10:40, יום שישי בבוקר. אנחנו עולים על ההאמרים, חוצים את קו הגבול ונכנסים לפאתי שג'אעיה. שני כלבים משוטטים מקבלים את פנינו. קצת נביחות ואנחנו ממשיכים הלאה, עמוק יותר לכיוון הבתים הראשונים. 16 שנים ויותר שלא הייתי פה. בעבר ביקרתי בשכונה הזו לא מעט פעמים עד שמערכת הביטחון החליטה שהכניסה לעיתונאים ישראלים לרצועת עזה אינה בטוחה יותר.
לא ניתן לזהות יותר את השכונה הזו כפי שזכרתי אותה. ראשית, השנים הרבות שחלפו מאז 2007 הוסיפו מן הסתם לא מעט בתים ורחובות לשג'אעיה. אך מעל לכל זו ההתקפה האגרסיבית של צה"ל על השכונה ששינתה את פניה ללא הכר. זו כבר אינה שכונת מגורים – זו עיירת רפאים. שורות-שורות של בתים הרוסים, נטושים, ללא אזרחים. הבתים שנותרו עומדים אינם ראויים למגורי אדם; אחרים ממולכדים, ובחלקם מתנהלת עדיין לחימה קשה. שג'אעיה של דצמבר 2023 מזכירה סרטי אקשן על תקופת מלחמת העולם השנייה: עיירה נטושה, שהפכה לאתר קרבות, עם כוחות חי"ר ושריון שנעים בין הבתים, מנסים לאתר בין מאות המבנים ההרוסים, ובעיקר מתחתם, את האויב המסוכן.
הכותרת
האם אפשר למוטט את חמאס? אתם שאלתם - רון בן ישי ענה
26:51
"המארח" שלנו הוא מח"ט כפיר, אל"מ יניב בארוט, בן 42 ותושב צפון תל אביב. בעברו חייל ומפקד בצנחנים, וכעת מפקד על חטיבה שתחילה פעלה באזור רעים ובשטחי מסיבת נובה, לאחר מכן דילגה לפעילות אינטנסיבית בג'נין, טול כרם ועוד, וכעת מנהלת את הקרב על השכונה הידועה לשמצה. החיילים של בארוט מנהלים פה כבר ארבעה ימים קרב נחוש ועיקש באויב שלא מנסה להתמודד עימם פנים על פנים, אלא בעיקר לפגוע בהם, או בשפה המקומית "לזנב בהם". בארבעת הימים האחרונים איתרו פה החיילים 30 פירי מנהרות, מספר שמלמד על היקף הפעילות מתחת לשג'אעיה.
10:45 אנחנו כבר רואים את החנוכייה הגדולה שהוקמה על אחד המבנים בזירה. ההאמרים עוצרים ואנחנו פוגשים את החיילים של בארוט. הדבר שבולט פה יותר מכל הוא הסתירה הגדולה כל כך בין אווירת הנכאים בעורף, שם סכנת החיים פחותה בהרבה, לבין המוטיבציה ותחושת השליחות ששוררת כאן בכל עבר, מהרב"ט ועל לאל"מ, דווקא במקום המסוכן הזה, בחזית, כאשר כל הזמן מתנהלת לחימה ברקע. זה כמעט מבלבל. בעוד בעורף יש חשש גדול לעתידה של המדינה, לעתיד הלחימה - כאן החיילים בטוחים בעצמם, יודעים מה צריך לעשות, ובעיקר איך לעשות.
שניות לאחר שאנחנו מגיעים נשמע בקשר: "קודקוד X, הייתה לנו היתקלות, יש מחבל הרוג. וידאנו הריגה גם עם רימון, הרוג בוודאות". המח"ט משיב: "קודקוד Y הנחת העבודה שלכם צריכה להיות שיש עוד אנשים בחולייה שלו, אני מבקש לעבוד לאט, מדוד, שקול". ואלה אכן מילות המפתח במערכה שמתנהלת כאן, ונראה שגם במקומות אחרים בעזה. הלחימה הצה"לית מתנהלת כאן באופן מסודר, שיטתי, מאורגן. אין פה אלתורים, אין פה הסתערות חסרת אחריות. יש כאן פעולה צבאית מוצלחת וממוקדת.
החיילים של בארוט מתקדמים שורת בתים אחר שורת בתים. הם מגובים במכלול פיקודי שבו עשרות קצינים, שהכינו את הפעולה, אספו את כל המודיעין האפשרי, וכעת המכונה הזו מתקדמת אט-אט, רחוב-רחוב, סמטה אחר סמטה, כדי לטהר את השכונה מחמאס. וזה עובד. זו אמנם התקדמות איטית אבל זו התקדמות מתמדת, תחת אש לפעמים, אך תוך גיבוי של מערכת שלמה של ארטילריה, חיל אוויר, שריון ומה לא.
11:05 אנחנו נעים לעבר העמדות הקדמיות של לוחמי חטיבת כפיר, שהתמקמו במפעל נטוש שסייע בעבר לחמאס לייצר רקטות. החיילים פרוסים במקום, מנסים לבחון את שלל הבתים שמולם. באחת הפינות של הבית אנחנו מבחינים בעומר אוהב ציון, מבית נחמיה, פרמדיקית שהייתה אמורה להשתחרר רק לפני כחודש מהצבא ונשארה בשל המלחמה. החבר שלה במכלול של החטיבה, לא הרחק מכאן. "הוא שומר עליי", היא מסבירה. בארוט מציין שמספר הנשים שפועלות תחת פיקודו על אדמת עזה הוא יוצא דופן בהשוואה למבצעים אחרים שראה בעבר.
11:30 אנחנו מתחילים לנוע ככוח רגלי בתוך השכונה ההרוסה. ברקע נשמעים היטב הדי הפיצוצים והירי, כתוצאה מירי פגזי טנק או תקיפות של כלי טיס לא מאוישים. אנחנו מגיעים לסמטה התחומה בגדר, כאשר מעברה השני מבנה שממנו נפתחה ממש כעת אש לעבר הכוחות. החיילים של סיירת חרוב נערכים לשיגור טיל מטאדור לעבר המבנה לאחר שטנק כבר ביצע לעברו ירי של פגז. ושוב, הכול מתנהל בזהירות ובנחישות. שני החיילים מתמקמים קרוב יותר למבנה החשוד ומשגרים את הטיל. הקומה התחתונה נפגעה. לא ברור עדיין מה עלה בגורל המחבל.
באחד הבתים בסמטה אותרה לפני שלוש שעות בלבד מנהרה. מתברר שהחיילים סרקו את המבנה, עד שאחד מהם הרגיש ברגלו שמשהו מתחת לשטיח בסלון אינו "רגיל". הם הסירו את השטיח וגילו פתח שהוביל למנהרה עמוקה, מבוטנת, עם כבלי חשמל שמובילים עמוק לתוך האדמה. בינתיים, עד שהמנהרה הזו "תזוכה", כלומר עד להגעת לוחמי יחידת יהל"ם שיוודאו שאין בה עוד מחבלים ולאן היא מובילה, מופקדים שני חיילים לשמור על הפתח שלה בעוד האחרים מתקדמים צפונה.
12:25 מהקשר של המח"ט עולה דיווח על נפגעים. "כבד שלנו קיבל RPG, יש פצועים". בירור מעלה שמדובר בכמה חיילים פצועים קל. הוחלט שכוח רפואי שיגיע מתוך ישראל יפנה את החיילים, שסובלים מרסיסים בפניהם. וזו בעצם השיטה של גדוד שג'אעיה של חמאס, גם לאחר שהמג"ד שלו חוסל. המחבלים לא נטשו את הקרב או נמלטו כפי שקרה במקומות אחרים בעזה, הם מנהלים כעת מלחמת גרילה לכל דבר. מציצים מדי פעם מהמנהרות ומנסים לגרום לכמה שיותר הרוגים ופצועים בצד הישראלי. אופי הלחימה הזה הוא שגורם לנפגעים בצד הישראלי ולקצב המתון יחסית של הפעולה. אך בסופו של דבר, כל מפגש של החיילים עם אנשי חמאס מסתיים בהכרעה חד-משמעית. הצבא קיבל עליו לטהר את עזה מחמאס והוא כעת מבצע זאת, "בזהירות ובנחישות", כנאמר.
(כתבתו של: יואב קרן | צילום: גיל יוחנן | עריכה: גיא פוקס)
המראה של שג'אעיה שומט לסת. לתושבי השכונה הזו כבר אין בתים לחזור אליהם. בצד הישראלי יש אולי מי שמקווה שההרס העצום יוביל לכניעה של חמאס. זה לא יקרה (כנראה), בוודאי שלא בקרוב. בינתיים אפשר לשער שהלחימה בשכונה תסתיים בימים הקרובים, כך גם בג'בלייה ואולי בעוד כמה שבועות בחאן יונס. אז בעצם יתחילו "הצרות" של ישראל ושל חמאס: לא ברור מה יישאר מחמאס בסיומם של השבועות הקרובים, אולם הוא לא ישוב לשלוט ברצועה כגוף ממשלתי. הנוכחות שלו כארגון טרור תישמר, מן הסתם; השאלה באיזו מידה.
הסוגייה המשמעותית היא מה יקרה לאחר חאן יונס (ולאחר המלחמה), ופה הדרג המדיני מפגר אחר הדרג הצבאי. בעוד זה האחרון כבר בוחן שלל אופציות ליום שאחרי, כאלה שיסייעו לישראל גם להשיג את המטרות הצבאיות שלה, בממשלת נתניהו נזהרים, כנראה מסיבות פוליטיות, מלדון בכך.
הציבור הישראלי אמנם רוצה ניצחונות מהירים, ללא נפגעים, אך שדה הקרב מצריך פעולה איטית וזהירה כדי לחסוך כמה שרק אפשר בחיי אדם. ויש כאן מחיר לא פשוט. הצבא כמעט בכל רגע נתון יכול לדהור למרכז שג'אעיה ולדווח שכבש את השכונה, אך תא השטח הזה יישאר עם חוליות מחבלים רבות ומנהרות מתפקדות. ואם הציבור בישראל והממשלה החליטו שברצונם למגר את שלטון חמאס ואת הזרוע הצבאית שלו, זו כנראה הדרך היחידה לעשות זאת.
במובן הזה, צה"ל מנצח, אך צריך זמן. כעת תפקידו של הדרג המדיני, של הממשלה בראשות בנימין נתניהו יהיה לקנות זמן לצה"ל. אולם הניסיון של נתניהו לטמון את ראשו בחול בכל הקשור ליום שאחרי לא מסייע לישראל לקבל מארה"ב חלון זמנים גדול יותר. להפך, הוא רק הולך ומצר אותו.
13:00. אנחנו כבר נעים אל מחוץ לשג'אעיה. רס"ן (במיל') ינון גדסי, בן 31 מרמת גן, מוביל אותנו כעת ומושיב אותי על הכיסא ששמור בדרך כלל למקלען, הפעם ללא מקלע. הכלבים שוב באים לפגוש אותנו, הפעם כדי להיפרד בדרך חזרה לישראל. "איזה פאודה", אומר לי גדסי. "תכתוב: 'הפאודה של שג'אעיה'".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.12.23
