עשרה שבועות, משמחת תורה עד חנוכה, שכ־80 אלף ישראלים שוהים במאות בתי מלון ברחבי המדינה ומאבדים אחיזה. פליטים בארצם, מפונים מבתיהם, עקורים מאדמתם, ניצולים מטבח 7 באוקטובר. כל כך הרבה הם כבר איבדו, אבל מתברר שתמיד יש עוד משהו לאבד. לא קלה בכלל היא התמונה שמתגלה בסיבוב של כמה ימים במלונות שבהם מתרכזים רוב המפונים בים המלח ובאילת. הכי נמוך והכי רחוק. שתי נקודות שביניהן עוברים המון קווים לא ישרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עשרה שבועות מחוץ לחיים גובים מחיר כבד: ילדות אבודה, נישואים במשבר, טראומה שלא עוברת, אינטימיות ופרטיות שנעלמו, תשישות, תלישות, הסתגרות והתבודדות, ירידה בריכוז, במסוגלות, במוטיבציה, מחלות, התפרעות ופריקת עול, אלימות, אלכוהול, סמים, תרופות הרגעה, דיכאון, חרדה, עצבים מרוטים שפוקעים ברגע, חוסר ודאות, חוסר אמון, פער דורות, אשמה שמאכלת מבפנים - ועד לעלייה משמעותית בפגיעות ובניצול של ילדים. אין לך צרה, מצוקה, נגע ומחלה שלא פורצת בסיטואציה הנוכחית, שחובה על מדינת ישראל לפתור אותה מהר כדי שלא ייווצרו נזקים בלתי הפיכים. אולי הם כבר נוצרו. והצונאמי עוד לפנינו, מזהירים הפסיכולוגים ואנשי העבודה הסוציאלית. במרכז השיח הישראלי עומדת הדרישה הצודקת להחזיר את החטופים הביתה מעזה, אבל גם עשרות אלפי המפונים במלונות הם סוג של חטופים. חטופים מהחיים, שרויים בלימבו של שלוש ארוחות ביום וביניהן תהום. "אנחנו בגיהינום של חמישה כוכבים", מתארים רבים מהם את מצבם. גם אותם צריך לשחרר, ובדחיפות: ככה אי־אפשר לחיות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה עושים עקורים? יושבים בלובי, מעבירים את הזמן. נדדתי מלובי ללובי, ומעוד לובי ללובי נוסף עד שאיני יכול להפריד ביניהם. כל לובי אמנם שונה מעט מקודמו, אבל בסוף כולם אותו לובי בדיוק: אסתטיקה שנויה במחלוקת, צבעים רכים, מקומות ישיבה שרק נראים נוחים ואקוסטיקה מזעזעת. צליל רעם עמום מרחף כל הזמן באוויר, שיחות שונות מתערבבות ביניהן, אתה שומע הכול ולא שומע כלום, הקול השמח של משחקי הילדים מתעוות למעין אזעקת אמבולנס אינסופית. וכולם רואים את כולם, כמו שכונה שהרימו לה את הקירות. הכול בחוץ. הכול קורה לעיני כל. לובי מיועד לשהייה קצרה של נופשים נמרצים ומרוצים בין ארוחות במהלך חופשה קלילה וחסרת דאגות, לא לישיבה בלתי נגמרת באווירה כבדה ומדוכדכת של אנשים אבלים שאין להם בית, שאיבדו משפחה וחברים ועכשיו יושבים חודשיים בלובי זה או אחר יחד עם הזמן שעובר, חיים את 7 באוקטובר - 8 באוקטובר עוד לא הגיע - ומשחזרים אותו שוב ושוב, לכל אחת ואחד סיפור. כל כך הרבה סיפורים שמעתי. הפער בין התפאורה להצגה מכה בנפש בכל לובי מחדש.
6 צפייה בגלריה
חדר הקבלה של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בים המלח עם תרומות עבור מפונים
(צילום: מיכה בריקמן)
אבל הרבה לא יורדים ללובי. יש שני סוגים של פליטים/עקורים/מפונים/ניצולים: זה שלא נמצא בחדר, וזה שלא יוצא ממנו. רק סוג אחד פגשתי. יותר מחודשיים שילדים, נוער, צעירים ומבוגרים מכל המינים לא יוצאים מהחדרים. שוהים בבדידותם, הופכים קשים ובלתי נראים. מה איתם? שוחחתי עם עשרות אנשים ולא נתקלתי במשפחה שאין בה מסתגר אחד לפחות. כל האנשים הבודדים, לאן הם שייכים? מפחיד לחשוב על זה, חובה לטפל בזה.
פרופ’ אשר בן־אריה הוא דקאן ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנכ"ל מכון חרוב. המכון אחראי מטעם משרד הרווחה על בניית מתווים לטיפול בחטופים חוזרים, שיקום יישובים, טיפול בנפגעים ועוד. בן־אריה אחראי על עשרות עובדים ועובדות סוציאליים שנמצאים במלונות וחשוף לכל החומרים שהם מייצרים. יש לו מבט־על על הסיטואציה. הדברים שהוא אומר קשים. "אני לא איש בשורות", הוא אומר לי. "יש במלונות בעיה מאוד קשה מבחינת המוגנות של הילדים. אנחנו מאוד מוטרדים מהעניין הזה. מסתובבים יותר מדי אנשים שלא כולם מגיעים מתוך כוונות טובות. פגיעות מיניות, פיזיות, ניצול של ילדים. אם כולם מזדעזעים שגנבים נסעו לנובה וגנבו שם, למה לא חושבים על זה שמי שמחפש לפגוע בילדים ייסע למקום שבו הם הכי חשופים? אלה דברים שקורים. חד־משמעית, וזה סיפור דרמטי. בשבועות האחרונים אנחנו עושים מאמצים ניכרים להגביר את המוגנות, נותנים הרצאות להורים וכו'".
אשר בן–אריה אחראי על עשרות עובדים ועובדות סוציאליים שנמצאים במלונות וחשוף לדיווחים שלהם: "יש במלונות בעיה מאוד קשה מבחינת המוגנות של הילדים. אנחנו מאוד מוטרדים מהעניין הזה. מסתובבים יותר מדי אנשים, לא כולם מגיעים מתוך כוונות טובות. יש פגיעות מיניות, פיזיות, ניצול של ילדים"
פרופ' בן־אריה לא מרחם. "יש גם אנשים שפגעו בילדים בקהילת המוצא, באו למקומות בלי מנגנוני השגחה, ויפגעו יותר. בנוסף, הילדים עצמם מדווחים פחות. הרבה פעמים מתחושת אשמה, מישהו פגע בי או עשה מולי מעשה מגונה, אבל מה זה לעומת החבר שלי שנחטף או נרצח".
יש לך מספרים?
"אני לא יכול לתת נתונים כי איש לא אוסף אותם. אבל אתה שואל האם להערכתי יש היום יותר פגיעה בילדים במלונות מבשגרה? התשובה שלי: חד־משמעית, כן".
נורא.
"שנית, יש בעיה של שבירת המסגרות החברתיות של הילדים. תחשוב על ילד במלון שהחברים שלו מפוזרים במלונות אחרים. לחברים טובים יש השפעה דרמטית על התפתחות תקינה של ילדים. כשאין חברים, מסגרת התמיכה הכי חשובה התנתקה. לילד בן 16 החברים חשובים יותר מהמשפחה. אפשר היה לראות את זה עם הילדים החטופים שחזרו - ישר התקשרו לחברים. אי־אפשר להפריז בחשיבות של זה. ושלישית, התא המשפחתי מתערער ומתפרק. ההורים בתפקוד נמוך, הם לא פנויים רגשית מבחינת זמן ויכולת להתמודד עם הילדים ואתה רואה בחלק מהמלונות תופעות של ילדים ובני נוער שמסתובבים, לא הולכים לבית ספר ואף אחד לא יודע ואין מושג. מלון זה לא מקום לגדל משפחה. אי־אפשר. אין פרטיות, מכל המחקרים על רווחה של ילדים - הדבר שהכי חשוב להם זו הפרטיות. ואין פרטיות במלון. גם כאן יש סכנות ואיומים מאוד גדולים. חייבים לקצר את התהליך הזה. אי־אפשר להמשיך ככה".
6 צפייה בגלריה
המלונות בים המלח מלאים, אבל החופים ריקים והחנויות שוממות. מפונים במלון
(צילום: שלו שלום)
לדברי בן־אריה, "זה כבר חודשיים ולאף אחד לא אכפת. הנזק שייגרם ממה שקורה במלונות גדול הרבה יותר מהעלות של להחזיר את האנשים הביתה. בסופו של דבר, למעט שבעה או שמונה יישובים, אפשר להחזיר אותם. ההנחה שהם יישבו שם עד שתיגמר המלחמה לא לוקחת בחשבון את הנזק שייגרם. אנשים מרגישים שהזניחו אותם. תחשוב על מי שפינו אותו ושומע שניצחו את חמאס - הוא אומר לעצמו, למה לא מחזירים אותי? לי לא נותנים להיכנס הביתה, אבל אילון מאסק מסתובב לי בחצר".
איזו שכבת גיל הכי נפגעת?
"לדעתי הילדים בגיל הביניים, בית ספר יסודי. הקטנים ביותר מוחזקים, המתבגרים מוצאים תחליפים - לא תמיד רצויים - אבל בני התשע־עשר, שאין להם תחליפים, עולמם התערער. הם לא מחצינים את התנהגויות הסיכון שלהם, אבל זה דרמטי".
מה אפשר לעשות?
"צריך, דבר ראשון, לעשות מאמץ לאומי להשיב את מי שאפשר לביתו הפיזי ולפתוח מסגרות. זה חייב להיות יעד של המדינה. לשמחתי זה מתחיל לקרות. עד אז, במלונות צריך להשתלט על המוגנות. שיבדקו מי נכנס ומי לא. לנטר את המתנדבים, מי שעובד עם ילדים צריך לקבל אישור משטרה. מי שלא צריך להיות שם - שלא יהיה. זה יכול להפחית את הנזקים, אבל לא לבטל - הפינוי בעצמו הוא נזק. אם לא יפתרו את זה מהר אנחנו יוצרים לעצמנו את הצרה הנוראית של העתיד: גידול של עשרות אחוזים בפגיעות בילדים, גידול במצוקה בתחום בריאות הנפש, דור שתהיה לו בעיה של הסתגלות חברתית. הצונאמי בדרך. אנחנו רואים אותו מגיע".
השיחה עם בן־אריה לא יוצאת לי מהראש בימים שבהם אני באילת ובים המלח. את כל מה שהוא אמר, ראיתי בעיניי. כל כך הרבה ילדים צעירים מסתובבים לבד, חסרי השגחה, והרבה אנשים שאלוהים יודע מה הם בדיוק עושים שם. מרגע שרואים את זה, אי־אפשר שלא לראות. יש אבטחה בכניסה לכל מלון, אבל מספיק שתגיד משהו כמו "באתי לדליה" או "למשה", ואתה נכנס. הייתי בעשרות בתי מלון, ובאף אחד מהם לא ביקשו ממני תעודה מזהה.
המלונות בים המלח מלאים, אבל החופים ריקים והחנויות שוממות. אני מגיע למלון רויאל, שם שוהים תושבי שדרות, בעיקר מבוגרים שפונו ראשונים. שדרות היא העיר המפוזרת ביותר בארץ, פליטיה נמתחים על פני המדינה כולה. מ"מ ראש העירייה, אלעד קלימי, בחור נחמד, מנסה לעודד את התושבים ששואלים מתי חוזרים, אבל לא בהצלחה גדולה. הוא מספר שמעל אלף בתים נפגעו, מהם 250 לא ראויים למגורים. העיר עוד לא מתפקדת, הוא אומר. התאריך לחזרה לשדרות, נכון להיום: עוד שלושה חודשים.
בלובי המדכדך והשקט חבורות של מבוגרים, אלה משחקים שח, אלה רוקמות, כולם יוצאים להפסקת סיגריה אחרי הפסקת סיגריה. בלי רעשי הילדים הכול שקט פה מדי. אני פוגש את מלי מסילאתי, תושבת שדרות שעובדת כתומכת קהילתית בעירייה, היא אחראית על הגיל השלישי; ואת דנה עצמון, עו"סית שעובדת גם היא עם תושבי שדרות. כבר חודשיים שעצמון בים המלח, לפני זה עבדה עם מפוני בארי. "רק עכשיו הם מתחילים להתרסק", היא אומרת, "אחרי ההלוויות, השבעות, השלושים… הייתה עשייה, ועכשיו עולה הגעגוע הביתה. אנשים בוכים, מתפרקים. אני שומעת עדויות קשות. הצעירים פורקים עול - גם ככה ה'אף אחד לא מבין אותי בעולם' זה דבר חזק אצלם. לכולם נמאס. ויש המון אשמת ניצולים. אנשים מחפשים להחזיק. משפחה", אומרת לי עצמון משפט יפה, "זה דבר חזק, אבל עדין".
מלי מספרת שהיא בחרדות קשות. אמא לשמונה ילדים, שבעה מהם נמצאים איתה פה, במלון, מקום מגוריה ועבודתה. "אני פה בלי החברים. אחותי בתל־אביב. זה לא קל. מהיום שהגעתי לא יצאתי מפה, ואף אחד לא בא לבקר. כנראה מפחדים. לי בטוח כאן ואני לא יוצאת מהמלון. גם לא הילדים שלי. אולי הם רוצים, אבל אני לא מסכימה. הם בודדים פה, בלי החברים. לומדים עם ילדים שהם לא מכירים".
6 צפייה בגלריה
''אני שומעת עדויות קשות. הצעירים פורקים עול''. דנה עצמון ומלי מסילאתי משדרות
(צילום: הרצל יוסף)
היא מספרת שהם תשעה אנשים בשני חדרים. הילדה הגדולה לא פה. "חיים יחד, ישנים יחד. עד השבוע שעבר אף אחד מהילדים לא הסכים לצאת מהחדר. יש לי ילד בן 21 וילד בן 12 שלא יצאו מהחדר ולא רוצים טיפול, ואני לא פנויה לדבר איתם". היא מדברת בשקט כשהיא משחזרת את 7 באוקטובר בפרוטרוט. עיניה הכחולות הגדולות בוערות וכבויות גם יחד. משפחה של עשרה אנשים שהתה בחדרון קטן ולא מוגן משבת בבוקר עד ראשון בצהריים. היא עדיין בסרטים. "ביום ראשון מישהו בא ואמר שהכול בסדר. אבל איך מדבר כל כך לא בסדר נהיה פתאום בסדר?"
את רואה מצב שאת חוזרת לשדרות?
"יש ימים שכן, ויש ימים שלא. אבל יותר ימים של לא מימים של כן". היא מכניסה אותי לסרטי החרדה שלה: איך מחזירים ילדים לארבע מסגרות חינוך שונות? "אם קורה משהו, חלילה, למי אני הולכת קודם? ואם אני הולכת לפה ומשהו קורה שם, אז העדפתי את זה על זה? אני לא יודעת אם זו רק אני שחושבת ככה", היא אומרת.
היא לא רוצה טיפול. הטיפול באחרים, היא אומרת, מחזיק אותי וגם מרסק אותי, "אני לא יכולה להכיל את הדברים שהמטופלים שלי עברו". אני מביט בה. מסילאתי בקושי מחזיקה את הכול, אבל מחזיקה איכשהו.
במלון דיוויד בים המלח נמצאים חברי קיבוץ בארי. חברת קיבוץ שנמצאת בתורנות אבטחה בכניסה, אמנם שואלת למי באנו ומה מעשינו, אבל לא עוברות שתי דקות ועוד לפני שענינו תשובה מספקת היא כבר עמוק בתוך סיפור 7 באוקטובר שלה, מונה בדמעות את מתיה וחטופיה. חברי קיבוץ נכנסים ויוצאים, לאף אחד מהם לא מוזר לראות חברה בוכה בציבור בצהרי היום, כי כל אחד והבכי שלו. ילד קטן הולך עם רובה צעצוע בלובי - ופתאום אני רואה שהמון ילדים קטנים הולכים עם רובי צעצוע, מונחים על כתפיהם בהצלב.
הלובי הגבוה מלא בשלטים המוקדשים להחזרת החטופים. אני פוגש את חגית אביטבול בחדְרה במלון. החדר עמוס להתפקע, אבל נראה ביתי איכשהו. אביטבול גננת בבארי, "התפקיד בחר בי". היא אדם נמרץ וחיובי עד מאוד ועיניה מחייכות, אבל הקושי חודר בקלות דרך הסדקים. בחדר הכפול חיים חגית, בן זוגה גולן, ילד בן 15, תאומות בנות תשע, ובת 14 שלא יוצאת מהחדר כבר שבועות. אנחנו יושבים במרפסת. אביטבול, כהגדרתה, "מעשנת במקום לנשום". היא חזרה, כמו רבים, מהפסקת עישון ארוכה. על זרועה קעקוע בצורת שמש. "אני חייבת להיות שמש לקהילה שלי. זו השליחות שלי".
"לפני חודשיים הגענו הנה המומים", היא מספרת, "ואנחנו עדיין לא מעכלים. הכול התערער. אין קרקע מתחת לרגליים, אין נכון ולא נכון".
6 צפייה בגלריה
''הכול התערער. אין קרקע מתחת לרגליים, אין נכון ולא נכון''. חגית אביטבול מבארי
(צילום: הרצל יוסף)
ההודעה על המעבר של בארי לחצרים בעוד כחצי שנה - עד אז הם נשארים בים המלח - נתן לדבריה שקט ומקום להתחיל בהחלמה. גם היא מספרת בגילוי לב על השבת, על גולן שהציל אותם, על האימה, על הפינוי, על ההבנה של גודל הטבח בקיבוץ, על הלוויות, השבעות. "רצינו שמישהו יעיר אותנו".
הקהילה בבארי חזקה ומגובשת ומוחזקת, אבל גם קהילה חזקה ומגובשת נסדקת. אנחנו מדברים על הנוער. "פגיעות בילדים? אני בטוחה שיש ויכולה להבין את האלימות בין הילדים. הם חוו דברים, הם נחשפים לדברים. יש שימוש באלימות. אבל אצלנו היא יחסית מוחזקת.
"השייכות חזקה, כן, אבל יש הרבה מסתגרים. השיתופיות פה חזקה אבל מי שנופל, נופל לבד. זה מאוד עצוב", היא אומרת. "ויש את ההפך - אלה שזורקים חפצים מקומה 8". יש תופעות של ונדליזם, אלימות. אלכוהול הוא חלק גדול ממה שקורה פה, היא אומרת. על מה אנשים רבים? על התור למכונת הכביסה - הפעילות היחידה שנעשית על ידי האורחים, ואליה מתנקזות כל שאיפות העצמאות והשליטה.
אביטבול מספרת את 7 באוקטובר הלא־ייאמן שלה. "כל אחד פה מחזיק את הסיפור ולא מעכל. אין מסוגלות. עבורי זה כמו אשת לוט, אי־אפשר להסתכל אחורה, רק קדימה. זה מה שמציל אותי מלהידרדר לבור עמוק. יש אנשים שמתנתקים, רבים, צועקים, נכנסים לדיכאון. כולנו פועלים על מעט מאוד אנרגיה. התקווה שהחטופים יחזרו והמעבר לחצרים, זה כל מה שיש לנו.
"הזמן לא תמיד עושה טוב", היא מסכמת.
בלובי הפסטלי אני יושב עם סופי ברזון־מקאי, אמנית ואוצרת מגלריה בארי. אחת הדוברות הבולטות בקיבוץ, עוד מבוקר השבת ההיא. "ברגע שהתקבלה החלטה קהילתית שאנחנו נשארים במלון לחצי השנה הקרובה, זה נתן איזושהי רווחה נפשית - אתה יודע שאתה כאן, ואז אפשר להשקיע אנרגיות בריפוי".
אופק של חצי שנה במלון יכול לזעזע, לא?
"ודאי. זו גם לא הבחירה הראשונה שלנו, אבל אין בחירה טובה יותר. בטח בגלל הילדים - אתה שם את הדברים על כף המאזניים: להוציא את הילדים מהחברה של בני גילם, זה משבר. ואנחנו כבר מספיק שבורים. לנו, לתא המשפחתי שלנו, יש אורך רוח להתמודד, למרות שמאוד, מאוד לא נוח - וזה בלשון המעטה: כולם באותו חדר קטן, אתה לא יכול לנהל חיי משפחה כמו שאתה מכיר, אין ארונות, אין מקרר, אפילו לנקות אתה לא יכול, הכול בעייתי, הכול צפוף. אלה לא חיים נורמליים. השעות של הילדים לא בסנכרון, כולם עייפים, אין פרטיות, האינטימיות משנה את פניה. הכול נהיה קטן ואחר. הכול סיפור, אפילו להתלבש. אבל אנחנו לומדים איך לנהל את זה, כרגע אנחנו פחות עסוקים בזוגיות שלנו ויותר מתפקדים כצוות עם משימות אחרות. אני תוהה עם עצמי איך יוצאים מהצד השני של הפליטות. נצבור פה שמונה חודשים במצב הזה - מה זה עושה לנפש של אדם, להיות בלי בית?
ברזון–מקאי: "כולם באותו חדר קטן, אתה לא יכול לנהל חיי משפחה כמו שאתה מכיר, אין ארונות, אין מקרר, אפילו לנקות אתה לא יכול. הכול בעייתי, הכול צפוף. אלה לא חיים נורמליים. השעות של הילדים לא בסנכרון, כולם עייפים, אין פרטיות, האינטימיות משנה את פניה. הכול נהיה קטן ואחר. הכול סיפור, אפילו להתלבש"
"המצב לא סביר, ולהסתגל אליו - גם זו בקשה לא סבירה. אם אני מתרחקת מזה, המצב מכה בי. אתה לא בבית, אתה בחדר במלון, וזו תחושה מאוד כבדה של עצב גדול, עייפות נפשית, ואין יותר מדי מה לעשות עם זה - זה המצב. אז בולעים את הגוש, וממשיכים. חצי שנה נשמע הרבה, אבל זה לא נצח. אני רק תוהה, האם אי פעם ארגיש בבית? האם אי פעם ארגיש בטוחה? מקווה שאת זה אוכל לשקם. יש איזשהו שיתוק. כל תנועה לא נוחה לי, כל יציאה היא מועקה מסוימת.
"אף אחד פה לא מצפה יותר לשום דבר מהמדינה, יש כזה חוסר אמון - אין שום דבר שהמדינה יכולה לומר לי ואאמין להם. ראינו שזו לא ממשלה שהוכיחה אמינות ושאפשר לסמוך על משהו שהיא אומרת, כולל בתפקוד שלה עכשיו. גם החיים איבדו כל היגיון. למסגרות אין שום טעם. בטח לילדים. הסמכות של מבוגרים איבדה כל משמעות. הסדר החברתי איכזב אותם. עכשיו לשכנע אותם מחדש בהיגיון, בסדר, במשמעות, זה אתגר גדול. הסיכויים נגדנו. כל הזמן צריך להחזיק את המצב - וזה מעייף".
אני אוכל ארוחת צהריים דשנה ביותר בחדר האוכל ואחר כך עובר בעוד שניים־שלושה מבואות של חדרי מלון, מהדלקת נרות להדלקת נרות. הכול מדכא מאוד. לאחד מהמלונות קוראים: אנג'וי. בעמדת הקבלה בלובי מוצבת עמדת זיכרון לפקידת קבלה שעבדה במלון, ונרצחה.
במלון לוט אני פוגש משפחה נהדרת. את האחיות לבית חורי משדרות, קארין קליינברג, שובלי טרבלסי והאחות הצעירה, קורל לוי, שנשואה לדרור לוי. נשואים טריים. הם כולם יושבים בלובי, ושמחים לדבר. מצבן של האחיות, שלוש מחמישה ילדים, שפר עליהן. הן יחד, מחזקות האחת את השנייה, הקשר ביניהן חזק ונראה לעין. הן יושבות צמודות, מחזיקות ידיים, משלימות זו את משפטיה של זו. הם במלון לוט כבר חודשיים.
איך זה?
"קשה", אומרת שובלי. "החרדה עוד לא התפוצצה, אני עוד מחזיקה. פה יש תחושת ביטחון. זה כלוב מזהב, סוג של אופוריה. אני מדחיקה, מתגוננת. הפחד שלי זו החזרה הביתה. ברגע שנצא מהבועה, אני מפחדת ממה שיהיה. כאן טוב לי, נעים לי". יש לה שני ילדים קטנים. "הילדים גדלו לתוך הטילים והם בטיפול. אני עוד לא שם. לא פנויה".
לדברי קארין, "ההתמודדות תהיה כשנחזור".
"אני הכי חרדתית", אומרת קורל. היה לי קשה לצאת מהחדר, מהמלון, לישון בלילה, לאכול". "הכול קשה", אומר דרור, "זה מתבטא בכל פרמטר".
"כל רגע אני מרגישה שאני יכולה למות", אומרת קורל, "כל הזמן אני חושבת איך להתחבא, לאן לרוץ".
קליינברג: "איבדתי חבר טוב ולא היה לי זמן להתאבל. אני שבורה. באבל כבד מאוד. הילדים הקטנים מרגישים: הם בוכים, לא ישנים. מבינים הכול. רואים אמא בוכה. כולנו עברנו דברים. אי–אפשר לישון. פה", היא אומרת, "הכול חוזר על עצמו, הכול לפי הארוחות של המלון. זה יום אחד ארוך שמתגלגל חודשיים"
דרור: "אני יותר טוב ממה שהייתי. כבר התחרפנתי. אין עבודה, אין לימודים, אין שגרה, כל היום אתה בחדר עם עצמך. שגרה של כלום. אתה מאבד את עצמך. אני רוצה לחזור לשגרה". אז מה הוא כן עושה? "רוב היום אני בחדר עם עצמי. משחק במחשב. אני מכיר המון שנרצחו, חברים טובים. וחטופים. באופן כללי אני לא מדבר, ונהייתי עוד יותר שקט וסגור. אני לא מרגיש שהדיבור ייתן לי חוסן נפשי. רישיון לאקדח ייתן לי. להיות מסוגל להגן על אשתי, על המשפחה, במקום לשבת ולדבר עם פסיכולוג".
"זה לא סותר", אומרת קארין, "טיפול נפשי מאוד עוזר לי. כולם פה צריכים את זה. אנחנו לא יודעים להתמודד לבד. איבדנו שליטה על החיים. מעציב, אבל כנראה נחזור לטילים, אזעקות, חדירות. חשבתי שצוק איתן יהיה הסוף, אבל האכילו אותנו שקרים. זו התחושה". היא בחודש תשיעי, בן זוגה במילואים בעזה. "איבדתי חבר טוב. זה שובר את הלב ולא היה לי זמן להתאבל. אני שבורה. שבורה. באבל כבד מאוד. הילדים הקטנים מרגישים: הם בוכים, לא ישנים. מבינים הכול. רואים אמא בוכה. כולנו עברנו דברים. אי־אפשר לישון".
"פה", היא אומרת, "הכול חוזר על עצמו, הכול לפי הארוחות של המלון. זה יום אחד ארוך שמתגלגל חודשיים".
מה המדינה יכולה לעשות כדי להרוויח את האמון שלכם?
"להתפטר", אומר דרור, "חד־משמעית, כל ה־120". אבל האחיות רוצות יותר: "להגיב בעוצמה: התיישבות יהודית, לחזור לגוש קטיף". הן רוצות לגרש את כולם, אבל מבינות שזה לא יקרה.
קורל: "בגדו בנו, הפקירו אותנו". שובלי: "מערכות שלמות קרסו, ואני לא מאשימה את ביבי, הכול הרבה יותר רחב. לחזור הביתה? תלוי אם יכריעו את חמאס".
שובלי: "לי קשה לראות תקווה".
מה חסר לכן?
שובלי: "אין רגע שקט. הקטע הכי טוב ביום, להשכיב את הילדים ואחר כך לשתות כוס נס קפה בשקט, לראות סדרה: אין את זה. הילדים ישנים איתנו במיטות, כולם אחד על השני".
דרור מספר שהיו מכות במלון, התפרעויות של צעירים, הזמינו משטרה כמה פעמים. עכשיו נרגע, לדבריו.
למחרת בצהריים אני מגיע לאילת, העיר שכמעט הכפילה את האוכלוסייה שלה. אנרגיות משונות יש בעיר. זה לא שאפשר לחוש את העצב באוויר - העצוב הוא האוויר, זה מה שכולם נושמים פה. כמו בים המלח, המלונות מלאים אבל הרחובות ריקים מאדם והכול מרגיש כמו סוג משונה של ייאוש. בבוקר כשהגעתי ירד גשם באילת והיא שטופה ונעימה, אבל אין מי שייהנה ממנה. פתאום אני שם לב שגם מים המלח לא נהניתי - הייתי שם שעות ארוכות, ואפילו לא העפתי מבט לכיוונו. כל היום הייתי בלובי, מסתכל לתוך עיניהם העצובות של אחיותיי ואחיי.
אז הפעם אני יורד לים. חוף אקווה ספורט שקט וריק - בשעה כזו הוא אמור להיות מלא - פה ושם פזורים מעגל שיח, קרעי שיחה נתפסים ברוח ומגיעים אליי: כשבאנו לפני שבועיים… היציאה הראשונה לבאולינג… ראיתי אותה פעם אחרונה ב…
השמש מתארגנת לשקיעה. האנשים המעטים בחוף מדברים בשקט, אבל שלא כמו בלובי, כל לובי, כאן ההד של האסון לא חוזר אליך מיד אלא מתפזר באוויר, עולה לפסגות ההרים או צולל בים. על שמיניית בלוני צלילה ריקים אירגנו חנוכייה. וקר. עצוב לראות את אילת עצובה, זה לא מתאים לה הלוק הזה.
אני הולך למלון אריאה, ברקע הדלקת נרות: אני חושב שנכחתי ב־18 הדלקות נרות בימים האלה, וטחנתי מספר דומה של סופגניות.
באריאה אני פוגש את מלי בוניאל וגד גולן המכונה טוטו. שניהם ממושב ישע, שכנים וחברים ותיקים, כך נראה. 20 משפחות מישע נמצאות במלון. "אנחנו שנינו מאותו הכפר", אומרת מלי. "היא כמו אחותי", אומר גולן, שנראה מלא חיים, הומור ומרץ כשאירגן את הדלקת הנרות, אבל עכשיו, כשהוא מגיע לשולחן עם בקבוק ערק ובקבוק ויסקי, מוזג לנו לכוסות כאילו שזה פטל, ומתיישב, נראה כאילו עזבה הרוח את מפרשיו. הוא מדליק סיגריה, ואחריה עוד אחת, ועוד. אנשים מתקבצים סביבנו, יותר נכון סביב הבקבוקים, שנגמרים במהירות. תכף יגיע עוד סיבוב, ואחריו עוד אחד.
6 צפייה בגלריה
''אני קופץ מכל דבר. אתה מניח כוס, סוגר דלת - אני קופץ. זה לא עובר''. גד (טוטו) גולן ומלי בוניאל ממושב ישע
(צילום: מאיר אוחיון)
גד טוטו גולן, בן 78, הוא גבר מוצק וחסון, איש צבא בעברו, חקלאי, החומרים מהם עשויים אנשי אבן. הגבר החזק והשמח כנראה עדיין קבור במעמקי גד גולן של העכשיו כי מדי פעם הוא פורץ לרגע מבעד לשכבות העצב והחרדה, זורק איזו הלצה, נותן איזו כאפה, אבל מתכסה מחדש בכל הדברים הרעים שקרו. אנחנו עוברים על אירועי השבת. שניהם היו סגורים, כל אחד בממ"דו, עד יום ראשון בצהריים.
"האמת, נכנסתי לחרדות", אומר טוטו. "כיבינו מזגנים, ישבנו בחושך, הבת שלי בבית השכן, מחבל עובר ליד, החלון של הממ"ד לא נסגר, פחד אלוהים. דוגרי, ראיתי איך באים עלינו ואני מתאבד. שבועות אחר כך, פה באילת, עוד היו לי חרדות מזה, התעלפויות. אושפזתי פעמיים בטיפול נמרץ. לקח לי שבועיים־שלוש להתאזן. היום ברוך השם יותר טוב, אבל אני מקבל צמרמורת, קופץ מכל דבר. אתה מניח כוס, סוגר דלת - אני קופץ. זה לא עובר".
הוא מתחיל לבכות פתאום. "דמעות יורדות לי בלי שליטה", הוא אומר, "כל הזמן אני בוכה".
מה אתה עושה כל היום?
"אני בבעיה. אוכל, הולך לחדר, חוזר, הולך לחדר. אין לי חשק לכלום. לא ים, לא קניון, לא חתיכות, לא בריכה. אין לי חשק לכלום־כלום־כלום. קשה".
הוא יושב שקט, מצית עוד סיגריה. "לקח לי חודש ושבוע לחזור לנהוג. פחדתי. נכנסתי לאוטו, בא להסתובב כמעט דופק אוטו, עושה סיבוב - עולה על המדרכה, ואני סופר־נהג, נהג משאית. לא יכול. משהו השתבש".
לעומק העצב של טוטו אין סוף. "נפל לי בן בלבנון", הוא מספר, "וכל פעם שיש הרוגים זה חוזר אליך. זה לא עובר". אני מבין שהכינוי טוטו היה שייך לבן המת, ועבר אל האב. "עברתי את כל המלחמות", הוא מתחיל משפט ואז עוצר. בוהה. "זהו. מה אני אגיד לך". אני נשאב אל תוך העצב שלו.
מלי, לעומת זאת, נמרצת ואופטימית. בובנאית, מטפלת באמצעות בובות, ואשת מעש: חוגים, חברות, טיולים. הכול. אפשר לראות מה עושה הלבד בחדר ומה עושים התחביבים. "יום אחד אני יושבת, בוכה בלובי", היא מספרת ושואלת: "זה נורא שאני בוכה ככה?" מלי מספרת שהשבוע פתאום תפסה את עצמה שרה עם הרדיו. אני אמשיך לשיר, היא אומרת.
"היו לי ארבעה ילדים", אומר גולן בתשובה לשאלה שלא נשאלה, "אחד הלך". בנו נהרג ב־1992, גם באוקטובר. קשה לשבת מול אדם שמתקשה למצוא טעם.
ד"ר אביב שגב, פסיכיאטר מבית החולים שלוותה, עבד באילת מהשבוע הראשון. הוא נותן זווית קצת פחות קודרת על המצב. "החיים חזקים, והחיים נמשכים", הוא חוזר ומזכיר. "יהיו המון, המון השלכות לדבר הזה, תמיד יהיה 'איפה היית ב־7 באוקטובר', אבל עם זאת מדהים לראות את הכוח של השגרה הכובשת ואת העוצמה של החיים. גם לזה צריך לשים לב".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
