המג"ד ׀ אנחנו על תל כלשהו. מסובכים עד צוואר בסבך ערפל. אלוהים כאילו בשתי אצבעות החליט למולל מעלינו הלילה עננה. אחת כזאת מוגזמת ששוקעת לאיטה לרגלינו, מסמאת את עינינו. טאטע, מה רבו ערפיליך.
דומם פה, ומקפיא. כוחות הטבע הלילה במצבת מלאה. והם לא לצד לוחמי איסוף המודיעין שסביבי בסיור. אלו המוסווים, שתפקידם מתוך הצללים לאתר אויבים. לצוד תוקפים. וכאלה, במרחב הלבנוני הפרוע שמולנו יש בלי סוף. ויורים בלי סוף.
אני מרים ראש. השמיים סמיכים, ואין בהם טיפת ירח. מקודם גשם אמוק ניתז. הרטיב את האדמה ספוגת הארטילריה. ועכשיו זה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה יש פה, מולנו, אני מתעניין. סא"ל רועי הורוביץ, בן 37, מפקד 869, גדוד שחף, עומד עם ידיים על המותניים ומתאר. מתאר שטח חקלאי. מתאר רכסים ממש מולנו שעליהם משובצים כפרים לבנוניים. מתאר דרכים, בתים. אין ברירה אלא להאמין לו. הפיורדים של נורווגיה, בכל מקרה - לא שם. ואם יהיה לנו מזל, אף נ"ט או כלי טיס לא יגיח מעבר למסך הערפל הלבן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ממשיכים להביט מהופנטים. האופק שותק, מקמץ הלילה במילים ורמזים. ככה, מסתבר, גם ככה, נראית ונשמעת מלחמה. תחת הערפל הזה, אומר הורוביץ, שני הצדדים עובדים עכשיו, מתקדמים, משפרים עמדות. התנאים הללו, הוא מוסיף, הופכים את לוחמי האיסוף שלו להרבה יותר חדים. דרוכים. קודם, במהלך היום, היו פה באזור מספר אזעקות. לפחות ארבע או חמש פעמים ירו לכיוון קריית־שמונה. צה"ל הגיב בעוצמה. ועכשיו, כמו במשחק שחמט עם עיניים מכוסות, מחכים למהלך הבא.
אני שואל את סא"ל הורוביץ אם כשמתבצע ירי מלבנון, כזה שהם לא מצליחים לסכל - כמו קודם על קריית־שמונה, כמו אתמול, כמו מחר - לוחמי איסוף המודיעין לוקחים את זה אישי. הוא מסתכל עליי רגע. לא הכי מבין מאיפה באתי לו.
נו, באמת. הוא, שגר בקיבוץ בצפון, כמה קילומטרים מפה, ונאלץ לראות את אשתו ושתי הבנות, בת 7 ובת 4, עוזבות למרכז; הוא שנאלץ לקום כל בוקר עם ירי לעבר בתי האזור; הוא שנאלץ להגן ולהילחם, תחת קו צבאי מאופק בגזרה הזו; הוא שנאלץ ונאלץ, נשאל אם זה אישי.
"אין פה שום דבר שהוא לא אישי", הקול שלו נחרץ, "הכול אישי. אני רוצה שיהיה כתוב, שנסראללה יבין טוב מאוד: יש לו חוב אישי איתנו. עד שלא נבוא חשבון עם כל מי שפגע באנשים שלנו, לא נפסיק. אתה יודע מה ההבדל בינינו לארגוני הטרור האלה? האישי הזה. האכפתיות והאהבה למולדת, הערכים. זה הבתים שלנו, המדינה שלנו. שם אין שום דבר. זה הכול טרור. אנשים בלי ערכים.
"אז כשיש ירי הולכים לישון עם זה ורוצים להגיע למחרת חזקים יותר. יש פה משימה צבאית, אבל יש גם רגשות. כל חייל שנפגע זה אישי. זה שהתושבים שלנו לא נמצאים פה עכשיו זה אישי. זה עניין אישי עמוק".
צוות חצרוני ׀ נוסעים בדרך חול. מטפסים, מתפתלים. סביבנו מזדקרים, דוקרים בעין, צללי מורדות ההרים. שדות גידול, מרחבים חקלאיים. איפשהו הר מירון ואיפשהו הר אדיר וגזרת בינת ג'בייל. ותוך כדי מגיעים להאנגר צדדי. קצת זניח, שנראה כמו מחסן. עוצרים, צועדים, מסיטים בד מסווה, דרך פתח צדדי נכנסים.
ובפנים: לא מחרשות ולא ארגזי בצלים. כמו בסרט אפוקליפטי מכונסים לוחמים. בשתיקה, שקועים מול מסכים. על הצג השמאלי בתי מארון א־ראס, מרחק קילומטרים בודדים מכאן. באמצעות ראייה תרמית, שמזהה חום, הם סורקים. מחפשים מחבלים.
מארון א־ראס, שבדרום לבנון - כפר שיעי הממוקם על הר, בעל יתרונות אסטרטגיים - עשה צרות במלחמת לבנון השנייה. "עושה גם עכשיו", מעיר מהצד סגן עמית חצרוני, מפקד הצוות שפה. ואז מפרט: הרבה זיהויים, הרבה חוליות, הרבה אש.
הם כבר כמעט חודש פה, חצרוני ולוחמיו. העיניים המוסלקות שלנו במלחמה שמתחוללת בצפון. התמקמו כאן בחשאי בחסות תנועת טרקטורים חקלאיים. צוות אחד מבין כמה שפזורים במקומות מסתור לאורך הגבול הלבנוני עם אמצעי תצפית מתקדמים. לכל צוות משימה. התפקיד שלהם - קודם כל לא להתגלות. ואז לזהות, להפליל, לתפוס על חם. וכשזה קורה, להעביר את המידע לכוחות האש. זה יכול להיות ניסיונות חדירה או זיהוי חוליות נ"ט, והמטרה – זיהוי סימנים מעידים ותפיסה לפני הירי. לחצרוני והחברים שאיתו יצא למשל לאתר פעיל שניסה להטיס רחפן לשטח ישראל, ולכוון לעברו ירי.
אני שואל אם קרה שצוות כזה התגלה. קרה בתחילת המלחמה, היה ניסיון ירי לעברם, הורוביץ מתאר. "קיפלנו. ניתחנו למה, התמקמנו במקום אחר". עכשיו, בכל מקרה, הם מול הצג התרמי שממנו נשקפים כמה מבנים ורחובות במארון א־ראס. התוצרים דיכוטומיים: או בלתי מעורבים או אלה שיורים; והעיניים נעוצות, סורקות כתמי חום, מתעכבות. על המוקד מספר לא מבוטל של בתים חשודים.
"אלה בתים", מסבירה סרן מיתר קדוש, מ"פ פלוגת מוביל של גדוד האיסוף הקרבי, "שאנחנו יודעים להגיד שיש בהם אויב ומסתכלים עליהם בצורה ממוקדת. בתים שהם על הכוונת או כאלה ספציפיים שאנחנו מחכים שיעשו טעות. ברגע שיש זיהוי, נכוון אש".
"חיזבאללה משתמש בתשתיות של אזרחים, בכיסוי", אומר המג"ד הורוביץ, "אבל הוא לא יכול לעבוד עלינו. אנחנו יודעים מיהו, איפה הוא מסתובב, ויודעים מה הנכסים שהוא נמצא בהם".
ברק, שמבזיק מבעד לאחד החלונות המוסווים, חושף לרגע את אמצעי תצפית הלילה, זה שנותן תמונה מהכפר הלבנוני.
על המסך שלנו, בינתיים, כתם לבן. "מה זה, תנועת רכב?" שואל התצפיתן שמול המסך. מפקד הצוות ניגש, בוחן. "זה עשן תקיפה שביצענו היום לשם", הוא מצביע לצג, "יש עוד תבערה במקום".
בסוף, אומר סגן לידור ימלה, הסמ"פ הנכנס של פלוגת מוביל, שעומד כאן ליד, "הנקודה של האם אנחנו אלה שמצליחים לסגור מעגל ולהוריד חוליה או החוליה מצליחה לשגר את הטיל - זה עניין של ארבעה פצועים לכוחותינו או ארבעה הרוגים להם". הוא בן 22, מחולון, עד לא מזמן היה מפקד צוות באזור מטולה. באחד הלילות, נזכר, זיהו שני חשודים באחד הכפרים הלבנוניים. "לאחר 20 קטנות", מתאר, "זיהינו ניסיון שיגור כושל שלהם. היה לנו נ"צ, והצלחנו לסגור מעגלים במהירות מאוד גבוהה".
ואז הוא עוצר לרגע. מתאר את השתקפות הפיצוץ באישונים. בכתמים התרמיים. במבטי הלוחמים האחרים.
"ובמסך", הוא מספר, "רואים אש גבוהה שלוקחת את כל התרמי. ואתה מזהה גופה אחת בטווח האש, עוד אחת בסבך מאחורה, ואחד פצוע, שבורח". הוא שוב עוצר. והעיניים שלו, העיניים שחורות, בחושך סביבנו בוהקות, ובתוכן, כאילו בכתמים תרמיים, ההתרחשויות הללו עוד קורות.
מיתר המ"פ וסגן בר ׀ אורי, האח הג'ינג'י של סגן בר פיטוסי, צייר לו ציור.
זה בכלל התחיל כיוזמה של מיתר, מפקדת הפלוגה. סרן מיתר רצתה לעשות משהו ללוחמים שתקועים פה או באיזה שיח, מנותקים מהיקום. אז אחרי 45 יום בלי בית, כשרק אויב ניצוד וירי מולם, ביקשה מהמשפחות שיכתבו מכתבים, בהפתעה. שיהיה ללוחמים איזה משהו קטן מהחיים מחוץ לכאן. אז אורי בן ה־6 צייר את אחיו. ראש כזה גדול, ממש אבל, ירוק, עם שני קווים של רגליים. "אני מתגעגע אליך. אני שולח לך לב מזהב", כתב מתחת. מעל הוסיף שמש צהובה ענקית. ואת הראש הגדול, כאילו סגן בר, צייר עומד על הר. לא מוסווה בכלל. הוא צייר אותי מאחורי המדרון, בר ישר מתגונן.
מפה לשם, הציור הזה, זה מה שכל הלוחמים פה זוכרים. אה, וגם את הפעם ההיא שהג'ינג'י הקטן התקשר לאחיו תוך כדי ישיבה מבצעית. בר בדיוק קנה לו שעון משוכלל. ואז, מיתר נזכרת, בתוך הישיבה שומעים פתאום את הג'ינג'י ברמקול צועק, נלהב, "בר! אני מדבר אליך דרך השעון".
"זה לא קרה בישיבה מבצעית", מוחה סגן בר.
אני תופס את בר פיטוסי, בן 23 מירושלים, בדיוק בשבוע האחרון שלו כסמ"פ, רגע לפני שיוצא לקורס מפקדי פלוגה. עד לפני שנה וחצי פיקד על צוות בגזרת עזה. אני שואל אם ראה אז סימנים ל־7 באוקטובר. "אני אישית לא ראיתי סימנים", הוא משיב, ואז מחדד. "אבל ראינו את האויב מתאמן, ראינו אותו נערך לבצע התקפות. בסוף כן התכוננו לתרחישי פשיטה. מעולם אני, כמפקד צוות, לא דמיינתי תרחיש שתוקפים אותנו מכל הכיוונים בהפתעה. אף אחד לא תיאר לעצמו אירוע בסדר גודל כזה".
גם המ"פ מיתר לא דמיינה. לא דמיינה איך העולם שלה הולך להתהפך בשבת אחת. בבוקר ההוא היא ובן הזוג שלה, מ"פ בגדוד 202 של הצנחנים, היו אצל ההורים שלו בטללים. הוקפצו מיד. נסעו לדירה שלהם ברחובות כדי לקחת ציוד, ובתוך דקות יצאו לדרך. היא לצפון, הוא לדרום. אני שואל על רגע הפרידה. "הייתה פרידה", היא מקצרת. כן, אבל מה היה בה, אני מתעקש. "רגע פרידה מורכב", משיבה.
בן הזוג המ"פ הגיע לשדרות, המשיך ללחימה בכפר עזה, ושם, בשבת בערב, נפצע מרימון. הוא פונה במסוק לסורוקה במצב בינוני. רסיסים ברגליים, ביד, שבר ביד. מיתר קיבלה דיווח ראשוני על כך שקרה לו משהו. היא ביקשה מהמג"ד שלה שייצור קשר עם המג"ד שלו, רק שיבדוק שהוא בחיים. "אמא שלו היא מודיעת נפגעים במילואים. לא רציתי שיגיע אליה ממקום אחר", מסבירה מיתר.
בבית החולים לא יצא לה לראות אותו. יש לה חזית צפונית על הראש. ואז, כשפגשה אותו סוף־סוף, זה היה רק שבועיים ומשהו אחרי שנפצע, בבית ההורים שלו, כשהיה על כיסא גלגלים. וגם הפגישה הזו, מספרת, הייתה לאיזה חצי שעה. לא הרבה אחרי הוא התרומם מכיסא הגלגלים ועם היד השבורה שעוד לא ממש הספיקה להחלים הצטרף ללחימה בעזה. ושם הוא עכשיו.
אני שואל את סרן מיתר מי דואג יותר למי. "נראה לי שהדדי", היא משיבה. "תראה", היא ממשיכה, "יש לי פלוגה שלמה. הכי טובה בגזרה. זה לא משהו שאפשר לעזוב. וזו הקדנציה שלנו עכשיו. יש דאגה. אבל צריך לדעת לנתק קצת את הרגשות".
את כל הסיפור הזה מיתר מספרת בזמן שאנחנו עומדים מחוץ למחסן המוסלק, אחרי ניסוי קטן בהטסת רחפן. ותכף נשתה קפה שחור שבמזג אוויר הזה יתקרר ברגע. בתוך שנייה ייעלמו ממנו האדים, יטפסו לאנשהו, כמו רגשות מנותקים.
נראה את הג'ינג'י הקטן מצייר את זה.
עם כל הצוות ׀ מוקדם יותר, בדרך צפונה, בנסיעה עם מעבר עגום - מפקק של שעות אל כבישים כמעט ריקים - פסקול הדרך היה של התרעות ירי מלבנון ושירים המוקדשים לחיילים, עד שקליטת הרדיו התפוגגה. ואז, על כביש 886 המוביל ליישובי רכסי אצבע הגליל, כשממבט־על, בחשיכה, מתגלים נתחי מדינה נטושה, טיפות החלו לנקוש בעדינות בשמשת הרכב.
רק שעכשיו, על גג המחסן החבוי, מטחי גשם מבוהלים בשתי ידיים כאילו דופקים. והלב מתכווץ. לא כל הצוותים בתנאי לוקסוס כמו פה. חלקם בהסוואה סביב עצים, בולדרים, שיחים. "בלילה כזה כולם עם הסקביאסים, מחובקים ביחד", סא"ל הורוביץ אומר, "ומה שמחמם את הלב זו המשימה. כשחם בלב לא קר במקומות אחרים". אני מניח שאת המשפטים האלה אמרו לך כשהיית חייל, אני אומר לו. "אמרו לפני 20 שנה, אני ביצעתי ועכשיו אני אומר לאנשים שלי", הוא צוחק.
במלחמת לבנון השנייה הוא היה מחופר איפשהו במרחב מטולה כצוער צעיר. "הצוותים של היום יותר טובים ממה שהיינו פעם", הוא אומר. "גם יותר אינטליגנטים וגם בעלי אמצעים יותר טובים לחשוף אויב".
והאויב?
"חיזבאללה זה אותו חיזבאללה. אולי התעצם, יש לו יכולות אש יותר מרשימות, אבל השיטות אותו דבר. בתקופה האחרונה האויב השתנה. אחרי כמה ניסיונות לחדור שזיהינו וסיכלנו, הוא הלך אחורה, מבצע את הירי מטווחים ארוכים. אז היינו צריכים לשנות את דפוס הפעולה שלנו. להשתמש הרבה ברחפנים, ביכולות ארוכות יותר".
צוות חצרוני, לפני שהתמקם במחסן הזה, היה כמעט שבועיים בשיח, כשהוא מתצפת לאויב, עושה מה שעושה משם. למשל קידוש של מנות קרב בערב שישי. "נמצאים כל החבר'ה בשיח", חצרוני נזכר, "יש את אלו שעל המשימה, וכל השאר יושבים על פלציב (מזרן שטח), פותחים שימורים. לפעמים מחבירים לנו חלות ותירוש. כשאתה קרוב לגדר, אתה לא יכול לשיר. אתה מצניע. וביחד כולם אוכלים את הקושי".
זו תורה בפני עצמה. איפה ממקמים תצפית, אפילו איך בוחרים שיח. צבע עלים, צפיפות, סוג. לא שיחי בר שמתייבשים מהר למשל. וצריך שתהיה גישה דיסקרטית לצוות לילי שיספק מזון כל 72 שעות. על האירוע הזה אחראי הבנאי, חבר צוות שזה תפקידו: בתוך שיח פוטנציאלי הוא סוגר חלל של 15 מטר בערך, פורס רשתות הסוואה מותאמות לתוואי, פורס פוליאתילנים, מעין ניילונים, מעבה מסביב עם ענפים. "הזיכרון הכי חרות אצלי", משחזר סגן בר, "היה רגע שבו נכנס לנו גשם לעמדה. הציוד נרטב, ואנחנו סחוטי מים. וקר. עצבניים על הבנאי. ובאמצע הלילה צריך למצוא פתרון. ולמרות הכל הבאנו תוצרים".
זה רק אתה ותנועות האויב שנשקפות מהתצפית. הגבול במרחק יריקה. הציוויליזציה בכלל לא באופק. אסור לזוז מהשיח. לצרכים יש שקיות. ניידים אסור, כמובן. ובתוך הסיטואציה המוזרה הזו, כשמבחוץ ירי ומלחמה, נוצר הווי משונה כזה. למשל ערבובי טעמים במנ"קים (מנות קרב). יש פה לוחמים שלא רואים ממטר את שף המישלנים המנוח ז'ואל רובישון בשילוב טעמים.
"עד שלא אכלת סנדוויץ' שבנוי מטונה, מלפפון חמוץ, ריבה ובוטנים, אתה לא יודע מה זה ארוחה", אומר הורוביץ.
חצרוני: "אנחנו בצוות התלבשנו על טבסקו. מעשנים את הטונה, מוסיפים טבסקו, וזאת הארוחה. צוותים מקצוענים מביאים רטבים, תבלינים".
פיטוסי: "אצלי זה טונה עם שעועית ואז להוסיף טריאקי".
קדוש: "אני ביליתי בעמדות באזור הגבול עם סוריה תקופות ארוכות, ושם מגלים שילובים מעניינים. המנ"קים הכי טובים זה של הצליאקים כי שם יש עלי גפן וחומוס".
לידור: "אתה לוקח את השוקולד, הדבר הכי מגעיל במנ"קים, כי זה לא נוטלה או השחר, מחמם מלמטה, עד שהופך למוס כזה מוגזם. שורף לחם ליד, ואז זה כאילו אתה יושב במסעדה".
בחוץ, בינתיים, הטבע שוב כועס על משהו. הוא כל הזמן כועס. מטחי גשם כבדים, שאין דרך לסכל בתצפית, נורים סביבנו, מומתקים בטעמים שנולדו אי שם בתוך שיחים.
שוב עם המג"ד ׀ בחזרה לתל שסביבו ערפילים.
תכף, כשנרד בראות שתהפוך מעט יותר נסבלת, ועדיין לא תחשוף את הכפרים הלבנוניים שמולנו, ואפילו לא את הכבישים, המג"ד הורוביץ יגלה שהתלבט אם לומר משהו. הוא יהסס לעוד רגע. ואז יוסיף שזה חשוב לו.
"אני רואה את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה עכשיו כמלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל", הוא יסובב אליי פנים, יביט בי מהחשיכה. "אני רואה את הלכידות בעם, בחברה, בצבא, ואני חושב שזה אחד הדברים היפים. שאף אזרח לא יהיה מודאג בבית מהחוזק שלנו. לא של הצבא ובטח לא של גדוד 869. אני מקווה שכל מדינת ישראל מסתכלת דרומה וצפונה ומבינה שצה"ל עושה הכי טוב. ועדיין, עוד לא הראינו קליק ממה שאנחנו יודעים לעשות. בשביל זה אני והאנשים שלי פה. אני מתעורר בבוקר בידיעה שאם האנשים שלי ואני לא נעשה את זה אין אף אחד אחר. בשיחות אני אומר לחבר'ה: אני אפילו לא צריך להסביר לכם בשביל מה.
"אני יודע, זה נשמע כסיסמאות מהצד. אבל אני לא בא להתייפייף, אני אומר אמיתי מהלב. אני דור שני לאנשי צבא שמגן על הגזרה, והמשפחה שלי עכשיו לא פה. אני רוצה שהבת שלי תחזור ללמוד בבית ספר בכפר גלעדי ושהקטנה תחזור לגן בקיבוץ ושהחקלאי בשתולה יחזור לקטוף תפוחים", הוא אומר, "ואנחנו נעשה הכול כדי שהתושבים יחזרו לצפון. גם אם זה ייקח חודש, חודשיים, שנים. ואם זה אומר שאנחנו נצטרך לגור בשיחים כדי שהתושבים יגורו פה, נעשה את זה".
"זו המשמרת שלנו", יוסיף. "זאת השעה שלנו. לא תהיה שעה אחרת".
ותכף, אחרי שיסיים, עוד יהדהדו המילים. ויהדהדו סיפורי ציידי הערפל שעל חבל הארץ העזובה כאן נלחמים: על המ"פית, שהחבר למוד רסיסי הרימון שלה נלחם בעזה אבל בוחרת לנתק רגשות. וההוא, עם האח הג'ינג'י, שבשם כל האחים מלאי הגעגועים מצייר אותו, כמו עכשיו, מסתובב על הרים.
אבל עכשיו אלוהים למעלה, ממולל עננים. ואלה שפה, עיניים קדימה, לב פועם בחושך, שומרים מפני מה שמהצד השני של הערפילים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
