טרגדיה, אומר הנשיא, אומרים ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, טרגדיה שאין שנייה לה, בוכים עם המשפחות ומחבקים את היורים. אנסה לחרוג קצת מהקונצנזוס המתחבק. בעיניי ירי חיילי צה"ל בשלושת החטופים יותם חיים, אלון שמירז וסאמר אל-טלאלקה ביום שישי בשג'אעיה לא מתמצה במילה טרגדיה. עמיתי רון בן ישי כתב כאן אתמול (שבת): "זאת לא טרגדיה - זה ביזיון". אני מרשה לעצמי לתקן מילה אחת: לא טרגדיה - פשע. כפי שהוכיח התחקיר הצה"לי הייתה כאן הפרה סדרתית של פקודות הצבא. גם פשע מלחמה היה כאן: החוק הבינלאומי מאוד ברור בעניין הזה.
במלחמה מתרחשות תקלות. גם פשעים מתרחשים. לא הייתי בשג'אעיה ביום שישי אבל הייתי באי אלה מקומות אחרים, לא פחות טעונים. אני חושב שאני יודע להבחין בהבדל בין תקלה לרשלנות פושעת, בין טעות להפקרות. מה שהתרחש שלשום בשג'אעיה לא היה תקלה.
הכותרת
קן הצרעות של עזה: הסיפור של שג'אעיה
28:31
שלושה אזרחים ישראלים ששוביהם נטשו אותם יוצאים לרחוב. הם מבינים שחייהם בסכנה: לשני הכוחות הצבאיים שמקיפים אותם יש אצבע קלה על ההדק. הם חושפים את פלג גופם העליון ומניפים מוט שעליו סמרטוט לבן. הם מרימים ידיים. אף על פי כן לוחם חמוש בכוונת מיוחדת שרואה אותם היטב, מלמעלה, ממרחק של כמה עשרות מטרים, יורה בהם על מנת להרוג. אחריו יורים בהם אחרים.
לפי גרסה אחת היה קצין שצעק "חדל". היורים לא נשמעו לו. אחד משלושת החטופים מצליח לשרוד. הוא מוצא מסתור במבנה סמוך. הוא צועק "הצילו". כורזים לו לצאת החוצה. הוא יוצא, ואז, כנראה בהוראה של קצין בכיר, יורים בו למוות. זה קורה לא בהחלטה של רגע ולא בסערת הקרב. זה תהליך מתגלגל.
אלה העובדות שעולות מהתחקיר של צה"ל. הצבא משתבח בכך שחשף את פרטי התחקיר לציבור, בניגוד לעבר. אכן, על זה צה"ל ראוי לשבח. אבל הפרסום הוא לא העיקר. חידדנו את ההוראות, מוסיפים בצבא. אני לא בטוח שאני מבין מה זה אומר בדיוק: חידדנו היא מילה ששמענו מאות ואלפי פעמים, בעקבות כל פאשלה של גוף שלטוני. לחדד צריך לפני האירוע, לא אחריו. עם כל הכבוד, בכך לא די.
גדוד 17, הגדוד היורה, שייך לחטיבת ביסל"ח, בית הספר למ"כים. בשבת, 24 שעות לאחר האירוע, מותר לצפות להודעה שיינקטו אמצעים כלפי המג"ד, הקצינים והחיילים שהיו מעורבים בהריגת השלושה. נאדה. שום דבר. קצין בכיר שלא הזדהה בשמו הבטיח לכתבים שהצבא ידאג לעזרה נפשית ליורים. יש להם טראומה וצריכים לטפל בה. הגדוד ימשיך להילחם, הוסיף בגאווה. הצבא שהרחיק מהלחימה חיילים שהשתלטו על רמקול של מסגד לא ייגע לרעה בחיילים שהרגו שלושה חטופים משלנו. האם רק אני נדהם מהפרופורציה?
הרמטכ"ל הוציא הודעה בעקבות האירוע. כמקובל, הוא לקח אחריות, גם שר הביטחון יואב גלנט לקח. במקרה הזה אין לאחריות שלהם משמעות: איש לא מצפה מהם לקחת אחריות על כל תקרית ירי בצה"ל. הכרה בכך שהופרו פקודות הייתה בהודעה שלו אבל אף לא מילה אחת של הסתייגות ממפירי הפקודות. זה היה בזמן לחימה, אמר הרמטכ"ל, וטעה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאנחנו במלחמה עכשיו, והלב של כולנו, גם שלי, עם הלוחמים. אבל אין תועלת באהבה עיוורת. התיאורים של מעשיהם מופרכים: כשהם מצליחים הם גיבורי על; כשהם נכשלים הם ילדים. גם אם זה מה שרוב הישראלים רוצים להרגיש עכשיו, לרמטכ"ל ולצבא יש אחריות שחורגת ממצב הרוח של הציבור. צבא לא יכול להתנהג כמו כיתה טיפולית. יש פקודות; יש משמעת; יש אמצעים.
יש מי שקושר בין האירוע בשג'אעיה לאירוע הירי ביובל קסטלמן בירושלים. החוט המקשר הוא ההתעלמות ממראה העיניים, הששון אלי הדק, הזלזול בחיי אדם. יש מי שקושר את האירוע לחוסר הזהירות של הצבא בכל מה שנוגע לחיי החטופים. אני לא בטוח שיש קשר. אבל לא ייתכן שמותם של שלושה אזרחים חפים מפשע, בבוקר בהיר, בנסיבות שאין עליהן ויכוח, יעבור ככה, בלי כלום, כמו שאמר בנימין נתניהו "אלה החיים". אלה לא החיים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 17.12.23
