לפני 23 שנה, כשהגיחה לעולם שלישייה – שירה, אריאל ויהונתן – לקחו אותם ההורים, רונית ומשה מלכה, לסניף קופת חולים בבאר־שבע שבו טופלה האם בתחילת הריונה. רונית דחפה עגלה כפולה של שני תינוקות ומשה, בעלה, דחף עגלה של תינוק אחד.
"הרגשתי שאני חייבת להראות אותם לגינקולוג שטיפל בי", היא מספרת. "שאלתי אותו אם הוא זוכר את האולטרסאונד הראשון שעשה לי, כשהניע את המתמר על הבטן שלי, צפה במסך ואמר, 'הנה עובר אחד והנה עובר שני, יש לך תאומים, לא, חכי, הנה עוד עובר, יש לך שלישייה'. חטפתי הלם. זה נשמע לי הזוי לחלוטין. לא חיכיתי לבשורה כזאת. הייתי אז בשבוע השמיני להיריון ובאתי לבדיקה בלי משה. הייתי שם לבד".
גם את מה שקרה בהמשך היא לא תשכח. "התיישבתי מול הרופא והוא אמר, 'חובתי הרפואית ליידע אותך שבמקרה של שלישייה אנחנו ממליצים על דילול עוברים. זה גם לטובתך וגם לטובתם'. הפה שלי נפתח ונסגר מרוב תדהמה. דילול עוברים? ידעתי מה זה לעשות דילול בטיפקס, אבל ברחם שלי? את מי מהשלושה יבחרו להמית? ומה יקרה אם הפרוצדורה הרפואית הזאת תפגע בשני העוברים האחרים? ובכלל, מי אנחנו שנתערב במעשיו של בורא עולם?"
רונית מחייכת כשהיא מובילה אותי לחדרו של יהונתן – יוני, בפי כולם – שליש מתנובת רחמה באותו היריון שהסתיים בלידה טבעית. רב־סמל יהונתן מלכה (23) מבאר־שבע היה ללוחם הראשון של צה"ל שנפל בחאן־יונס במלחמה הזו. שני אחיו לשלישייה – שירה, סטודנטית, נשואה ואם לשתיים, ואריאל, סגן בקבע, מפקד צוות בגדס"ר צנחנים שלחם בשג'אעיה – סיפרו השבוע על יוני, מספר 3 בשלישייה, שגדל במשבצת של יהונתן הקטן.
דאגתם לו? הייתה לכם תחושה מוקדמת?
"ברור שדאגנו", אומר אריאל, "אבל אף פעם לא היינו 'שלישייה מקושרת' מבחינת טלפתיה וכאלה. אנחנו מאוד שונים, עם תחומי עניין שונים. רוב האנשים טוענים שגם מבחינה חיצונית אנחנו שונים לחלוטין".
"בילדות דווקא היו לנו קטעים של מחשבות זהות", טוענת שירה. "כשהתבגרנו, הפכנו לשלושה אחים, זה הרגיש לנו יותר טבעי".
"בתחילת המלחמה פחדתי נורא", מספרת אמם. "במשך היום השתדלתי להתנתק מהחדשות ורק בערב ירדתי לסלון, לטלוויזיה, לרשימה של 'הותר לפרסום'. פחדתי שאם אשהה בסלון אהיה קרובה לדלת, לדפיקה שעלולה להישמע, הרי אף הורה ישראלי אינו חסין. ואז מיכאל, הבכור שלי, הושיב אותי לשיחה: 'אמא, את יודעת כמה לוחמים יש בעזה? את יודעת כמה אמהות שלחו את בניהן לעזה? תמשיכי עם העשייה שלך ותפסיקי לחשוב על אסון'. שמעתי בקולו. עמדתי במשימה. אנחנו אנשים מאמינים, התפללתי לבורא עולם. שלושה בנים שלחתי למלחמה. אחד לג'נין, אחד לשג'אעיה ואחד לחאן־יונס. כשבאו המבשרים שאלתי 'מי מהם? מי מהשלושה?"
את התשובה רונית לא הספיקה לשמוע. "פתאום קלטתי שאחד משלושתם נהרג. כשנפל לי האסימון גם אני נפלתי. התעלפתי. הם עזרו לי לקום ותמכו בי במדרגות הכניסה. צעקתי 'משה!' כשחזרתי לעצמי, בעלי אמר לי שזה יהונתן".
עכשיו, על שער הכניסה לבית משפחת מלכה, בשכונת נווה זאב בבירת הנגב, תלוי פוסטר ענק עם הפסוק מתהילים "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". עבור יוני, הם מספרים, זה היה יותר ממוטו וסיסמה. זו הייתה דרכו לשלב בין אהבת הארץ לבין אהבת התורה. וזה היה גם הסטטוס שלו בווטסאפ. "בתחילת נובמבר, שבוע רביעי למלחמה, יוני סיים שירות צבאי מלא", מספר אריאל. "המפקד שלו אמר לו , ‘תקשיב, חמוד, סיימת, יש לנו מספיק סד"כ, נלחץ ידיים וניפרד לשלום', ויוני חתך אותו ב'אין מצב שאני לא יוצא עם הצוות שלי, לא עוזבים מלחמה באמצע, לא עוזבים חברים באמצע מלחמה'. הוא רצה להילחם עד הסוף".
בקומת הקרקע, שבה מתכנסים מאות המנחמים, מעבירים מיד ליד צילומים שחלקם כבר הצהיבו. הנה חמשת המלכים של משפחת מלכה, ארבעה בנים ובת, והנה השלישייה, שני בנים ובת, והנה יוני, בעל החיוך הרחב. "החיוך לא ירד לו מהפה", אומר אריאל, "יוני חייך גם כשהיה לו קשה".
"והיה לו קשה מאוד", מוסיפה שירה. "יוני הרגיש שהוא לא כמונו ותמיד רצה להידמות לנו. בילדות הוא היה אומר לי, 'וואי, שירה, את כזאת מצטיינת, תלמדי אותי פיזיקה, גם אני רוצה לדעת הכל'. כילדה, לא ידעתי איך להגיב לאמירות כאלה. אני גם לא בטוחה שהבנתי את משמעותן. בשנים האחרונות, מאז שהתחתנתי ועברתי לגור בלוד, חזרה אליי תחושת המחויבות של אחות גדולה כלפי אחיה הקטן. ניסיתי לחזק את נקודות החוזקה שלו. הוא הצטיין בחקלאות ובגינון, הוא אהב עבודת ידיים ולאחרונה קנה מחרטה, אמרתי לו שהוא לא חייב ללמוד באוניברסיטה ולקבל תארים. לא לכולם זה מתאים. יוני הקשיב לדברים שאמרתי, אהבנו לדבר, אבל תמיד הרגשתי שהוא עוד לא השלים עם המציאות וכאב לי הלב על מה שהוא מרגיש".
"יוני רצה להמשיך את המסורת המשפחתית של צנחנים", מוסיף אריאל, "ומצד שני, העובדה ששלושת אחיו בצנחנים די הלחיצה אותו. אמרתי לו, 'אחי, מה שחשוב זה לשרת בתפקיד משמעותי'. יוני, למרות שלא יצא לפיקוד היה משמעותי מאוד. לא רק במותו".
אם המשפחה, רונית מלכה היא באר־שבעית אסלית, בניגוד לבעלה, משה, שהגיע לעיר מבני־ברק ועוסק בשיקום והבראת מטבחים ציבוריים. היא אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה, מנהלת החטיבה העליונה במקיף אמית. לפני 23 שנה היא הייתה בת 30, מורה להיסטוריה ומחנכת ברשת אמית, אם לשניים. "מיכאל היה אז בן שש, דניאל בן שלוש וחצי, רצינו ילד שלישי ולא נפקדתי, אז הלכתי לרופא. הגינקולוג של קופת חולים רשם לי כדור איקקלומין ואמר שהוא יסדר לי את הביוץ. לא ידעתי שהיריון מרובה עוברים הוא תופעת לוואי של הכדור הזה. אני לא זוכרת אם טרחתי לקרוא את המידע שהופיע על הקופסה”.
כיוון שבבית החולים סורוקה העמידו בפניה את הניתוח הקיסרי כאפשרות יחידה, היא עברה בהמלצת הרב פירר למחלקת ההיריון בסיכון גבוה בתל השומר. פרופ’ אייל שיף הצליח להקל על החרדה שלה כשסיפר לה שבכחצי מהמקרים שלישיות נולדות בלידה טבעית. אחרי חודש של אשפוז, בשבוע ה-37 להיריונה ואחרי פקיעת מים יזומה, החלה לידה טבעית שהתנהלה בחדר ניתוח, למקרה שלא תתקדם כשורה. “זו הייתה הלידה הכי קלה שלי, מפני שזו הייתה הלידה הראשונה שבה הסכמתי לקבל אפידורל. נתנו לי בכמויות נדיבות”, היא אומרת.
חצי שנה לאחר לידת השלישייה, חזרה רונית לעבודתה, כששתי מטפלות מסייעות לה עם התינוקות, במקביל לבנות שירות לאומי שדאגו להעסיק את שני הילדים הגדולים. “אבל בגדול? לא היה לילה ולא היה יום. על חזית המקרר היה שלט גדול. מי אכל ומתי וכמה, למי היתה יציאה ומתי, מי קיבל ברזל. כל פרט נכתב, פחדתי להתבלבל, לשכוח, לטעות. סיכמתי, ביני לבין עצמי, שבעזרת השם נתחיל אורח חיים של אקסטרה לארג', הכל יהיה בגדול, רק שיעבור בשלום. יכול להיות שכבר אז, בהיריון עם השלישייה, עשיתי את מה שעזר לי עכשיו, בתחילת המלחמה".
מה?
"הדחקתי את החרדות. הן קיננו בי כל הזמן, אבל לא הסתכלתי להן בעיניים. ניסיתי להתעלם. אנחנו אנשים מאמינים. רק זה שלמעלה יודע מה יש לך ברחם, ומה שצריך להיות הוא מה שיהיה".
הראשונה שנולדה באותו יום ב־27 בפברואר 2000 הייתה שירה, אחריה נולד אריאל. יהונתן, במנח עכוז, היה האחרון חביב. "כתבו עליהם בעיתון", היא מצטחקת. "צילמו את שלוש העריסות הצמודות שמילאו את כל החדר. לנו לקח זמן עד שהתרגלנו לעובדה שכל דבר מתבצע כפול שלושה".
בגנון ובגן שלושתם היו יחד. בדירתם הקודמת, השלושה גם ישנו בחדר אחד. "הייתה מיטת יחיד מתקפלת ולצידה עמדה מיטת קומותיים", נזכרת האחות שירה. "יוני ישן במיטה הבודדת והוא כעס על זה שהוא חייב לפתוח ולסגור אותה, אבל זה היה ברמה של קיטור, לא של מריבה. בפורים התחפשנו לאחת־שתיים־שלוש וכל אחד הסתובב עם הספרה שלו, אבל לא זכינו בפרס". ולא, הם גם לא קיבלו שום קמפיין, היא צוחקת במבוכה. "ההורים עשו בחוכמה כשלא הפכו אותנו לאטרקציה. גדלנו רגיל".
האם מספרת שלקראת כיתה א' החלה "תקופה מאתגרת. כבר היה לי ברור שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. לא חיפשתי מומחים ויועצים, ראיתי שהם לא גדלים באותו הקצב ובאותה הזרימה. החלטנו להפריד ביניהם. את שירה רשמנו לבית ספר לבנות, ואת אריאל ל'עץ חיים'. לגבי יוני עשיתי חושבים. התלבטנו אם להעלות אותו לכיתה א' או להשאיר אותו עוד שנה בגן. הרגשתי שעוד אין לו בשלות רגשית שמתאימה לכיתה א', אבל לא היה לי לב להשאיר אותו שנה נוספת בגן כשאחותו ואחיו כבר קונים ילקוטים. חששתי שהוא ייפגע, וכיוון שהצד הרגשי חשוב אצלי לא פחות מהמסלול הלימודי, החלטנו לדחוף אותו למעלה. אריאל ויוני שובצו בכיתות שונות של אותו בית הספר".
חודשים ספורים אחרי תחילת שנת הלימודים הבינה רונית שהיא טעתה. "זה לא עבד. יוני היה זקוק למעטפת החמה והרכה של הגן. לא רציתי לחכות ליום שבו המורים יתחילו לערוך השוואות בין אריאל ליוני, החלטתי להוציא אותו משם. חיפשתי לו מסגרת יותר ידידותית ומצאתי את בית הספר של חב"ד, שבו הוא התחיל את כיתה א' מחדש. יוני פרח שם. בבית הספר הזה לא מודדים אותך לפי ההישגים שלך ולפי כמה אתה שפיץ במתמטיקה. היה שם שיח אחר, יותר נשמתי, יותר חסידי".
בבית, הילדים השוו ביניהם את התעודות?
"כן, זה טבעי, אבל בבית הספר של חב"ד אין ציונים במספרים. אתה לא 70 או 90. בתעודה של יוני נכתב, 'אתה עושה מאמץ, אתה משתדל מאוד, נעים לשמוע אותך משתתף בשיעור, אתה מאיר פנים לחברים'. לא היה מקום להשוואות. לקראת סוף כיתה ח' התחלנו לחפש לו ישיבה תיכונית. אני מתנגדת להגדרות כמו 'בית הספר הכי טוב' ו'הישיבה הכי טובה'. בעיניי, ההגדרה היחידה היא 'מה מתאים לילד'. זה מה שהנחה אותי לגבי כל אחד מחמשת הילדים ובמיוחד לגבי יוני, שאהב טבע, מוזיקה ושירה".
שירה נרשמה לאולפנה, אריאל למד בישיבת וולפסון וההורים, שחיפשו מסגרת מתאימה ליוני, הגיעו איתו לישיבה בשומריה. "סיפרנו לראש הישיבה, הרב ראובן נתנאל, שיוני הוא צלע משלישייה ושיש לו הסתכלות מאוד מיוחדת במנגינה של החיים. אמרתי שהוא ילד נשמה עם חמלה לכל יצור חי. הרב ביקש 'תני לי עשר דקות איתו', לא לצורך מבחן קבלה שבו נבדקת רמת הבקיאות, אלא לשיחה אישית. אחרי רבע שעה הרב יצא אלינו ואמר, 'הורים יקרים, תודה שהבאתם לי את יוני. הוא נשאר כאן, אתם יכולים לחזור הביתה'. זו ישיבה עם פנימייה".
יוני, לדבריה, חווה שם ארבע שנים נפלאות. את הלימודים לבגרויות הוא שילב עם עבודה בגינון ובבציר. גיל 18 הציב בפניהם מהמורה. שירה יצאה לשירות לאומי בבית ספר יסודי בירושלים. אריאל הלך בעקבות שני אחיו הגדולים ששירתו כקצינים בצנחנים.
"הצבא הוא מרכיב חשוב במשפחה שלנו", הוא מספר. "גדלנו וחונכנו לעשות שירות משמעותי. יוני ואני התאמנו יחד לקראת הצבא, היה בבית וייב של אימונים, יצאנו לריצות, עשינו תרגילים על המתח, וכל הזמן הזה ידעתי שאנחנו יכולים להזיע יחד, אבל יוני יישאר מאחור בגלל שהוא עשה את כיתה א' פעמיים. לא היה לו קל לבלוע את זה".
זו הייתה הפעם הראשונה שנפתח ביניכם פער?
"כן. עד אז לא הייתה תחרות ביני לבין יוני מפני שהיינו נורא שונים. גם דיברנו על זה. אמרתי לו, 'בדברים מסוימים אני יותר טוב ממך ובתחומים אחרים אתה מנצח אותי'. נראה לי שהיחסים בינינו היו כמו של שני אחים, פחות של תאומים קלאסיים. כשהוא התלבט בין עוקץ לשריון המלצתי לו על שריון. למה? בגלל האופי המשפחתי. בעוקץ אתה חובר לכוח, בשריון יש לך כוח שאתה נלחם איתו באופרטיבי שלך. זה היה חשוב ליוני, הוא רצה להרגיש חלק מצוות. בהמשך, כשיוני שקל לצאת לפיקוד הוא התייעץ איתי ואמרתי לו דוגרי - 'שמע, אחי, לדעתי אתה לא מתאים לפיקוד. זה לא אומר שאתה יותר או פחות. זה פשוט עניין של אופי'. זו הייתה שיחה קשה. החלום של יוני היה להיות כמונו, שלושת אחיו, ועודדתי אותו לחפש את התפקיד שבו הוא ירגיש הכי משמעותי. בהתחלה זה כאב לו, כשעיכל את המציאות הוא החליט להיות הכי טוב בשריון ועשה את זה. בתעסוקה המבצעית הוא קיבל מצטיין".
שירה חולקת על אריאל. לדבריה, "הפער הלימודי הכאיב מאוד ליוני. הוא התקשה בלימודים והיה לו קשה להבין שלכל אדם יש רמת הבנה שונה. הוא הרגיש אאוטסיידר. הוא היה שכבה אחת תחתינו, הוא רצה להצטיין בפיזיקה כמונו, והוא הסתכל על אריאל בהערצה. עצוב לי להיווכח שמבחינה מסוימת הוא קצת פיספס את החיים".
ב־7 באוקטובר היה יוני בבית. "חודש וחצי לפני כן הוא נפצע ברגל במהלך פעילות מבצעית", מספר אריאל, "משהו כבד נפל עליו וריסק לו את הרגל. כשהחטיבה של יוני נכנסה ללחימה אמרו לו שהוא עדיין לא כשיר, אז יוני ישב בבית, פצוע, ואכל את עצמו. הוא שאל, 'בשביל מה התגייסתי? אני חייב לחבור לצוות שלי'. אמרתי לו, 'אחי, תשתקם, תחלים, הכל בסדר' והוא התרגז עליי. כשיוני שמע שהתפנה מקום של טען, באותו היום הוא נסע לצפון, לקח את הציוד שלו, חתם על נשק ונכנס לחאן־יונס".
ומה קרה?
"המשימה שהוטלה עליהם הייתה רגישה, יחסית. הם היו הצוות הראשון שנכנס פנימה מהר. באותו הזמן לחמתי בשג'אעיה שבה התקדמנו לאט, בית אחרי בית, בצורה מאובטחת. בטנק של יוני זה היה אחרת. הם קיבלו פקודה לדהור פנימה ולפתוח ציר של ארבעה ק"מ כדי להכניס כוחות אחרים שיילחמו בחאן־יונס. הסיכון היה גבוה מאוד. שלושת השלבים הראשונים עברו חלק, עד שיצא מחבל עם אר־פי־ג'י. חמאס עשה שיעורי בית. הם למדו לאן לכוון את הטיל, הם יודעים באיזו נקודה הטנק הכי פגיע".
"הטיל הגיע משמאל", אומרת שירה, "ויוני ישב בצד שמאל. הוא היה הטען".
"יוני ספג את רוב ההדף", משלים אריאל, "שלושת הלוחמים שהיו איתו בטנק יצאו בפציעות קלות. הוא היה עם שכפ"ץ, מרכז המסה שלו הייתה מכוסה, אבל הידיים שלו היו חשופות כדי שיוכל לזוז ולהכניס פגזים. הוא נפגע בעורק הראשי בצד שמאל ודימם הרבה ומת מהר".
"יוני", מספרת אמו, "תמיד אמר לי, 'מה את דואגת? הטנקים שלנו עוצמתיים, יש לנו מעיל רוח'. מתברר שמעיל רוח מגן עליך מרחוק. הטיל שפגע ביוני היה קרוב וממוקד. הוא נהרג במקום".
"המוות של יוני פגש אותי בשג'אעיה", מספר אריאל. "באמצע הלילה המג"ד קרא לי לשיחה והתחיל לשאול, 'מה שלומך?' לא הבנתי מה פשר השיחה. בשלב מסוים המג"ד אמר, 'אריאל, אחיך יהונתן נהרג היום בדרום הרצועה' והוסיף שכבר מחכה לי רכב שיסיע אותי הביתה. הלכתי לצוות שלי, סיפרתי להם שאחי נהרג, הם הביאו לי חיבוק והסמל שלי, עמית בונצל, תפס אותי ואמר, 'אל תדאג, אחי, אני אשמור עליהם'. אחרי שעתיים כבר הייתי בבית ולמחרת, בהלוויה של יוני, פגשתי את הוריו של עמית. כשהם חזרו לביתם חיכתה להם ההודעה שעמית נהרג בשג'אעיה. יום אחרי שקברתי את יוני מצאתי את עצמי ליד הקבר של עמית בונצל, הסמל שלי, שהיה חבר אמיתי. עכשיו הם אחד ליד השני, בטוח שהם שומרים אחד על השני".
"אם נרצה או לא, אנחנו חוליה קשורה ברעותה", מסכמת רונית, שבאותו יום גורלי טיפסה לפסגת המצדה. "יצאתי עם שכבת י"ב לטיול של רשת אמי”ת, 'מכינה לחיים'. עשינו את שביל הנחש, עשינו פעילות בנושא גבורה יהודית, חנוכה של אז ועכשיו, הרב מנחם קלמנזון הגיע ותיאר את הסיפור ההרואי שלו, ב־7 באוקטובר הוא הציל מאה אנשים, והתלמידים, בנות ובנים שממש בימים אלה יוצאים לכל מיני זימונים, היו מרותקים. בערב החבר'ה המשיכו לשדה בוקר, לעבודה חקלאית, ואני הייתי אמורה לחזור לבאר־שבע.
"בדרך לאוטובוס צילצל אליי מנהל בית הספר, צוריאל רובינס, והציע להקפיץ אותי לתחנה המרכזית. הוא כבר היה מעודכן. בדרך ירדו גשמים מטורפים, המנהל רצה לקחת אותי הביתה – זו הייתה ההנחיה מהצבא, אבל התעקשתי לרדת בחניון של בית הספר, שם אספתי את המכונית שלי ונסעתי הביתה. דקה אחרי שפתחתי את הדלת המנהל צוריאל שוב צילצל, 'אני רוצה להביא לך חבילה'. חשבתי שזה איזה אות תודה, יצאתי לשער בפנים מאירות וראיתי מטרייה שחורה מבצבצת מעליו. הם צילצלו והשער לא נפתח, אז הם ביקשו מצוריאל, שהיה איתם, לקרוא לי לשם. פתחתי את השער מחייכת וקורנת, מתרגשת לקבל חבילה, ואיך נאמר? 'ויידום אהרון'. השתתקתי. אחד מהשלושה הכיר אותי מהעבודה ואמר, 'עכשיו אני בהקשר אחר'. אשר יגורתי".
השלישייה הייתה בת 15 כשמשפחת מלכה עברה לבית על הקרקע, שבו כל אחד מהם קיבל חדר פרטי. חדרו של יוני, שבו אנחנו יושבים, נושא אופי נזירי. מיטה ושולחן. הקירות עירומים מפוסטרים ועל מדף הספרים עומד ספר בודד. "מכתבי יוני". מרופט קמעה. קצת לפני המלחמה רונית הביאה אותו לשמיניסטים שלה. "יוני חיפש משמעות בחייו וקראנו יחד את הקטע שבו כתב שזה לא משנה כמה שנים אתה חי, השאלה היא מה עשית בחייך ולמה הקדשת את זמנך. התלמידים שלי, שבאו לנחם אותי, שאלו אותי, 'המורה, את זוכרת מה לימדת אותנו בשיעור האחרון?' אולי זה רק צירוף מקרים".
"הטעמים של יוני היו שונים משלנו", מעיד אריאל. "אפילו במוזיקה הוא היה אחר. כאן, בחדר, יוני סגר את הדלת והקשיב למוזיקה של מישהו שניגן בקמנצ'ה, סוג של כינור עתיק. עומר אדם לא היה בפלייליסט שלו, הכוכב של יוני היה ביני לנדאו, זמר של המגזר הדתי. ורוב הזמן יוני היה מחוץ לחדר, בגינה. זו הייתה הממלכה שלו".
ילדי משפחת מלכה מעניקים להוריהם את כל הסיבות לנחת וגאווה. מיכאל (31) בוגר מסלול של אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, עובד באלביט. דניאל (27) לומד איסלאם ומזרח תיכון במרכז שלם בירושלים, נשוי לשני, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון. שירה עומדת לסיים את התואר בהנדסת תעשייה וניהול במכון טל, "מרכז אקדמי למגזר הדתי, נשאר לי עוד סמסטר אחד ואני מחפשת עבודה", היא אומרת. "ביום שבו יוני נהרג הייתי בראיון עבודה. למחרת, כשהיינו בדרך להלוויה, המראיינת שלחה לי הודעות, 'אני מחפשת אותך, תחזרי אליי'. שלחתי לה את מודעת האבל". אריאל עוד לא תיכנן את היום שאחרי. "אני רוצה לסיים את השירות בכבוד ואז לטוס קצת, אולי אחפש פרויקט התנדבותי בסוכנות היהודית, ואחרי שאקח פסק זמן למחשבה אתחיל ללמוד משהו בתחום ההנדסה".
על איזה עתיד יוני חלם?
"לא בפיזיקה", שולף אריאל. "הוא בדיוק התחבט בנושא הזה. היו הרבה תחומים שעניינו אותו והצעתי לו לעבוד בהם לפני שהוא מחליט להתמסלל. יוני סיפר לי שהוא שוקל ללמוד רכיבה טיפולית. זה מה שהוא עשה בילדות, ואמר שרכיבה טיפולית היא התרפיה הכי טובה".
"סוסים!" קוראת רונית ומזדקפת. "כשיוני בא לחופשה הוא סיפר לי שבעיצומה של לחימה, כשהטנקים מכוונים, זוהו מחבלים שהסתתרו מאחורי סוס. ירו בו. 'אנחנו ירינו בסוס. לא הייתה ברירה'. יוני אמר, 'בכיתי את החיים שלי על הסוס הזה'. המפקד שלו סיפר שיוני לא היה מסוגל לעמוד בפגרים שהתגוללו שם, של כלבים וחתולים וסוסים. הוא אהב את הטבע, הוא היה נשמה שמעל הטבע".
הוא היה מאושר?
"יוני חייך. תמיד. לאחרונה, כשדיבר על לימודי גינון, אחיו הגדול, מיכאל, הושיב אותו לשיחה רצינית ואמר לו, 'אתה חייב להיות מספר 1, תחפש בחו"ל את הקורס הכי טוב, תחרוש אותו לאורכו ולרוחבו ותחזור ארצה עם איזו בשורה. יש הרבה גננים שבאים עם הצעות, ואם לא יהיה לך תיק עבודות ברמה של וואו זה לא ילך. בכל תחום שבו תבחר לגעת, אתה חייב להיות דה בסט'. זה משהו שנטוע עמוק בבית שלנו, בחינוך שלנו, ויוני סירב לוותר על החלום הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
