לפני כך וכך שנים ביקש ג', רכז ענף הבננות באחד מקיבוצי הצפון, לצאת ללימודים בפקולטה לחקלאות. שנה קשה, אמרו לו, בוא נחכה עם זה. ג' נענה. באמת שנה קשה, הוא אמר, חיכה שנה וחזר על הבקשה. התשובה הייתה דומה, אם כי נוסחה קצת אחרת. ג', בחור טוב, אמר, אוקיי, נחכה. בשנה השלישית, כשהבקשה נדחתה הוא ארז את עצמו, עזב את הקיבוץ והלך ללמוד. תמצאו, אמר להם, טמבל חדש.
נזכרתי בסיפור נוכח תזכיר הצעת החוק להעלאת גיל הגיוס ל-50 שהפיץ אתמול (רביעי) משרד הביטחון, שיצא בתזמון קשה נוכח מספר אנשי המילואים שנהרגו בקרבות, כפי שזה פורסם בכפולה שהוקדשה לנושא ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מילואים מסביב לשעון". 118 נכון ל-13 בדצמבר. והמספר, כולנו יודעים בלב שבור, עוד ילך ויגדל.
אז אפשר להבין את הצורך האמיתי של הצבא בגיוס מילואים כל כך נרחב, כמותו לא היה כאן מאז מלחמת יום הכיפורים. מאות אלפי אנשים שסיימו את השירות הסדיר שלהם, חלקם גם לפני 20 שנה ויותר, שעזבו את הבית, הותירו מאחור את המשפחה, אישה וילדים, נטשו - והמילה נטשו היא מדויקת לגמרי במקרה הזה - את העסק הפרטי שלהם, או יצאו ממקום העבודה, והתגייסו. לא לשבוע או שבועיים או חודש, אלא למלחמה שנמשכת כבר כמעט חודשיים וחצי, ושסופה לא ממש נראה לעין. אפשר להבין וגם להסכים עם הצורך, אבל אי אפשר שלא לתהות מה עם כל המאות אלפים שאינם שם.
זה נשמע, לכאורה, פופוליסטי, אבל זו האמת המרה: יש עיוות מובנה כבר עשרות שנים בכל מה שנוגע לרעיון צבא העם, לדרישה, שאין מוצדקת ממנה דווקא בימים אלו, לנשיאה שוויונית בנטל.
סעיף 90 בהסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד לבין סיעת יהדות התורה, ראוי להזכיר כאן, שנחתם קודם שהוקמה הממשלה הרעה הזו, קבע כי עד להעברת תקציב 2023 תושלם חקיקת "חוק יסוד: לימוד תורה" שאמור היה להכיל שני סעיפים. הראשון הצהרתי המתייחס לחשיבות הלימוד "ערך יסוד במורשת העם היהודי", והשני נצלני ומקומם, שדרש כי לימוד בישיבה ייחשב שקול לשירות צבאי, ועל כן לא רק שהאברכים הצעירים והלא צעירים יהיו פטורים משירות צבאי, הם גם יזכו לכל ההטבות המגיעות למשרתים. רוצה לומר, עיגון חוקי של המצב בפועל, והפיכת החוק לחוק יסוד כדי למנוע את ביטולו על ידי בג"ץ.
ועכשיו, בהסבר שצורף לתזכיר הצעת החוק נאמר כי שחרור של אלפי אנשי מילואים שהגיעו לגיל הפטור יפגע בכשירות הצבא, בהתחשב במצוקת כוח האדם. אבל אין בו מילה, בהזדמנות חגיגית זו, על הפטור הגורף של כ-200 אלף חרדים בני 18 עד 49, ועוד מספר דומה של נשים, המהווים כ-15 אחוזים מכלל החייבים בגיוס.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלייתכן שזה לא יקרה עד סוף 2023. ואולי, נוכח הביקורת הציבורית – לא יקרה כלל, לפחות לא בנוסח שנקבע בהסכם הקואליציוני, מה עוד שהתנועה לאיכות השלטון כבר הודיעה שתתייחס לנושא בעתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין חוק הגיוס.
מלחמת 7 באוקטובר יצרה כאן מציאות חדשה. זה אירוע שמחייב לחדד את האתוס הישראלי, להגדיר מחדש את משמעות המושג צבא העם. לדייק את חובת הגיוס, ולא רק במגזר החרדי. ובתוך כך להתייחס לשינוי המשמעותי שעוברת החברה הזו, לפחות חלקה, בימים אלו ולנכונות של רבים מהם לתרום למאמץ המלחמתי גם אם זה למורת רוחם של מנהיגי העדה, אלו שחגגו את ההסכם הקואליציוני המביש. ובמילים אחרות, יש עוד הרבה מה לעשות לפני שמעלים את גיל הגיוס ל-50, שעל פניו נשמע כמו בחירה בפתרון הקל.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
