בדיון שהתקיים השבוע בוועדת חוץ וביטחון טען ראש הממשלה בנימין נתניהו שמספר הקורבנות של הסכם אוסלו "זהה למספר הקורבנות ב-7 באוקטובר", שעומד על כ-1,200 איש, "אבל במשך זמן ארוך יותר". האמירה גררה ביקורת רחבה מהמחנה הפוליטי היריב בטענה שמדובר בחוסר רגישות כלפי קורבנות 7 באוקטובר, בהקטנת משמעות הטבח ובהשוואה מופרכת מיסודה. ונתניהו טעה בכמה מובנים, אבל לאו דווקא מנקודת המבט של המחנה היריב. וממילא, הדיון איננו על נתניהו, אלא על רעיונות גדולים מאדם כזה או אחר.
צודקים המבקרים שברמה היבשה לא ניתן להשוות בין אוסלו, אירוע מתמשך שלקח זמן, לבין יום של טבח, אונס, חטיפה, שריפה וביזה. אבל לא מדובר רק בהשוואה בין האירועים, כי אם ביחסי הגומלין, או לפחות בקשר האלמותי ביניהם. יש מי שעלולים לטעות ולנתק בין האירועים בגלל הזמן שעבר, המסגרת שבה קרו וגם השיטה - כי ללא ספק שיטות הרצח הפלסטיניות השתכללו. אוטובוסים מתפוצצים ומסעדות מתעופפות בשם המאבק הפלסטיני יצאו מהאופנה בתחילת שנות ה-2000.
בדומה לנאצים שהיו צריכים בשלב מסוים להסתיר את הרצח שלהם, גם הפלסטינים עברו מפיגועים המוניים למפגעים בודדים, כדי שנקבל רצח יהודים במינון נמוך יותר - וגם ניסו לתווך לנו את זה בצורה יותר "רציונאלית". המחשבה שהם רוצחים את משפחת פוגל כי הם מתנחלים ולא כי הם יהודים תפסה בעבר מקום מכובד בדעת הקהל הישראלית; האמונה שהם רוצחים כי הם עניים ותחת כיבוש - גם היא הושמעה באופן עקבי, על אף שהופרכה פעם אחר פעם אל מול וילות ערביות ומכוניות פאר. והרעיון שאורי אנסבכר עברה אונס לאומני גם הוא נזרק בזמנו מחוץ לחלון - במקרה היא יהודייה, והוא גם ערבי, גם אנס וגם רוצח. קורה.
אבל אם עד תחילת שנות ה-90 נלחמנו בערבים בחירוף נפש, כי ידענו שהם אויבים ושהנרטיב הפלסטיני הוא שקר מוחלט, הגיע אוסלו והפך את האמת לשקר ואת השקר לאמת. אוסלו הוא אם כל חטאת, משום ששם הכרנו בלגיטימיות של השקר הפלסטיני וליבינו את אמונת השווא של האויבים שלנו שאדמתנו היא אדמתם, וארצנו ארצם. הלגיטימיות הזו תורגמה גם לתמיכה בינלאומית רחבה במאבק הפלסטיני, שרק 7 באוקטובר הצליח ליצור בה סדקים.
אוסלו הוא לא אירוע חד-פעמי - זה רעיון שבבסיסו הנחת המוצא שיש רק דרך אחת לחיות פה, וכל מי שלא מתיישר איתה הוא "אויב השלום", משיחי וקיצוני. משם קצרה הדרך לבריחה מרצועת הביטחון מדרום לבנון, לגירוש מגוש קטיף, לעסקת שליט, להשחרת המתיישבים ביהודה ושומרון, ועוד, ועוד ועוד.
נוה דרומילכן, נתניהו לא היה צריך לפצל בין האירועים, אלא לקשור ביניהם. קורבנות 7 באוקטובר הם קורבנות אוסלו, קורבנות ההתנתקות, קורבנות עסקת שליט, קורבנות "הקונספציה" וקורבנות של עוד הרבה אירועים לאורך הדרך. בחרנו בכל האירועים האלה במודע, וב-7 באוקטובר הם התפוצצו לנו בפנים בהפתעה. והופתענו בתקופה שבה היה ויכוח ציבורי קשה שבמרכזו הצבא, ולממשלה - גם בגלל אותו ויכוח - לא הייתה שליטה במערכת הביטחון, בעוד שזו לא הבינה את האירוע. גם באוסלו היה ויכוח קשה, אבל אז הממשלה הייתה ממשלת שמאל, ומערכת הביטחון ברובה התיישרה.
האמירה של נתניהו על אוסלו, שהושמעה בדיון בין חברי כנסת, היא לא הבעיה. העובדה שיש מובילי דעת קהל שלא רואים את הקשר בין אוסלו ל-7 באוקטובר, או לחלופין שיש אנשים שלא רוצים שנזכיר את אוסלו, כי אז ידעו כולם שהאחריות היא גם עליהם - היא בעיה רצינית.
- נוה דרומי היא אשת תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.23
