הקונספציה שרק העצמת הפעולה הצבאית תביא לשחרור חטופים, קרסה. התפוצצה בפנינו בטרגדיה איומה. הפרטים עושים אותה קשה עוד יותר לעיכול: הדגל הלבן שהניפו החטופים. קריאות ה"הצילו", וכל מה שהיה אמור לסמן ללוחמים לנצור את האש. באופן מצמרר התברר שגם כשלחטופים קורה נס והם נמלטים וחוברים לצה"ל - דינם נגזר. הוראות הפתיחה באש כבר נגוזו בעורף. למה שיהיו תקפות בשדה קרב שהוא תופת ארוך, מסוכן וקטלני? איך בשם אלוהים לא אומנו הלוחמים בקפידה לתרחיש כזה? ממה שוב הופתענו? מהעובדה שיש חטופים בשגא'עיה?
מה שזעקו משפחות החטופים ומה שידעו כולם, והכחישו, לפעמים לעצמם, היה כתוב בכתובת אש: בכל יום שעובר מתים עוד חטופים. ממחלות ומפציעות; בידי שוביהם; מאש כוחותינו שבאוויר וביבשה. הרי שוב ושוב נשאלה השאלה, שנתפסה מתריסה: האם הלחימה אינה מסכנת את חיי החטופים? שוב ושוב ניתנה התשובה המעורפלת שיש "מידע מודיעיני" ואמצעים עלומים נוספים שמונעים אפשרות כזאת "ככל האפשר". אלה לא היו דברי אמת, אבל מלחמות טיבן שהן מהסות קולות ספקניים. רק קול אחד הותר, והוא קולה של הקונספציה: ככל שיתגבר הלחץ הצבאי, כך יתחנן חמאס לשחרר עוד חטופים תמורת הפוגה נוספת. זה עבד חלקית פעם אחת, מאז השתנתה המציאות, אבל קבינט המלחמה דבק בקונספציה כאילו הייתה איזו אמת קוסמית שאין בלתה. ממש כמו בקונספציית "חמאס מורתע".
מאז חילוצה של אורי מגידיש (בנימין נתניהו התייצב אז מיד מול המצלמות כדי לבשר על כך, הפעם ירד למחתרת) חזרו אלינו רק גופות. ההודעות שהן "חולצו" הן שפה מסולפת. אין השבת גופה כחילוץ אדם בחיים. הקריאות "עכשיו, עכשיו, עכשיו" מעולם לא היו מדויקות יותר. כל דקה שעוברת, יש פחות מהם.
אין זו אמת שחילוץ החטופים עומד בראש מטרות המלחמה. לו הייתה זו אמת, נתניהו לא היה מונע מראש המוסד דדי ברנע לנסוע לקטאר לדון על חידוש המשא ומתן, אף שברנע ביקש לעשות זאת. נתניהו לא רצה "לשדר חולשה". היה לו זמן לשחק במי ימצמץ ראשון. שוב היה האחרון לזהות, ובסוף, ולמרבה הכאב, וככל הנראה רק אחרי הטרגדיה הנוראה, הורשה ברנע להיפגש עם ראש ממשלת קטאר ועם גורמים מצריים.
כאז כן היום, נתניהו מחכה לחמאס שיפעל ראשון. אחר כך כבר נחשוב על תגובה. אפס יוזמה. אפס דמיון. אפס אקטיביות. שאלות קונקרטיות בעניין משא ומתן על השבת החטופים (כולם תמורת כולם, ואחרות), נענו ב"לא הייתה הצעה כזאת", או "זה לא היה על השולחן". עלה על דעתכם להניח בעצמכם משהו על השולחן? אתמול (שבת) אולי כבר עלה, אבל עד כה, מעולם לא הונחה כל הצעה ישראלית שהיא בעניין שחרור החטופים. שוב, הקונספציה הארורה: נכה בהם עד שיתחננו להסכם ויציעו בעצמם. ובכן, הם לא.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאביהשבת החטופים, בחיים, היא בהולה כאוויר לנשימה. כל היתר בר-דחייה, גם אם זה כואב ומתסכל. גם אל ההסכם הקודם הגיע נתניהו כמי שכפאו שד. בהתחלה לא הזכיר אותם בכלל. רק אחרי לחץ כבד של רוב מוחץ בציבור ובדחיפה של בני גנץ וגדי איזנקוט - שבו אלינו מאה ילדים, אימהות ונשים מבוגרות. הפעם, אם ימשיך לדבוק בקונספציה, ולא יחשב מסלול מחדש, כבר לא יהיה את מי להביא, ותימשך הרוטינה האכזרית של גופה ועוד גופה.
משפחתו של יותם חיים ז"ל סיפרה שהחליטו שהכול בסדר עם אהובם החטוף, אף שלא התקבל ממנו אות חיים. ובאמת, יותם, וגם סאמר אל-טלאלקה ואלון שמירז, היו בסדר. שרדו 70 ימי שבי קשה, אפילו הצליחו להימלט. אבל הם היו יום אחד יותר מדי בשבי. מחר זה יהיה יום אחד יותר מדי לחטופים אחרים.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
