הקשב הישראלי – בדרג המדיני, במערכת הביטחון, בתקשורת וכו' – מופנה לעזה ובצדק: זו הזירה העיקרית על פי החלטת הדרג המדיני לאחר המלצת הצבא, במטרה למוטט את חמאס ולהחזיר את החטופים. אבל זה שמגדירים את החזית הצפונית כ"זירה משנית", אין פירושו שאפשר להניח בצד את מה שקורה שם קרוב לחודשיים, תוך הסלמה גוברת בימים האחרונים, גם אם טרם נחצה רף המלחמה הכוללת: צה"ל העלה הילוך בעוצמת התקיפות בלבנון, הורג יותר פעילים (יותר מ-100 לפי הצהרת חיזבאללה וסביר להניח שהוא מסתיר את המספרים האמיתיים והגבוהים בהרבה) ופוגע באתרי ייצור אמל"ח בעלי חשיבות לארגון.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
חיזבאללה מגיב בירי רקטות נרחב יותר, ואסור לשכוח שהוא עדיין בעל הישג גדול: פינוי של יותר מ-100 אלף תושבים ותושבות, מה שלמעשה יצר רצועת ביטחון בתוך ישראל ולא בשטח האויב (גם בצד השני התפנו צפונה יותר מ-100 אלף אזרחים לבנונים, לפי הערכת צה"ל).
צמרת ניהול המערכה מדברת בקול אחד, שלפיו לא תהיה חזרה למצב שבו כוח רדואן מאיים על יישובי קו המגע. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי מדברים על שני אמצעים להשגת היעד: מלחמה או יוזמה דיפלומטית שתסיג את כוחותיו של חסן נסראללה אל מעבר לנהר הליטני.
הכותרת
האם באמת אפשר להרחיק את חיזבאללה מהגבול?
29:33
בתחילת הלחימה לחץ גלנט בתמיכת הצבא להנחית מכה על חיזבאללה, אבל נתניהו דחה אותו משום שלא הוא ולא האמריקנים השתגעו על הרעיון. בשלב הנוכחי, שבו חיזבאללה כבר לא יופתע, הפתרון הצבאי יסב כאבים קשים מאוד לשני הצדדים: הציבור בישראל לא מכיר יכולות שיגור כמו של חיזבאללה, העומדות לפי ההערכות על 4,000 רקטות ביממה, כולל רקטות ארוכות, כבדות ובעיקר מדויקות, שיגרמו נזק כבד לגוש דן וחלקים נרחבים בארץ. מנגד, לצה"ל יש תמונת מודיעין טובה, יכולת אש ללא מגבלות וכזאת שתגרום למלחמת 2006 להיראות כמו סיבובון לעומת ההרס והחורבן של ביירות.
אולם סביר להניח שבניגוד למצב המערכה בעזה, המהלומות בשני הצדדים ייפסקו יחסית מהר בחסות הלחץ הבינלאומי. ואז מה? כעבור כמה חודשים חיזבאללה יחזיר את כוחותיו, כפי שעשה אחרי המלחמה הקודמת, רק שהפעם זה ייקח לו הרבה פחות זמן. בהנחה שפיקוד הצפון יביא את הניצחון הצבאי, עם או בלי מהלך מדיני, מה יהיה ביום שאחרי? מי ישמר את ההישג? מי יאכוף את ההחלטות שיתקבלו? ומי יהיה ערב לביטחונם של תושבי הצפון? זו השאלה שצריכה להישאל.
לכן בטרם נידרדר למלחמה כזאת בגלל מיסקלקולציה, נכון למצות את המהלך המדיני, כלומר לנסות להגיע לנוסחה שתרחיק את איום חיזבאללה מהגדר גם בלי שמיליונים בישראל ישבו במקלטים לאורך זמן רב, ומנגד לבנון לא תיראה כמו העיר עזה אחרי הטיפול של חיל האוויר. בכל מקרה, ללא שינוי של המצב אין לתושבי ותושבות הצפון מה לחזור הביתה. למרות הפגיעה הנרחבת בתשתיות חיזבאללה על הגדר, הארגון עדיין יכול למרר את חיי הישראלים והישראליות שם, למשל באמצעות ירי טילי קורנט, כפי שהודגם בשבוע שעבר. במילים אחרות: לא די בכך שביישובי הגדר יפסיקו לראות את כוח רדואן – צריך לנטרל גם את פוטנציאל הנזק שלהם ממרחק אפקטיבי.
אם כך, ובהינתן שהחלטה 1701 של האו"ם לא שווה את הנייר שעליה נכתבה, אילו צעדים ניתן לנקוט שאינם כרוכים במלחמה? אחת ההצעות הייתה להבטיח שורה של צעדים כלכליים, שיחזקו את הדימוי של חיזבאללה כ"מגן לבנון" בזמן שהמדינה הנחשלת סובלת ממשבר חריף, לצד תיקוני גבול בנקודות החיכוך בהר דב והכפר רג'ר. אלא שעל רעיון הנסיגה של חיזבאללה מעבר לליטני הגיב נסראללה באמצעות עיתון הבית שלו, אל-אח'באר: שאני אסיג את הכוחות? תעצרו את צה"ל מדרום לחיפה. טענתו היא שמחבלי הארגון נמצאים בבינת ג'בל, מארון א-ראס וכל עיירה אחרת, בדיוק כמו שצה"ל נמצא בצפון הארץ. למרבה הצער, הטענה הזאת תחזיק מים מבחינה בינלאומית.
במקום לרקוע ברגליים ולכעוס, עלינו להכיר במציאות הכואבת לפני שנידרדר למלחמה שגם תראה אחרת לגמרי מהמאבק בחמאס וגם לא תוביל לשינוי דרמטי: מאז 2006 ישראל איפשרה לאיראן לגדל מפלצת על גבולנו הצפוני, שמצוידת ב-150 אלף רקטות (פי עשרה מחמאס) שיכולות לגרום לחודשיים האחרונים להיראות כמו אודישן. אלה העובדות. לכן, מדינה חפצת חיים, עם אתגר עצום ברצועת עזה בשנת 2024 ומצב כלכלי בהתאם, חייבת לשקול פתרונות יותר חלקיים ויצירתיים, שיתבססו על העיקרון של הרחקת הכוחות במספר קילומטרים אך לא מעבר לליטני, תוך הבהרה שישראל לא חוזרת לשים את מבטחה באו"ם או בכוח רב-לאומי אחר, ואם יש הפרה של חיזבאללה אז צה"ל פועל ולא יושב על הגדר - תרתי משמע.
תקיפת אתר צבאי של חיזבאללה, אתמול
(צילום: דובר צה"ל)
אמת, במקרה כזה האתגר הישראלי הוא להחזיר את התושבים והתושבות לבתיהם ובעצם לבקש את אמונם אחרי שנים שבהם הביטו בעיניים כלות כיצד רדואן עושים צחוק מהבנות 2006, וכמובן אחרי מחדל 7 באוקטובר בעזה. כחלק מהתהליך מתכוון צה"ל לבנות קו גבול חדש בצפון, להגדיל את היקף הכוחות והאמצעים הזמינים וגם לצייד את היישובים במרכיבי הגנה משופרים. האם זה יספק תחושת ביטחון מקסימלית? כנראה שלא. אבל החלופה היא מלחמה ללא שום ביטחון בתוצאות שלה. ואז מה?
בתוך הצבא יש שתי גישות. יש כאלה שחושבים אחרת והטיעונים שלהם רציניים, מנומקים וכבדי משקל. קצינים בכירים סבורים שאין טעם לברוח מבשורה והאיום לא יוסר אלא באמצעות מלחמה. עיקר טענתם היא שאמנם האיום שנבנה מאז 2006 הוא בלתי נסבל, אבל בעתיד הוא יחריף. לכן צריך לתכנן מערכה קצרה יחסית. "אם נמצמץ", אומרים גורמים שמכירים היטב את האויב, "נשלם מחירים גבוהים יותר בהמשך. אם נפעל באופן נחוש ומקצועי, נחליש את הציר השיעי באופן משמעותי. בביטחון לאומי הבחירה היא לפעמים בין 'רע' ל'רע יותר'. לכן את מה שלא עשינו ב-2006 קיבלנו על סטרואידים ב-2023, ואם לא נפעל ב-2023, נקבל איום קיומי בעוד שנים לא רבות".
כך או אחרת, חיזבאללה אינו שונה מחמאס: הוא לא הולך לשום מקום, ובטח שלא ייעלם מעצמו. השאלה היא האם למדנו שאסור לטמון את הראש בחול.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.23
