מחבלי חמאס. "באחת הסריקות שעשינו עם צוות של יחידת יהל"ם של ההנדסה הקרבית, השיירה סיימה פחות או יותר את המסלול, כשזיהיתי בשטח משהו חריג. מתברר שזה היה מטען צינור עם חומר נפץ שהושאר על חוף הים, ולא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה אם ילד היה מוצא את המטען ומושך בחוט. וזה היתרון שאנחנו מביאים איתנו - ניסיון רב-שנים בקריאת השטח עם יכולת לזהות במהירות, במבט, משהו שהוא לא חלק מהנוף, גם אם זו שקית ניילון שאחר כך יתברר שהיה בה ממצא חשוב, כזו שאנחנו נדע לומר מיד שהיא לא שייכת למקום, לא עוד אשפה שמישהו השאיר מאחור.
"וכך גם הצוות שהייתי בו גילה דבר מה, שאני לא אפרט מהו, שמצאנו בין כפר עזה לעזה ואיפשר להכריז על אחת הנעדרות כנרצחת ולהביא אותה לקבורה. וזה מה שנותן לנו את הכוח לעשות את מה שאנחנו עושים. גם אם זה דורש להיות במקומות שאנשים לא רוצים להיות שם, בטח לא בשבוע-שבועיים הראשונים, כשהיה סיכוי גדול להיתקל בממצאים מאוד לא פשוטים".
ובינתיים העסק שלו סגור, ברור לו שיישאר שם כמה שצריך, "אני נמצא כאן עם אנשים שכמוני הגיעו ביום שבת הנורא, שלא הכרתי אותם קודם לכן, ושהפכו להיות המשפחה שלי".
במהלך הפסקת האש וגם עם סיומה, הורחבה הפעילות של יחידת הניוד ועלה משמעותית מספר הכניסות של רכבי השטח לתוך עזה, כשחלק מהנהגים ביצעו עשרות כניסות ויציאות, בעיקר כדי להוציא חיילים להתרעננות, כדי להחזיר אותם ואחרים פנימה עם חידוש הקרבות, כשכל ג'יפ מעמיס שלושה או ארבעה לוחמים.
מדובר, אומר אחד הקצינים, בכניסה מסודרת, בשיירה של מספר רב של כלי רכב. שיירה שנעה במתווה מבצעי ומלווה באבטחה כבדה. "אין פה 'סמוך' ואין יהיה בסדר", הוא אומר. "המלחמה הזו לימדה אותנו פרק חשוב והוא מיושם לאורך כל הדרך".
היתרון של יחידת הניוד, שפועלת כמובן עם כוחות החי"ר של פיקוד העורף, אומר הקצין, שהפעולה מתבצעת באמצעות רכבי שטח שיודעים לנוע במהירות גם בדרכים משובשות, והעובדה שבכל רכב כזה יש לא יותר מארבעה או חמישה אנשים, מקטינה את הסיכון.
הג'יפים מצוידים ומזוודים עד צוואר. ארגז עם שימורים, גזייה, קפה ותה, ואם מישהו יתעקש, גם סוכרזית. "אם צריך", אומר אבי, "אני יכול להישאר בשטח גם שלושה ימים". יש להם ג'ריקנים של דלק, מכלי מים, ואם רוצים גם סידור למקלחת בשטח עם צינור שנשלף מהרכב. "לא אמבטיה, אבל מספיק כדי להתגלח", הוא אומר. וכמובן ארגז כלים כדי לתקן מה שנדרש גם מאות קילומטרים ממוסך הבית.
יש להם שפה משלהם, סימני ידיים מוסכמים. לא צריך ללמד אותם איך נוסעת שיירה של 20 או 30 כלי רכב בשטח, ומה עושים כשענן אבק מכסה את הדרך וחשוב שאיש לא יטעה להמשיך ישר כשהאחרים פונים ימינה.
המפגש עם החיילים, אומרים הנהגים, מרגש. "יכולת לחשוב", אומר בני, "שהם ייכנסו לרכב ומיד ישתרעו על המושב המפנק ויירדמו, אבל זה לא מה שקורה". עליית החיילים לרכבים נעשית בצורה מסודרת, תוך רישום מדוקדק, וכך גם הירידה. ובין לבין מתגלה, בעיקר כשמדובר בחיילי סדיר, שהמפגש עם אדם מבוגר, מי שיכול להיות אבא שלהם, ואולי גם הסבא שלהם, מעורר אצלם איזה צורך לדבר. לספר.
"דבר ראשון", ממשיך בני, "אני מוציא את הנייד שלי ונותן להם. תגידו שלום לאמא, אני אומר להם, ומכיוון שאני יושב באוטו אני גם שומע את השיחות ומגלה שלא פעם ולא פעם העיניים מתמלאות בדמעות. תשקר, אומר אחד החיילים לחבר שלו, תגיד לה שהכול בסדר. ואחר כך אני מציג את עצמי, שואל איך הם מרגישים ושומע דברים שכמובן לא אחזור עליהם. לפעמים זו סיטואציה לא קלה. אבל כמו שאני אומר להם, אני כאן בשבילם ואשאר כל עוד יהיה בי צורך".
הם חילצו משפחות מיישובים שהותקפו על ידי המחבלים, כולל שדרות ואופקים, כאשר הלחימה בשטח עדיין התנהלה. הם שינעו ציוד שאמור היה להגיע לחיילים בכל שטחי הכינוס, החל משקי שינה וכלה באמצעים מיוחדים. היו שותפים משמעותיים במשימות שניהל הצבא, כולל פינוי נעדרים, פינוי רכבי חמאס שנותרו בשטח, פינוי רכבים של הצעירים שנמלטו מהמסיבה ונרצחו לאורך הכבישים. הביאו נגררים, כשהיה צריך, חיברו לרכבים, וניקו את הצירים הראשיים.
במקביל חילצו מאות בעלי חיים. הפכו לכתובת לאנשים שנמלטו מביתם וביקשו שימצאו את הכלב שלהם, לבן עם נקודות שחורות, את החתול, אפור עם אוזן אכולה. הצטרפו למאמץ המרכזי של אבטחת היישובים, כולל של חלק מחוות הבודדים.
וכל הזמן הזה, התנהלה במקביל מערכה שלמה מאחורי הקלעים להקמת מטה מאורגן ומסודר ליחידה, כזה שמורכב מאנשי מקצוע, אנשי מילואים שגויסו לפיקוד העורף, המתמחים בניהול משאבי אנוש, בעלי מוסכים, אנשי מבצעים ולוגיסטיקה, תוך בנייה של היחידה במתכונת חטיבתית, עם שלושה מפקדי גדודים, עם מפקדי פלוגות וחיילים שאלו הנהגים.
תוך הסדרת מערך המיון, ההכשרה נעשתה בשטחי האימונים בצאלים, במתקן אדם ובעוד מקומות. הכשרה שבמהלכה נעשה מיון נוסף, כשבחלק מהמקרים בעלי הרכב בעצמם החליטו שזה לא מתאים להם. הכשרה שרק במהלכה גילו שבין המתנדבים שהגיעו אליהם נמצא גם מוטי, מי שהקים את בית הספר לנהיגה של צה"ל, ששבועיים הסתובב בתוכם עד שגילו איזה אוצר יש להם ביד.
אם זה תלוי בזילברמן, סוג של מנוע טורבו, יחידת הניוד תפעל גם אחרי מצב החירום. "זה יקרה כי כל מי שפעל בשטח לא יכול היה שלא לראות ושלא להבין באיזה כוח מדובר, עם יכולות מדהימות, שמובילים אותו אנשים נפלאים שכל אחד מהם יכול היה לשבת בביתו ולצפות בטלוויזיה, או להמשיך ולנהל את העסק הפרטי שלהם, והם בחרו להגיע הנה. בלי אגו, בלי לומר 'אנחנו ותיקים, אנחנו יודעים הכל טוב יותר', אלא לעמוד לרשות פיקוד העורף ולמלא כל משימה, גם כזו שהיא קשה ומעיקה, גם כזו שעדיין אי-אפשר לספר עליה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
