האחים בן ונתן גדלו על סיפורי הציונות של דוד בן גוריון והחלוצים. כעת הם נלחמים בעזה באומץ ובעוז כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. אלא שהגבורה שלהם כפולה: לא רק שהם מגינים על המדינה, הם מגינים גם האחד על השני.
סמ"ר במיל' בן (26) וסמ"ר נתן (22) עלו יחד מברזיל על מנת להתגייס. בן, שהתגייס ראשון לחטיבת הנח"ל, יצא לגיבוש והשתבץ בפלוגת חבלה והנדסה בגדוד הסיור. נתן, שהתגייס מחזור אחד אחריו, לא יכול היה לעשות את הגיבוש ליחידה, ושובץ בגדוד 931 בחטיבה הירוקה.
בשבת 7 באוקטובר בן כבר היה משוחרר. הוא היה בכפר עציון, באירוע של שמחת תורה עם בת הזוג שלו. הוא השתחרר לפני שאר הצוות, מכיוון שכחייל בודד התגייס לפני חבריו כדי לעבור קורס במחו"ה אלון.
"החבר'ה אמרו לי שהם במסוק, בדרך לכרם שלום. לא ידעתי מה לעשות, אני בלי צו 8 עדיין, בלי ציוד, בלי כלום. ביום שני דיברתי עם עוד בחור שבמצב דומה לשלי, גם הוא חייל בודד, והחלטנו לרדת. הבאנו ציוד מתרומות ונסענו דרומה בכל מיני טרמפים. איכשהו הצלחנו לחבור לצוות בכרם שלום".
נתן, שכבר מאוד קרוב לשחרורו, היה בדירה של שניהם ברמת גן: "בשבע בבוקר התקשר אליי חבר והסביר מה קורה, הייתי בשוק. חיכיתי לטלפון מהמפקד שלי ובאזור 11:30 הצלצול הגיע. הוא אמר שעוד חצי שעה יש לי אוטובוס ועליתי למוצב שבו היה הגדוד, בגוש עציון. הייתי אמור להשתחרר והזדכיתי כבר על הציוד, אז חתמתי עליו מחדש. מאז אנחנו נלחמים ביחד. בהתחלה העבירו אותנו במסוק לצפון, אחר כך ירדנו לקיבוץ רביבים, ככה עד שנכנסנו לרצועה".
במהלך הימים הראשונים ללחימה התרחש אירוע הגבורה שבו בן היה מעורב. בן ונתן נכנסו לרצועה תחת אותה חטיבה, אך בגדודים שונים. הם היו נפגשים מדי פעם בהפוגות בשטח, חיפשו האחד את השני. הם לא ידעו שהם שומרים האחד על השני.
"בימים הראשונים שלנו בפנים, בצפון הרצועה, באזור אל עטאטרה, הגענו לקו הבתים הראשון וזיהיתי מחבל. ידעתי שהגדוד של אח שלי היה בערך 300 מטר משם, והוא התחיל לירות עליהם. נכנסתי ללחץ והקפצתי את הצוות, התחלתי לתפעל את האירוע ולירות לכיוונו. לקחנו טיל מטדור ובסוף ניטרלנו אותו. לא ידעתי לגמרי איפה בדיוק היה אח שלי: הבנתי כמה הוא היה קרוב לשם רק אחרי שבועיים, כשיצאנו להתרעננות".
נתן מכיר את הסיפור מהצד השני: "בן התחיל לספר לי על איזה בית כתום שהיה בו מחבל והסיירת ניטרלה אותו, פתאום אני אומר לו, 'כן! הבית הכתום!' זה היה מוזר והזוי".
נתן ובן לחמו יחד ברצועה תחת אותה חטיבה 26 יום. כעת בן רשמית משוחרר, ומחכה להיקלט למילואים בחטיבה אחרת. בינתיים הוא דואג לבית: "הוא מטפל בי מבחוץ", מספר נתן, "לחשבונות, לסבא שלנו שבבית חולים. יש לי על מי לסמוך".
סבא של בן ונתן, משה פזף, הוא שורד שואה בן 94. "את הציונות שלנו - הוא השריש לנו", מספרים השניים. "הבעיה העיקרית היא אבא שלנו", לדבריהם: "הוא ישראלי, מדבר עברית לגמרי, יודע בדיוק מה קורה. הוא אפילו נכנס לקבוצה של ההורים בגדוד. הוא בטוח דואג הרבה, כל הזמן הוא אומר לנו 'אל תעשו שטויות, אל תהיו גיבורים, קסדה על המצח'. הוא מנסה להגיע לארץ וכמה פעמים ביטלו לו את כרטיס הטיסה".
בן ונתן תיכננו לטוס לבקר את משפחתם בסאו פאולו. מהצד של אביהם יש להם אח קטן בן 10 ואמא שלהם ילדה אחות קטנה, תינוקת, שהשבוע תהיה בת שנה. הם כבר קנו כרטיסי טיסה לשחרור עם החבר'ה מהצוות, אבל לשניהם ברור איפה הם רוצים להיות עכשיו: "כשעלינו לפני ארבע שנים היינו בגרעין צבר של הצופים בניר יצחק. יש לנו משפחה מאמצת מהקיבוץ, אנחנו מרגישים שאנחנו ממש נלחמים על הבית. גרנו שם, יש לנו חברים שם שנהרגו ונפצעו. זאת לא מלחמה רחוקה, המחבלים היו פה, אנחנו מרגישים כמו תושבי העוטף לכל דבר. זה אזור מדהים, עם אנשים טובים. אני מקווה שנחזיר להם את הביטחון והם יוכלו לחזור לגור שם".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.23
