מקושט בשרשרת אורות צבעוניים, זהר כיסא הגלגלים של רות פרץ למרחוק במסיבת נובה ברעים, אליה הגיעה הצעירה בת ה־17 עם אביה, אריק, בלילה הגורלי שלפני 7 באוקטובר. למרות שסבלה משיתוק מוחין, זו לא הייתה הפעם הראשונה שרות ואביה יצאו לרקוד יחד, מספרים בני המשפחה. "שנים שהוא לוקח איתו את רות למסיבות האלה, כי זה עושה לה ממש טוב", אמרו ל־ynet. "היו פעמים שהיא לא רצתה לחזור הביתה ממש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אריק הספיק עוד לדבר עם הבית בשבת, ב־07:40 בבוקר, ומאז נותק הקשר איתו ועם רות. רק המכונית המסחרית שלו, מלאה שברי זכוכיות מהכדורים שריססו אותה, עם הציוד ההידראולי להורדת כיסא הגלגלים של בתו, נותרה כעדות אילמת לזוועה. הכיסא עצמו נמצא זרוק במקום אחר.
בתחילה חשבו כי השניים נחטפו, אבל כשבועיים אחרי התקפת הדמים נמצאה גופתו של אריק, שהועברה, יחד עם עוד מאות גופות בלתי מזוהות לתר"ח - תחנת ריכוז החללים - במחנה צה"ל בשורה. המתחם הזה היה אמור אמנם לשרת רק את גופות החיילים, אך זמן מה לפני המלחמה הגיעו במשרדי הפנים והמשטרה למסקנה כי האתרים שהוקצו לטובת מתחמים מיוחדים באירוע רב־נפגעים, לא ממש מתאימים. על כן, הצבא נאות להקצות את המתקן הישן, המאובזר חלקית, שהתנאים הסניטריים בו בעייתיים, בלשון המעטה - לטובת האזרחים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חלק מהבעייתיות בעבודה בשורה נבעה מהמכשור; במקום פעלה מכונת סי־טי אחת, ישנה ומקרטעת. רק אחרי שגורמי מקצוע התריעו כי היא רחוקה מלענות על הצרכים, הובאה אחת נוספת, ישנה גם היא; ושלישית - שהייתה מהירה יותר, אבל בלי תחנת עבודה, כלומר בלי יכולת לבדוק את התוצאות בזמן אמת.
בדיקת סי־טי קריטית לקביעת נסיבות מותו של אדם. "בהיעדר סי־טי חסרים נתונים על אודות הפגיעות, מצבים חולניים שהתפתחו, וזמן הישרדות. מידע שיהיה רלוונטי לחקירה או במתן מענה למשפחות החללים", נאמר במזכר פנימי של משרד הבריאות שהגיע לידי "ידיעות אחרונות". כל זה עשוי לפגוע גם במערך הראיות שהפרקליטות תרצה בוודאי להציג בבית המשפט הישראלי או הבינלאומי, בו יובאו לדין מבצעי זוועות 7 באוקטובר.
למרות זאת, החליט מי שהחליט במשטרה לתעדף את זיהוי הגופות על פני איסוף הראיות ונסיבות המוות, והורה לוותר על בדיקות הסי־טי בשורה. וכך קרה שכשהגיעה לשם גופתו של אריק פרץ, נלקחה ממנה דגימת דנ”א בלבד, באמצעותה הוכרז כחלל.
רות, לעומת זאת, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אחרי מציאת גופת האב הפכה ההנחה כי הצעירה, שלא הלכה בכוחות עצמה, נחטפה לבד בידי מפלצות חמאס, לקלושה יותר. אחרי עבודת איסוף ראיות נוספת של גורמים שונים במערכת הביטחון, ומאות המתנדבים אנשי ההייטק שהצטרפו אליהם ביוזמת "אחים לנשק", הועלתה האפשרות כי רות נקברה בטעות יחד עם אביה. טעות שיכולה הייתה להימנע, מן הסתם, לו הייתה מתבצעת בגופה בדיקת סי־טי.
כשסיפרנו השבוע ליערית פרץ, אחותה הגדולה של רות, על הממצאים, היא הרגישה שחשדותיה מתאמתים. ״לא שאלנו על סי־טי, הראש שלנו לא היה מחובר והאמנו לכל סיפור שהם סיפרו לנו", אמרה. "רק אחרי שאבא נקבר, הם ביקשו לפתוח את הקבר כדי לחפש רקמות של רות, שעשויות להיות רקמות חיוניות שאי־אפשר לחיות בלעדיהן - וככה לקבוע שרות מתה. הסכמנו, והם אמרו לנו שמצאו שהגופות של אבא ושל רות התחברו, שאבא ורות מתו מחובקים״.
הם ידעו לתת לכם עוד פרטים?
״הם לא ידעו להגיד איפה מצאו אותם או איך הם מתו. אגיד לך יותר מזה - זה לא שהם לא יודעים, הם לא בדקו. את כל הטראומה עברנו פעמיים רק בגלל חוסר האחריות שלהם״.
הטעות המחרידה, שהובילה לקבורה של יותר מאדם אחד בקבר, ואחר כך לעוד טקס קבורה, הפעם בנפרד לשניהם, חזרה על עצמה פעמים נוספות עם אזרחים, ובמקרה אחד אף עם שני חללי צה"ל. את רובם ניתן היה למנוע בעזרת סי־טי שינותח בזמן אמת. במערכת הביטחון, המשטרה והבריאות יש גם מי שחושדים כי לא כל המקרים נתגלו, וכי חלק מהנעדרים שעדיין לא אותרו, שמדינת ישראל משקיעה מאמצים אדירים לנסות לגלות מה עלה בגורלם, בעצם כן אותרו - אבל נקברו אף הם יחד עם אחרים.
הכול היה אחיזת עיניים", אומר בכיר לשעבר במערכת הבריאות על התרגול המשטרתי של אירוע אסון לאומי. "הזמן שהקציבו לכל גופה תאם לתרחיש שבו אדם מת בבית, בשנתו. בפועל היה ברור שחלק מהגופות יגיעו במצב קשה, ושיהיו קשיים רבים מאוד בזיהוי"
למתחם הבלתי מתאים אליו הועברו החללים, שבו "לא היו מים זורמים בברזים, לא היה סבון במתקני הסבון", כפי שנכתב במזכר משרד הבריאות - הייתה תרומה נכבדה לכך. "מאחר שלא הייתה אפשרות לשטוף את הגופות, לא בוצעו בדיקות בסיסיות, כגון שקילה ומדידת גובה. לא בוצעה חקירה רפואית משפטית", נאמר במזכר הפנימי. אבל זה לא היה הכול - מאות הגופות שהגיעו כל לילה ומערכת שהתקיימה עד אז רק בתרגילים יבשים הובילו לבלגן ברישום, נוהלי עבודה בעייתיים, חוסר התאמה בין מערכות מחשבים, לצד עומס עצום בעבודה שהוטלה על השוטרים ורופאי השיניים - כל אלה האיטו לפרקים את תהליך העבודה ופערו בו חוסרים וכשלים קשים, כך לפי מזכר משרד הבריאות.
וכך, למרות הרצון הטוב, ההקרבה והמסירות של מי שעשו לילות כימים באותו גיהינום מטונף, נטול מים זורמים ואמצעים מינימליים לטיפול בגופות ‑ כפי שמספר גורם בכיר במוסדות החוק והאכיפה של המדינה, שלא קיבל אישור לדבר איתנו ולכן לא מצוטט כאן בשמו ‑ נוצר "מחדל קשה באיסוף ותיעוד הראיות על אודות האירוע הכי קשה שקרה לעם היהודי מאז מלחמת העולם השנייה, שלחלק מתוצאותיו אין מקצה שיפורים ואי־אפשר לעשות לו undo, עם השלכות שעלולות ללוות אותנו עוד שנים רבות".
"מדובר במחדל על מחדל", הוסיף הבכיר, "הטבח הנורא והכשלים שאיפשרו אותו, ואחר כך חוסר האונים הקשה שהמערכת הישראלית ברובה לקתה בו בכל הנוגע לאיסוף ראיות ועדויות, כדי לבוא חשבון עם הרוצחים ועם מי ששלח אותם, להסביר זאת לעולם, וגם לוודא שהזיכרון יישמר לעולמים. לזכור ולא לשכוח".
חשוב להבהיר כי המשטרה, שהייתה מופקדת על ניהול המתקן בשורה, מסתמנת כגוף שייצא בציונים גבוהים יחסית מוועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר. השוטרים היו הגורם הביטחוני הראשון שהגיע לזירות רבות, מהראשונים, אם לא הראשונים, להתעשת ולהבין את המצב וחומרתו. שוטרי מג"ב, ובהם לוחמי הימ"מ, נלחמו בגבורה עילאית והצילו את חייהם של מאות ואולי אלפים של אנשים.
אין ספק גם כי מערך השוטרים והמתנדבים ששירתו בחלק האזרחי של שורה, לצד חיילי הרבנות הצבאית, עשו כל מה שיכלו, תוך התמודדות עם מראות קשים מנשוא, כדי למלא את תפקידם.
אבל צריך לזכור גם כי המשטרה הייתה אמורה להגיע לאירוע כשהיא כבר ערוכה לתרחיש של אסון רב־חללים - כחלק ממערך פס"ח (פינוי, סעד, חללים) של משרד הפנים. מזה שנים שהיא מתכוננת לתרחישי קיצון כמו רעידות אדמה, הטלת נשק כימי על ישראל, אסון תעשייתי קשה, מלחמת טילים עם חיזבאללה - שחייבו את ישראל להיערך לכעשרת אלפים עד 15 אלף הרוגים. לצורך כך תחם משרד הפנים ברחבי הארץ 14 אתרים, רובם אולמות או מגרשי ספורט גדולים, בהם היו אמורים להתרכז החללים.
27 עמודים כולל המזכר הפנימי של פס"ח, ובו תיאור מדויק של כל הציוד שצריך להיות במרכז כזה, כולל שתי קופסאות מהדקים, שני סרגלים וארבעה "לורד עבה". ארבע פעמים בשנה תירגלו אנשי משרד הפנים עם צוות המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה את הפעלת התחנות, ולפי עדותו של אדם הבקיא בתרגילים הללו, הם תמיד הסתיימו תוך שעה קלה ובתוצאות מזהירות.
"הכול היה אחיזת עיניים", אומר אותו אדם, בכיר לשעבר במערכת הבריאות. "הזמן שהקציבו לכל גופה תאם לתרחיש שבו אדם מת בבית, בשנתו, ולפני חמש דקות. בפועל היה ברור לכל אחד שהגופות שיגיעו יהיו במצב קשה, בחלקן לפחות, ושיהיו קשיים רבים מאוד בזיהוי".
ב־7 באוקטובר, בזמן אמת, הכול כאמור קרס וכל הסימולציות התבררו כלא רלוונטיות. הפינוי לאולמות ומגרשי ספורט נזנח והגופות הועברו למחנה שורה. אלא שחלק גדול מהן לא ניתן היה כלל לזהות באמצעים שהיו בידי צוות המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה וצה"ל, והיה צורך להעביר אותן, את המקרים הקשים לזיהוי, למכון לרפואה משפטית באבו־כביר. מאות הגופות הגיעו למכון, מה שלא איפשר לצוות המצומצם של לעסוק בפענוח סיבת המוות ובתיעוד מדוקדק של בדיקות ונתיחות.
גרוע מכך, למרות פרוטוקולים מוכרים בעולם, כמו זה של הצלב האדום, ברוב המקרים הסתפקו אנשי המז"פ בשורה בפתיחה חלקית בלבד של שקית הגופות, ובצילום ראשו של המנוח ואולי החזה או הידיים, בלבד. באופן הזה לא תועד רוב שטח הגוף של רוב הגופות, מה שלא מאפשר ולא יאפשר לעולם לדעת למה מתו, או אם, למשל, עברו התעללות מינית.
"חלק מעבודתנו הוא שמירה על כבוד המת", אומר בכיר בזק"א. "לכן לא צילמנו בימים הראשונים למלחמה, עד שהמשטרה ביקשה זאת מאיתנו. ברוב הגופות כבר לא היה יותר מדי מה לצלם. כשהבנו שהעולם מכחיש מה שהיה, צילמנו דברים מזעזעים בטלפונים שלנו"
כך גם הוחמצה ההזדמנות לזהות רבים מהחללים באופן די פשוט - תיעוד כתובת קעקע, קריאת תג השם על חולצה, תעודת זהות הטמונה בכיס, מדים של נוח’בה ומטפחת ירוקה של חמאס. שיגור הגופות הללו לאבו־כביר יצר עומס עצום על המכון, וגזל את מעט הזמן שנותר לטובת חקירת פשעים.
המסקנות שהמכון הלאומי לרפואה משפטית לא יוכל להסיק על גופות שלא הגיעו אליו, ומתוך תמונות שלא צולמו, היו עשויות לשמש בהליכים משפטיים בארץ ובעולם, וגם לפתור לא מעט בעיות הסברה אל מול אופוזיציה אנטי־ישראלית שמנסה לקעקע את אמינות העדויות על אודות הטבח. "לא בוצע צילום כנדרש של הגופות וכלל לא טרחו לתעד את הפציעות", מסכם המסמך הפנימי של משרד הבריאות שהציג בפנינו אותו בכיר לשעבר, "כך שחלק נכבד מהמאמץ ההסברתי להצגת הוכחות על אכזריות והתעללות בנרצחים ירד לטמיון".
ימים ספורים אחרי הטבח הנורא שהתחולל במקום, הסתערו גם הבולדוזרים על המתחם העצום של מסיבת הנובה ברעים. שומר מטעם חברת ההובלות הקפיד שהעובדים לא יצלמו. לא רק הם לא צילמו; לפחות בשעות הרבות שהיינו במקום לא נראו מתעדים מטעם המדינה. וגם, לאור הבלבול הכללי ששרר עדיין במדינה, מוזר היה לראות אותם באים כל כך מוקדם. האם אף אחד לא רוצה לשמר משהו מכל האירוע המחריד? את תא השירותים שרוסס מבחוץ ודפנותיו מבפנים מרוחות בדם? את חפצי המבלים ושכיות החמדה המוטלים בכל פינה? את כיסא הגלגלים של רות?
חשוב יותר, מתחם המסיבה וסביבותיה הם זירת עבירה (עבירות רבות מאוד) ענקית, שיש בה ממצאים בלי סוף, כולם רלוונטיים לראיות שצריכות להיאסף בקפדנות ועל פי חוקי החרמת ראיות ושימורן ולהיות מנותחות ומובאות לבית המשפט. כל זה קרה באופן מוגבל ביותר, לדברי שלושה מקורות הבקיאים בנושא. ואז הגיעו הבולדוזרים ומחו כל זכר למסיבה. אלפי הרכבים שהגיעו למקום, שבחלקם מצאו המבלים את מותם מכדורי המרצחים, הועמסו בידי מנופים מיוחדים והועברו לזירה אחרת.
חלק מהבעיה טמונה בכך שעל משימת התיעוד הרת הגורל הופקדו גם מתנדבי זק"א, המסורים ומלאי הרצון הטוב, אך נטולי ההכשרה המתאימה. 68 מתנדבים של זק״א הגיעו במוצאי השבת השחורה לחניון רעים. בעקבותיהם, בזרם הולך וגואה ככל שנחשפו הזוועות, התייצבו בו מדי יום כמאה מתנדבים מתחלפים, ובסך הכול כ־500 מחברי הארגון. גם האנשים האלה, שכבר ראו בחייהם גופות שלא במצבן הטבעי, לא יכלו להתכונן למראות שפגשו באירועי 7 באוקטובר.
בשעה 22:22 ביום שבת ניתנה לזק"א ההוראה להתחיל לבצע פינוי חללים נראים לעין. תוך כמה שעות הועמסו ופונו לשורה 237 גופות, 207 מתוך המסיבה והיתר מתוך המיגוניות והאזור מסביב למסיבה. ״על כל שקית כתבנו כל מה שאפשר היה לכתוב: ׳נובה, צד שמאל, ליד מכונית מספר ככה וככה, ליד הבמה מצד ימין׳״, אומר בכיר בזק״א. ״אנחנו מדברים אז על פינוי תחת אש. חייל אחד נהרג שם ליד אחד המתנדבים, ופתאום יש צבע אדום ואתה יורד לרצפה ומתכופף, יחד עם הגופה של ההרוג״.
מה נוהלי הצילום של הגופות בזירות?
"חלק מעבודתנו הוא השמירה על כבוד המת, ולכן לא צילמנו בימים הראשונים של המלחמה, עד שהמשטרה ביקשה זאת מאיתנו. גם ברוב הגופות כבר לא היה יותר מדי מה לצלם. אבל כשהבנו שהעולם מכחיש את מה שהיה, צילמנו דברים מזעזעים שראינו, כל מעשה רצח קשה, בטלפונים האישיים שלנו״.
גורמים אחרים באירגון טוענים שצוותים תודרכו לתיעוד, והחומרים שאספו, גם בימים הראשונים, הועברו ללהב 433.
מאגר של 2,000 תמונות של גופות שנאספו בשטח, טוענים בזק”א, יכול ללמד על מה שקרה במקום לצורכי תיעוד היסטורי, אבל לא משפטי. ״האם עבדו בהתאם לתורת הטיפול בחלל?” הם אומרים, "לא, היו פערים. היה צריך מדבקות עם ברקוד על כל גופה. ניסינו, תוך כדי עבודה, להפעיל כל מיני אפליקציות וטכנולוגיות, אבל לא היה אינטרנט, כך שכל החלק הדיגיטלי פשוט קרס".
איך נראה פינוי הגופות והתיעוד ברחבת המסיבה בלילה הראשון?
"עבדנו כך שהמז"פ מצלם ואנחנו מפנים, אבל אחרי 20 גופות הבנו שלוקח לנו שבע־שמונה דקות לכל גופה, כשברקע יורים ויש סכנת חיים. בשלב מסוים נורו גם פצמ"רים, ומפקד הכוח הצבאי אמר: 'חברים, אם אתם לא מסוגלים לעבוד בקצב של דקה וחצי לגופה - תלכו ותבואו חזרה כשנגיד לכם'. אז צומצם למינימום התיעוד של כל גופה וגופה".
"אנחנו יודעים שהיו שם אונס ואלימות מינית שכמותם לא ראינו בעבר", אומרת מיכל יניב מהמל"ל, "לצערי, עדויות פורנזיות לכך כמעט לא קיימות, כי רוב הגופות היו שרופות. אף אחד לא הבין את עוצמת האירוע, אזרחים לא ידעו אם בני המשפחה שלהם חטופים, הרוגים או נעדרים"
השבוע חשף כתב ynet לירן תמרי מסמך פנימי של המשטרה, שממנו עולה כי במעבדות הזיהוי הפלילי במטה הארצי מתקשים להפיק ממצאים פורנזיים מפריטים כמו סכינים ותרמילי תחמושת שנאספו בזירות הרצח. הדבר עלול להקשות על היכולת להעמיד לדין את מחבלי נוח’בה של חמאס. במשטרת ישראל אף פנו לאחרונה למעבדות בחו"ל, כדי שיספקו למשטרה ציוד מתקדם - שלפי המסמך לא היה קיים אצלה עד לאחרונה.
(המשטרה בתגובה: “המסמך נכתב במסגרת פעילות מז”פ לשיפור יכולותיה באמצעות רכש טכנולוגי מתקדם. אין בכך כדי להעיד על עוצמת הראיות נגד המחבלים שהרי לא מדובר בזירת עבירה, כי אם בזירת מלחמה ובטבח ואיסוף הראיות שונה ואחר”.)
בכיר זק״א מסביר את מורכבות הטיפול בזירה: ״בודדים המקרים שהסכין שחתכו איתה את הראש גם נמצאה ליד הראש. ברוב המקרים החפצים מסביב נשרפו; בהרבה מהמקרים עם אותה סכין חיסלו רחוב שלם, ואין שום דרך לדעת כמה אנשים נרצחו באמצעותה או לחבר אותה למחבל שעשה את זה. זו לא זירה אחת עם רוצח אחד, אלא קטסטרופה שלמה״.
6 צפייה בגלריה
קבוצות של בוזזים נצפו במקום. מכוניות שרופות שניזוקו לאחר מתקפת הטרור של חמאס
(צילום: גדי קבלו)
עוד ראיות פורנזיות מאזור המסיבה התרכזו בשלושה מצבורים של מכוניות שנותרו בשטח, והיו מלאות בחפצים אישיים - תיקים, ארנקים, מפתחות, משקפיים. זמן חלף עד שהתחילו לעבור על מצבורי המכוניות ולרוקן אותן, במהלכו הגיעו מבקרים ו”זיהמו” את השטח ראייתית, וקבוצות של בוזזים נצפו במקום. לקח זמן עד שהגיעו חיילי צה”ל כדי לגרש אותם ושוטרים מלה”ב 433 שאספו את תכולת מצבורי המכוניות הראשון והשני. את הציוד במצבור הרכבים השלישי נאלצה קבוצת מתנדבים, לאסוף ולהעביר ללהב 433.
אתגר ראייתי התגלה כאמור גם בכל הנוגע לפשעי המלחמה שבוצעו בנשים ב־7 באוקטובר. מיכל יניב, ראש אגף קשרי חוץ במל"ל, החליטה להפוך את איסוף הראיות לאלימות מינית למטרה מערכתית, ולרתום אליה גם את גופי הביטחון. "אנחנו יודעים שמה נעשה שם היה אונס, ושכמותו לא ראינו בעבר", אומרת יניב. "הייתה שם אלימות מינית שבאה לידי ביטוי גם בביזוי איברים ובהתעללות באיברי המין. חלק מחברות הוועדה המייעצת לראש המל״ל, ובראשן ד"ר כוכב אלקיים־לוי שפנתה אליי לראשונה ופרופ' יפעת ביטון, הצביעו על צורך לבחון את פשעי הנוח’בה בהיבט המגדרי כבר בשלבים המוקדמים, כשהמערכת עוד לא הייתה שם. מאחר שהסוגיה הזו קרובה לליבי, החלטתי לקדם את הנושא דרך המל"ל".
איך גורמים למערכת להפנות תשומת לב להיבט המגדרי?
"כשהשב"כ עוצר פעיל נוח'בה, המטרה המרכזית שלו היא להשיג מודיעין שבאמצעותו יוכלו להציל חיי אדם. שאלות שקשורות לאלימות נגד נשים הן לא חלק מהפרוטוקול החקירתי. עם זאת, הפתיחות שקיבלנו מגורמי הביטחון, בוודאי מהשב"כ, הייתה מאוד גדולה, וממש העברנו נוהל מסודר כדי לשאול את השאלות הרלוונטיות האלה".
המטרה היא להוכיח שהייתה הוראה ספציפית להתעלל בנשים ושלא היה מדובר באירועים בודדים, שביצעו כמה מחבלים על דעת עצמם?
"זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לחשוף. אני חייבת להגיד שכרגע אין הוכחה חד־משמעית לכך. יש כל מיני עדויות ואנחנו מנסים לחבר את כל הפאזל כדי להבין מה קרה. יש פה המון־המון רגישויות, גם בהיבט של צנעת הפרט, גם בהיבט של רגישות של המשפחות, ושל סוגיות משפטיות".
איך הגענו למצב שיש כל כך הרבה זוועות, אבל אין להן ראיות חותכות?
"לצערי הרב, עדויות פורנזיות כמעט לא קיימות, כי רוב הגופות היו שרופות. ולכן, העדות הכי חשובה היא של אותה ניצולה מהמסיבה שמספרת מה היא ראתה. תראי, אף אחד לא הבין את העוצמה של האירוע ב־7 באוקטובר, כולל סוגיות האלימות המינית. לקח לזה כמה ימים לחלחל. אנשים התעסקו בלזהות חללים ובהודעה למשפחות. אזרחים לא ידעו בכלל אם בני המשפחה שלהם חטופים, הרוגים, שרופים או נעדרים".
אז כרגע, אנחנו נסמכים בעיקר על עדויות של ניצולות ושל אנשי זק"א שנחשפו לגופות?
"נכון. למדינה לצערי אין את התמונה הזאת, של הגופה לפני שהשקית נסגרה. עם זאת, עדיין לא סרקו את כל החומר מהסרטונים שזורמים אלינו. אנחנו כל הזמן מקבלים עוד ועוד חומרים".
זירות האירוע שהולכות ונגוזות, והתיעוד החלקי, במקרה הטוב, ממתקן שורה, הם רק חלק מסיפור ההתמודדות של מדינת ישראל עם אחד מהאירועים החשובים בתולדותיה. יש לנו, במיוחד לנו, חובה מיוחדת כישראלים וכיהודים, לראות בזה נושא בעל עדיפות לאומית. להקים חמ"ל מיוחד, להשקיע מאות מיליונים ולהציב אותו בראש סדר היום של העולם.
מדינת ישראל הייתה יכולה, אבל לאורך למעלה מחודשיים מאז היום ההוא, היא ברוב המקרים לא עושה זאת.
חלפו ימים ארוכים עד שגופים אזרחיים וממשלתיים החלו באיסוף עדויות, מיון ושימור של סרטונים וממצאים מזירות הטבח. מומחי מחשבים וסייבר פיתחו סיירים מיוחדים שיסרקו את הרשת החברתית אונליין ויאספו כל פריט מידע, שיסייע בזיהוי החטופים או בהקמת צבר התיעוד של זוועות 7 באוקטובר. כל אלה במרוץ נגד הזמן, כשפלטפורמות ברשת מורידות חומרים "המנוגדים למדיניות" וחמאס מסיר סרטונים מרשיעים מטלגרם, בניסיון לשמר את הלגיטימציה שלו ואת מעמדו הבינלאומי.
חלפו ימים ארוכים גם עד שבישראל הצליחו להתאפס על רשימה אחת מכויילת ומוסכמת של הרוגים, חטופים, פצועים ונעדרים ומכל המנגנונים השונים, מערכות המודיעין, המ”מ והמשטרה הייתה זו דווקא יחידת אגמים של פיקוד העורף, גורם עם ניסיון באסונות לאומיים מרובי חללים, שפיתחה את המודל שהצליח לייצר רשימה מוסכמת.
6 צפייה בגלריה
חלפו ימים ארוכים עד שבישראל הצליחו להתאפס על רשימה אחת מסודרת ומוסכמת של הרוגים
(צילום: GettyImages)
בעקבות מאמר עמדה ביקורתי שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב־5 בנובמבר, כונסה שבועיים אחר כך, ביוזמת חברת הכנסת מירב בן ארי, ישיבה מיוחדת של ועדת החוץ והביטחון - כדי להצביע על הצורך בהקמת חמ״ל ממשלתי לתיעוד זוועות 7 באוקטובר. חמ״ל שיתאם בין המידע שיש לצבא ולמשטרה עם הצוותים במשרד המשפטים, שיפנה חומרים חזקים שנאספו לצורכי הסברה והכחשת הטבח, שיבנה אסטרטגיה לזיכרון המאורעות. מעל שלושה שבועות עברו מאז הדיון ההוא, הגוף המיוחל לאיסוף עדויות לא קם עדיין ולא ברור אם יפעל כצוות היגוי תחת מינהלת תקומה או כחמ״ל ממשלתי.
בשבועות האחרונים ניכר שינוי, התעשתות של מערכות שונות ותיאום מסוים בין גורמים שעד עתה פעלו בחשאי ובנפרד. ביחידות סודיות של קהילת המודיעין באמ"ן, באמ"ץ ובשב"כ הוקמו מאגרי מידע עצומים, טרות על טרות של מאות אלפי סרטים ותמונות שתיעדו את הזוועה. מישהו כינה את המאגרים הללו "פנדורה", כשמה של הקופסה שנפתחת ומזל רע, רשע ורוע יוצאים ממנה.
זמן ארוך מאוד, זמן קריטי, יחידות וארגונים לא פעלו כך ושיקפו את התפרקות המערכת השלטונית ואת אין־האונים של רוב משרדי הממשלה לנוכח הטרגדיה וגודל השעה. אחד מהראשונים לזהות את ייחודיות המקרה ואת העובדה שאף אחד אחר לא מרים את הכפפה היה דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, ובעקבותיו היחידה כולה. קבוצת חיילים במילואים ושלא במילואים לקחה על עצמה לבנות "פנדורה", ממנה גזרו את הסרט המפורסם שעורר תגובות עזות ברחבי העולם, שממשיך להתעדכן כל העת בזוועות חדשות, עכשיו כבר בגרסה 17 שלו. ההצלחה, עד כמה שניתן לומר, של היוזמות הללו מעידה על החידלון של הגופים שהיו אמורים לבצע אותן.
"צריך לומר להגנת כל מי שלא פעל", אומר גורם צבאי בכיר, "שמדובר באירוע שאף אחד לא חזה ולא תיכנן. אנחנו כצבא נאלצנו לפעול כי אף אחד לא פעל, וגם כי יש לנו היכולת להתארגן מהר. יש לנו את התשתית ‑ גם מחשבים, גם אמצעי ויזואליה ‑ כדי לטפל בחומרים הללו".
במחשבים נפרדים, מבודלים מהאינטרנט, מחזיקים בדובר צה"ל וביחידות אחרות את החומרים שהוחלט כי לא ישוחררו לעולם, לא לפרסום, לא לצפייה ממודרת של עיתונאים, וגם לא לעיני מנהיגים או דיפלומטים. המראות ועומק הרשע בסרטים הללו קשים עוד הרבה יותר מכל מה שנחשף עד היום.
היוזמה של דובר צה"ל מתוך הממסד ועוד יוזמות רבות שבאו מגורמים פרטיים, ובראשן פרויקט הסיוע באמצעות טכנולוגיה מתקדמת לזיהוי פנים ופריטים שיזמו פרופ' קרין נהון ו”אחים לנשק”, הראו, כך מגדיר זאת הקצין הבכיר, "את הרוח הישראלית שיש להעריך מאוד־מאוד", אבל באותה שעה "הדגישו את התחושה של כולנו שהעסק כולו לא מנוהל, לא מתואם, לא מסונכרן. בסוף אין החלטת ממשלה שאומרת מה קורה עם החומרים, כיצד ינציחו את האירוע ואיזה תקציבים יועברו כדי להבטיח שנזכור ולא נשכח".
מי שעומד בינתיים בראש מאמצי האיסוף זו יחידת להב 433 של המשטרה, שהופקדה על חקירת אירועי 7 באוקטובר, כולל חקירות מחבלי נוח'בה. כדי להגיע לכל ניצולי המתקפה, הפזורים בכל רחבי הארץ, קמה פלטפורמה מקוונת להקלטת עדויות שנבחרה לקדם נועה קירל. דודי קץ, ראש מערך הסייבר בלהב 433 שהציג את מאמצי המשטרה בדיון בוועדת החוץ והביטחון, דיווח בו שכאלף עדויות נגבו באמצעותו מאזרחים, נכון לסוף נובמבר.
"אנחנו אוספים מדיה ממצלמות אבטחה, מרחפנים, ממצלמות של מחבלים, ממצלמות של שוטרים", אומר קץ. "אני חייב להגיד שמה שבולט מאוד במצלמות, זה איך שוטרי ישראל בשעות הראשונות בלמו בגופם ממש את הכניסה של המחבלים פנימה לארץ. זה מצמרר. אנחנו עדיין אוספים הרבה מאוד מדיה".
המילה "אוספים", איך לומר, קצת מוגזמת בהקשר הזה. המשטרה קיבלה אמנם העתק של מאגר הנתונים "פנדורה", שנוצר בצבא ושחמ"ל הנעדרים באקספו, שסייע למערך המ"מ בנושא הנעדרים והחטופים, העביר; אבל האם המשטרה יודעת מה לעשות עם החומר הזה - כמאה אלף סרטונים וכחצי מיליון צילומים, שמשייטים להם רובם ב”פנדורה” בלי סדר ובלי אינדקס?
"יש ערך רב לתיעוד שהופץ ברשתות על ידי חמאס, אבל הערך המוסף זה לקשור אותו לערוצי הטלגרם הרלוונטיים", העיד דודי קץ בדיון בכנסת. "ברגע שאני יכול להראות שערוץ של חמאס פירסם בזמן הטבח תיעודים, אני יכול להפריך את זה שהמחבלים שנכנסו בגל השני והשלישי עם כפכפים וטישירט ואמרו בחקירות, ׳אנחנו סתם נכנסנו כי היה בלגן׳ - נכנסו ביד מכוונת של חמאס".
6 צפייה בגלריה
''יש ערך רב לתיעוד שהופץ ברשתות על ידי חמאס''. המחבלים בשדרות
(צילום: מהרשתות החברתיות)
רכבת נוספת שישראל עשויה לפספס אם לא תפעל במהירות, היא פרויקט היסטורי בעל חשיבות עליונה - שימור הבתים השרופים בקיבוצים. פרופ׳ דינה פורת, אחת מחוקרות השואה החשובות והמשפיעות ביותר כיום ופרופסור אמריטה לחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, מסבירה שהמדינה צריכה לחשוב על מפעלות תיעודיים ל־7 באוקטובר במתווה של אלה שנוצרו על השואה. ״סביב כל רצח עם ואסון יש עבודת זיכרון, ובאותו רגע עבודת אנטי־זיכרון והכחשה. יהיה מי שינסה להכחיש גם כאן, בייחוד המבצעים ומי שסביבם. לכן צריך להיאחז בראיות הפיזיות. בית שרוף בכל קיבוץ שנפגע קשה, ואותו ישמרו באופן מוזיאלי. כמו שיש את השימור של אושוויץ".
מה היה נכון לעשות בחניון של רעים, שכבר פונה?
"הצעתי גם לשמר מקום בחניון רעים, והקרן הקיימת התעקשה לנקות שם. החפצים, הבגדים, בקבוקי המים - הכול נוקה. זה כבר אבוד. לכי תיקחי לשם אנשים ותגידי להם, ׳תדמיינו שכאן זה קרה׳. מקום פיזי שאפשר לבוא אליו, כבר יספר לך את הסיפור בעצמו".
תיעוד של צלמי לשכת העיתונות הממשלתית מהשטח, הם דוגמה למאגר שצריך לדעת כיצד לרתום ליותר מצורך היסטורי. "צלמי לע״מ תיעדו החל מ־9 ו־10 באוקטובר את הזירות עצמן, ואת מלאכת איסוף הגופות. זה תיעוד שמוכיח כאלף עדים מה שהיה שם", אומר ניצן חן, ראש לע״מ, "כולל ראיות פיזיות כמו כתמי דם, סימני ירי, פגיעות של רימונים, כלי נ"ט, לבנות חבלה".
משרד התפוצות בתורו מחזיק במאגר של סרטונים ותמונות שעלו ברשתות החברתיות על ידי ישראלים ובערוצים הטלגרם של חמאס. "יש לנו מעל 330 אלף סרטונים שם וכחצי מיליון תמונות", מסבירה הדס מימון ממשרד התפוצות. "רצינו לשמור את המידע הזה לפני שהוא נמחק, על ידי הפלטפורמות".
קדם לכך מחקר של הגופים שכבר פועלים בזירה הזאת?
"יש המון מאמצי איסוף. המשימה המורכבת באמת תהיה לאסוף את הכול לכדי פורמט אחד. כבר משכנו אלינו מאגר של זק"א. אנחנו מחכים למתווה ממשלתי שיגיד מה המטרה של כל מאגר".
את המשימה לאיסוף לטווח ארוך של חומרי 7 באוקטובר קיבלה על עצמה הספרייה הלאומית, כרגע עדיין לא כחלק מהחלטה ממשלתית ברורה. "זה פרויקט שנועד לשמר חומרים למאה השנים הבאות", אומרת ד"ר רחל יוקליס, ראש אגף אוספים בספרייה הלאומית. "אנחנו עובדים עם 30 יוזמות בארץ ובעולם שמעבירות חומרים, כולל ראיונות, סרטונים ותצלומים, תפילות ודרשות, יומנים, כרזות, שירה ועלונים. אנחנו מתכננים איסוף חומרים שיצריך 60 טרה בייט, ושאם היו מתמללים אותם היו מקבלים משהו כמו 50 מיליארד עמודים".
ממשרד הפנים נמסר: "מינהל החירום במשרד הפנים ביצע עבודת מטה ממושכת בכדי להכשיר את מתקן שורה בתיאום עם מערכת הביטחון הרבה לפני 7.10. מערך פס״ח במינהל חירום בנה את כל תורת הפעילות, ביצע הכשרות לכל בעלי התפקידים והמתנדבים ודאג לציוד, כולל הקצאת מכולות קירור חדשות.
"היקף החללים ומורכבות האירועים, כגון: שריפת הגופות, איסופן תחת אש בשטחים נרחבים וסוגיית הנעדרים והשבויים, הפכה את האירוע למורכב יותר. חשוב להבהיר כי על אף המורכבות לא בוצעה שום קבורה ארעית.
"מערך הזיהוי של משטרת ישראל נערך לקבלת חללים במצב קשה. בוצעו בדיקות שיניים, צילומי פנים ובדיקות דנ”א בשיטות מתקדמות. הגורמים המקצועיים, בכללם משרד הפנים, משטרת ישראל, המכון לרפואה משפטית והמשרד לשירותי דת, פעלו במקצועיות וברגישות ראויות לשבח על אף כל הקשיים כפי שצוינו לעיל.
מדובר צה"ל נמסר: "החלל זוהה באופן ודאי בהתאם לכלל הנהלים בצה"ל והובא לקבורה. לאחר קבורתו ובעת חקירת נסיבות המוות התגלו ממצאים נוספים שחייבו בדיקה נוספת, על מנת לאפשר זיהוי של חללת נוספת.
"גורמי הצבא עמדו בקשר עם משפחת החלל לאורך כל התהליך. צה"ל משתתף בצערן של המשפחות השכולות וימשיך ללוותן".
קצין משטרה בכיר טוען כי: "הרעיון להעביר את התר"ח לשורה עלה לפני מתקפת חמאס, "משום שמדובר בבסיס צבאי שיש בו מתקן לטיפול בחללים, עם כל הציוד והשירותים. אני שמח על כך בדיעבד שלא נאלצנו להתמודד עם אתגרים נוספים שהיכל שלמה היה יוצר".
הקצין הבכיר אומר כי אמנם המשטרה נערכה לאירוע נפגעים המוני, אבל לא לכזה שבו "הגופות יהיו במצב כה קשה, ולא למגוון חללים כה גדול, ממקומות שונים" עניין המקשה מאוד על הזיהוי. לדבריו, "שברנו שיא עולמי בזמן הזיהוי יחסית לכמות המתים".
הוא אמנם מאשר כי היו למשטרה כמה תקלות שחייבו הוצאת גופות מהקבר, "הבענו את צערנו העמוק בפני המשפחות, אבל בעיניי זה מחיר נסבל יחסית לסיום הפרויקט העצום והעצוב הזה, כשמאות שוטרים עובדים יום ולילה, ונחשפים למראות שלא ישכחו לעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
