אימפריית המנהרות של חמאס בעזה היא מהאתגרים המורכבים והמסובכים ביותר לכוחות צה"ל במלחמה. מדי יום אורבים מחבלים ללוחמים ומחכים לרגע שבו יוכלו להבליח מתת־הקרקע ולהפתיע את הכוחות באמצעות ירי, מטענים וטילי נ"ט. סוגיית הלחימה במנהרות מטרידה מאוד את הפיקוד ואת דרגי השטח. ואתמול (חמישי|) הגיע רגע אחד מבטיח: דובר צה"ל אישר שמחבלים חוסלו במנהרות באמצעות "שיטת לחימה חדשה". לדברי הצבא, המחבלים "לא יהיו מוגנים שם יותר. הטמנו מטענים והפעלנו מצלמות".
מן הסתם, כל פעילות התקפית במנהרות מעוררת חשש לשלום החטופים והחטופות שעדיין ברצועה. לכן מדגישים בצה"ל שתקיפת המנהרות מתבצעת רק במקרים חריגים, שבהם הסיכון לכוחות נמוך ואין אינדיקציות להימצאות חטופים וחטופות. הדברים נכונים גם לשיטת פעולה שמעוררת הרבה עניין, הצפת המנהרות במי ים, אמצעי שעליו מדווח בהרחבה בתקשורת הבינלאומית וטרם אושר רשמית בישראל. כל זה עדיין לא מביא את אותו שובר שוויון מיוחל במאבק מול פרויקט המנהרות והשאלה היא למה לא נערכנו בהתאם לאיום הזה עם הראש היהודי? איך נרדמנו? למה נעשו ניסויים תוך כדי מלחמה ולא הגענו מוכנים? איפה היה המודיעין שלא שירטט את גודל האיום?
במקביל הקרבות בצפון הרצועה ובדרומה ממשיכים לגבות מחיר בדמות פציעות קשות של לוחמים וקצינים. גם אתמול, התקרית הבולטת הדגימה את מורשת חטיבת גולני בקרב המפקדים שנמצאים אל מול פני המלחמה. הפעם היה זה סגן־אלוף שחר ברקאי, בשוטף מפקד בסיס האימונים החטיבתי של גולני, ובמלחמה מפקד גדוד 12. הוא נפצע בינוני ממטען בחאן־יונס, יחד עם ארבעה לוחמי הנדסה ולוחם נוסף מגולני. בקרבות אחרים נפצעו קשה שני לוחמי מגלן וקצין שריון.
ברקאי הוא מהדמויות המבטיחות בדרג השדה של צה"ל. במלחמה הוא נדרש למלא את מקומו של המג"ד הקבוע, שנפצע בשטח ישראל בתחילת הלחימה, וכעת צפוי לחזור לתפקידו. אחרי מבצע שומר החומות היה זה ברקאי שהעז לשאול בנימה ביקורתית את הרמטכ"ל דאז, רב־אלוף אביב כוכבי, מדוע הוא והדרג המדיני ויתרו על התמרון הקרקעי: "למה לא הפעלת אותנו?", שאל ברקאי במסגרת כנס מפקדים, "זה שריר שהולך לאיבוד".
כוכבי השיב: "במבצע הזה לא היה צריך את התמרון", והוסיף: "נפעיל תמרון רק לתכלית מבצעית ובאופן מקצועי כנדרש. הפעלת כוח היא החלטה שמבוצעת בחרדת קודש". בניסיון להבין איך הגענו לאן שהגענו, ייתכן שההחלטה לא להפעיל תמרון קרקעי בכל המבצעים מאז צוק איתן, תצטרך לעלות על השולחן.
פצועי אתמול מצטרפים לרשימה ארוכה להכאיב של מאות לוחמים שנפצעו באורח קשה. לצידם ישנו מספר גבוה יותר של לוחמים שנפצעו בינוני וקל. לפי בתי החולים, המספר האמיתי גבוה הרבה יותר מזה שצה"ל מפרסם. כחלק מתפיסת השקיפות במלחמה, יש לדרוש שהציבור יקבל את הנתונים המלאים: הוא מספיק בוגר כדי לשקול את הפגיעה הקשה לעומת המטרות וצדקת הדרך.
המראות הקשים במחלקות השיקום מספרים סיפור שלא תמיד הישראלים והישראליות מודעים לו. לוחמים שיצאו לקרב בשיא כוחם וכושרם מגיעים לבתי החולים עם פגיעות גפיים קשות, פציעות ראש ולפעמים גם אובדן ראייה. לכולם יש פנים ושמות, אבל רק על מעטים מהם שמעתם. סמ"ר (מיל') מתן לוי, למשל, הוא לוחם בחטיבה 5, שנפצע מפצצת מרגמה שנורתה לעבר הכוח שלו בקרב לטיהור קיבוץ נירים. התוצאה מזעזעת: אובדן ראייה בשתי עיניו. אתמול הוא זכה לקבל את התואר הראשון במשפטים. בטקס שנערך לכבודו, הוא לא יכול היה לראות איך כל הקהל דומע מהמעמד.
למרות הכוונות הטובות והשינויים שנעשו, משרד הביטחון, אגף השיקום וגם מחלקת הנפגעים של צה"ל לא ערוכים לטפל בתוצאות של מלחמה בהיקף הזה. הם עושים כל מה שאפשר ומעבר, אולם זאת משימה השקולה לריקון הים בכפית. המערכת רגילה לסבבים קצרים ובכלל לעשור שקט במיוחד בגזרת הנפגעים והנפגעות בשדה הקרב. במלחמה, כמו במלחמה, הכל נראה אחרת.
אגב, אגף השיקום למשל יכול היה לוותר על כל הוועדות הרפואיות לפצועים הקשים ביותר שברור שיזכו בהכרה, לשחרר אותם מהבירוקרטיה, ולחזור אחרי שנה ולדון בפעם אחת באחוזי הנכות.
גם הסיוע של החברה האזרחית הוא קריטי. החברות הגדולות במשק והציבור הרחב הסתערו באהבה לסייע ליישובי הנגב המערבי ולערים כגון שדרות ואופקים. הבנקים למשל השקיעו לא פחות מחצי מיליארד שקל ביישובי העוטף. זה חשוב מאין כמוהו, אבל נדמה שפצועי צה"ל נשכחו. בתקופה האחרונה ישנה התעוררות, בעיקר של אזרחים שאכפת להם, אבל זה רחוק מלהספיק. כמי שנוהג לפקוד את המחלקות האלה, מצער לומר שצריך לקחת בערבות מוגבלת את ההצהרות של בכירים במערכת, כאילו המעטפת שמקבלים הפצועים מספקת. אגף כוח אדם באמת הגדיל את התמיכה, אבל הוא מפספס המונים בדרך. קצינות הנפגעים, בגלל העומס הרב, לא מסוגלות להגיע לכולם וזאת כמובן לא אשמתן.
בינתיים, במקביל לקרבות העיקשים בשג'עייה, ג'באלייה וח'אן יונס, גם בג'נין ישנה לחימה אינטנסיבית, שיותר דומה לעזה מאשר למה שהכרנו ביהודה ושומרון. אמש יצאו כוחות צה"ל יצאו מלב מחנה הפליטים אחרי יותר מ־60 שעות של מבצע נרחב שכלל חיסול עשרות מחבלים, עיכוב של מאות ומעצר של עשרות.
האמל"ח שאותר במבצע בג'נין
(צילום: דובר צה"ל )
פיקוד המרכז, האוגדה והחטיבה המרחבית, בראשות אלוף־משנה איוב כיוף, שינו את דפוס הפעולה בגזרה: כיום היא הרבה יותר התקפית, רציפה וכוללת תקיפות קבועות מהאוויר, מה שלא נעשה שם מאז ימי האינתיפאדה השנייה, וזה כשרוב הכוח מורכב גדודי מילואים. צה"ל מצליח לפעול בחופשיות באזור מגה־עוין והמחבלים שוב בתחושת נרדפות גדולה.
בצה"ל מרוצים גם מפירות המאמץ להפריד בין ארגוני הטרור לאוכלוסייה, אולם הסקרים ברחוב הפלסטיני מצביעים על מגמה מדאיגה: התמיכה בחמאס עלתה אחרי 7 באוקטובר. היא אפילו גדולה יותר מהתמיכה של תושבי עזה, שנתונים תחת המגף הברוטלי של סינוואר ושות'.
מה שבטח לא עוזר בשום צורה – לא למטרות ההתקפיות, לא לחיכוך מול אזרחים, לא בחזית הבינלאומית ובטח שלא לעליונות המוסרית של צה"ל – הוא אירועי התנהגות חמורים. אתמול פורסם סרטון שבו לוחמי מילואים השמיעו קריאות "שמע ישראל" במסגד המרכזי בג'נין. חייל אחר כרז מתוך המסגד בערבית: "בשם אלוקים הרחמן והרחום, כאן דובר צה"ל. תושבים יקרים, תושבים נכבדים, הסיפור הסתיים. לא נקבל את המשך המצב הנוכחי, לא נקבל הימצאות של מחבלים במחנה".
בצה"ל קלטו מהר את חומרת האירוע ומיהרו להרחיק את הלוחמים מהפעילות, תוך הודעות שפורסמו גם באנגלית ובערבית על כך שהצבא רואה את ההתנהגות ככזאת ש"עומדת בניגוד מוחלט לערכי צה"ל" ומבטיח לטפל בהם משמעתית".
אולי זה המקום לחזור על מה שנשכח בצל האירועים הקשים: אנחנו לא הם, ואין שום צורך לזרוק פחית נפט למדורה בוערת שתייצר מלחמת דת. זה נכון בג'נין וגם בעזה, שם תועדו לוחמים כשהם מנפצים חפצים בחנות ושורפים מזון. הדבר מעיד לא רק על פגמים בשיקול הדעת, אלא גם על בעיות משמעת של הכוחות, לרבות הכנסת טלפונים סלולריים בניגוד לפקודות ושבירת המתח המבצעי. הדרך לניצחון עוברת בביצוע המשימות באופן מדויק ומקצועי ולא בהתנהלות שמאפיינת פלנגות.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
