על אנשים כמו יעל קקון נהוג לומר שהם צריכים יותר מ-24 שעות ביממה: ארבע פעמים בשבוע, לאחר שהיא מסיימת את משמרת הבוקר במרכז הרפואי לגליל שבנהריה שבו היא עובדת, היא מתחילה את התנדבותה כנהגת אמבולנס וחובשת במד"א.
בשעות לילה מאוחרות היא חוזרת לביתה שבשלומי, היישוב הצפוני שהפך ל"עיר רפאים" לאחר שפונה מתושביו לפני למעלה מחודשיים. היא מתגוררת ביישוב הוותיק עם בעלה גד, אף הוא עובד המרכז הרפואי, ולשניים ברור שבשל עבודתם החיונית את הבית לא יעזבו. וזה לא הכול: יש לה גם שמונה ילדים (ארבעה מהם ילדי אומנה), אחד מהם לוחם ברצועת עזה.
קקון, בת 50, עובדת במרכז הרפואי ככוח עזר במחלקה האורולוגית. עם פרוץ המלחמה הורדה המחלקה למתחם התת-קרקעי, מה שהופך את העבודה למאתגרת וחווייתית במיוחד. בשעת צהריים, בתום משמרת הבוקר, היא עולה לאמבולנס הלבן שממתין לה במקום עבודתה ונכנסת למשמרת ארוכה נוספת של הצלת חיים והענקת מענה ראשוני לפצועי המלחמה ולחולים שנותרו ביישובים המופגזים בסביבה. ואם סדר יומה לא נשמע לכם עמוס מספיק, בזמנה הפנוי היא גם לומדת לתואר אקדמי במינהל מערכות בריאות במכללת רמת גן.
"אני כוננית 24/7, וגם בעבודה קיבלתי אישור שאם חלילה קורה משהו, אני עוזבת הכול ויוצאת עם האמבולנס. הילדים והנכדים שלי פזורים באזור הצפון והבן שלי, אור, הוא חייל מילואים שמשרת בעזה ואני מתפללת כל יום שיהיה בריא ויחזור בשלום"
"בגלל המשמרות במד"א, אני עובדת בבית החולים רק משמרות בוקר", היא מסבירה. "במחלקה אני מהווה חלק מהסקטור הסיעודי ודואגת למטופלים כאילו הם ההורים או האחים שלי. אני בעצם עושה כמעט כל דבר שאחות עושה, חוץ מלתת תרופות. אני כמו האבא והאמא שלהם. בעת הזו, לעבוד במתחם תת-קרקעי זה אתגר לא פשוט, ואני בטוח אזכור את התקופה הזו כל חיי". דליה טדגי, מנהלת הסיעוד במרכז הרפואי לגליל, מעידה כי "יחד עם חבריה למחלקה האורולוגית, יעל עובדת בחודשיים האחרונים בתנאים מאתגרים במתחם התת-קרקעי", והיא מלאת גאווה בעובדת המסורה.
3 צפייה בגלריה
"לעבוד במתחם תת-קרקעי זה אתגר לא פשוט". יעל קקון
(צילום: רוני אלברט, המרכז הרפואי לגליל)
בתום המשמרת במד"א, בשעה 11 בלילה, קקון נוסעת עם האמבולנס לביתה. "אני כוננית 24/7, וגם בעבודה קיבלתי אישור שאם חלילה קורה משהו, אני עוזבת הכול ויוצאת עם האמבולנס", מסבירה קקון ומדגישה כי זו הסיבה שהיא אינה יכולה לעזוב את שלומי, שבו נמצאים גם ביתה הפרטי וגם תחנת מד"א שבה היא מתנדבת. "הילדים והנכדים שלי פזורים באזור הצפון (בטבריה, בחיפה ובקריות). הבן שלי, אור, הוא חייל מילואים שמשרת בעזה ואני מתפללת כל יום שיהיה בריא ויחזור בשלום".
לפני כחמישה חודשים היא השתתפה בקורס חובשים, ולאחר מכן הוצע לה לעשות רישיון על אמבולנס. "אני מתנדבת בתחנת שלומי כנהגת וחובשת, אבל מרגישה הרבה מעבר לכך, כמו סוג של מנהלת משמרת. העבודה כרוכה בטיפול בהמון אנשים, אני עוזרת להם ומרגיעה אותם. אני בעצם מנהלת את האירוע, אם זה תאונת דרכים או מקרי טראומה אחרים. כחלק מההתנדבות, אני גם נהגת נט"ן (ניידת טיפול נמרץ), שם נמצא איתי פרמדיק בכיר וגם המכשור הרפואי שונה".
3 צפייה בגלריה
יעל קקון. "אם חלילה קורה משהו, אני עוזבת הכול ויוצאת עם האמבולנס"
(צילום: רוני אלברט, המרכז הרפואי לגליל)
באחד הימים בשבוע שעבר, בעת שסיימה את המשמרת במרכז הרפואי ונהגה באמבולנס לכיוון שלומי, שמעה רעש מחריש אוזניים, לא הרחק ממנה, ולאחר מכן הבינה שכמעט פגע בה פצמ"ר שהגיע מכיוון לבנון. "הייתי לבד באמבולנס, ומאחוריי נסע רכב עם אנשי מילואים, שאותתו לי לעצור. מיד לבשתי אפוד והתחבאנו מאחורי השיחים. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצאתי מזה בחיים. למחרת בירכתי ברכת הגומל בבית הכנסת שבבית החולים. זה היה אחד הרגעים המפחידים בחיי".
במהלך סוף השבוע, לאחר שבועות ארוכים של עבודה, פגשה בשבט המכובד שהקימה עם בעלה: "עשינו שבת משפחתית בחיפה, אחרי שלושה שבועות שלא ראיתי אותם. זה היה פרויקט של ממש. בני החייל הגיע מעזה, זו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותו מאז פרצה המלחמה".
"יעל היא אדם מיוחד מאוד עם יכולת נתינה מדהימה", מספרת בת שבע גואז, סגנית מנהל מד"א מרחב אשר, "מאז תחילת המלחמה היא לא עזבה אותנו ולו לרגע, וכך גם לגבי המרכז הרפואי והבית שלה בשלומי. העשייה שלה בבית החולים ובמד"א היא ביטוי נוסף לקשר המיוחד בינינו ובין המרכז הרפואי לגליל, שנמשך שנים רבות".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.12.23
