הבשורה הקשה על מותם בשוגג של שלושה חטופים מירי כוחות צה"ל בסוף השבוע האחרון הייתה מכה נוספת למשפחותיהם של 129 החטופים – נכון לירידת הגיליון לדפוס – שעדיין בשבי בעזה. כל אחד ואחת מהם עולם ומלואו, לכולם יש משפחות וחברים שמחכים להם בבית. הדאגה של כולם משותפת: באיזה תנאים הם כלואים? מה הם אוכלים? האם הם לבד? מה עובר עליהם שם?
אבל יש קבוצת חטופים שלקרוביהם יש דאגה נוספת. אלו החטופים שנפצעו ב־7 באוקטובר, או שנִשבו כשכבר התמודדו עם בעיות בריאות. על פי עדויות החטופים ששבו לארץ, בריאותם של החטופים איננה בראש מעייני המחבלים. האם מטפלים כראוי בפצעי הירי של רומי גונן, שנחטפה מהמסיבה? ובמחלת הלב של אלכס דנציג? ובסוכרת של נדב פופלוול? התשובה היא לא.
הצלב האדום, כידוע, ממש לא באירוע. התרופות שניסו בני המשפחות להעביר ליקיריהם לא הגיעו ליעדן, ועל ביקור של נציג הארגון אצל החטופים בכלל אין מה לדבר. פרופ' חגי לוין, ראש מערך הרפואה במטה החטופים, שפגש את כל השבות והשבים ואסף מידע רפואי גם לגבי אלו שנותרו מאחור, לא מסתיר את דאגתו. "אנחנו לא יודעים אם כולם שרדו את השבועיים־שלושה האחרונים, מאז שנראו על ידי השבים", הוא אומר.
כמה מהחטופים מוגדרים כזקוקים לטיפול רפואי?
"לפי המידע הרפואי שבידינו, יותר משליש מהחטופים שנותרו שם סובלים ממחלות המצריכות טיפול רפואי קבוע ומתן תרופות קבועות, בין אם זה לסוכרת, אסתמה, מחלות לב, קוליטיס, יתר לחץ דם ועוד - ולא מקבלים. בגלל תנאי השבי הקשים, התזונה הלקויה וההזנחה הרפואית - הם הולכים ומידרדרים. לצידם, ישנם חטופים הסובלים מפציעות שנגרמו בעת החטיפה, או אחריה, כולל פצעי ירי, קטיעות גפיים, חדירת רסיסים ועוד. פציעות שאינן מטופלות, או לא מטופלות כראוי, כרוכות בסיכון לסיבוכים ונכות קבועה, כאב חריף וכרוני וסבל לא־אנושי".
מה השבים מספרים על הטיפול הרפואי?
"יש עדויות ישירות איך אריה זלמנוביץ ז"ל, שלא טופל, גסס לעיניהם ומת. ולא מדובר רק במבוגרים. מישל ניסנבאום למשל (תושב שדרות שהוגדר כנעדר, ורק לאחרונה נמסר למשפחתו כי הוא חטוף בעזה – ש"מ), היה מקבל טיפול בעירוי לפני שנחטף, ובשבי הוא לא מקבל, ומי יודע איזה סבל הוא עובר. גם עומר ונקרט, שחולה בקוליטיס ולא מטופל, נמצא בסכנה, וכך הלאה".
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
פרופ' לוין מזהיר שגם תנאי השבי עצמם עלולים להביא להרעה בבריאותם של כל החטופים. "ראינו (אצל חלק מהשבים) מקרים של שבץ חדש, הפרעות חדשות בלב, פגיעה בכליות. יש כאלה שזוהו אצלם חיידקי סלמונלה, כינים וסקביאס. חלק מהחטופים עברו זוועות לא אנושיות, שלא לדבר על פגיעה נפשית חמורה, והייתה גם התעללות פיזית - אם זה לקשור אנשים, או להכות אותם במקרים מסוימים. היו כאלה שהוחזקו יחד ואם הם היו מדברים ביניהם, היו מענישים אותם. לפעמים במניעת יציאה לשירותים, או מניעת מי שתייה".
השבוע שוחחנו עם בני משפחותיהם של שבעה חטופים חולים או פצועים. המסר של כולם הוא אחד – שעון החול שלנו אוזל. ומהר. ויש להם גם מה לומר למקבלי ההחלטות, שיכולים לחרוץ את גורל יקיריהם: תתעוררו.
"כשהוא השתעל הם צעקו לו לשתוק"
עומר שם טוב, בן 21, נחטף מנובה. אסתמטי וחולה צליאק
ביום חמישי שעבר, במפגש שקיימו נציגי משפחות החטופים עם נשיאת הצלב האדום מיריאנה ספוליאריץ’, מלכי שם טוב, אביו של עומר, איבד את הסבלנות. הוא קם מהכיסא עם משאף בידו, הושיט אותו בזעם לנשיאה ודרש שתעביר אותו לבנו, שמתקשה לנשום ולשרוד בשבי. "עומר הוא בן הזקונים שלנו מבין שלושה ילדים", מספרת אמו, שלי. "באופן כללי, גם כילד, אחת לשבועיים הוא חלה ברמה של אלרגיות מטורפות. הוא גם אסתמטי ומסתובב עם משאף קבוע, גם חולה צליאק, ושם נותנים להם לאכול רק פיתה, מה שכואב לי, כי זה גורם לו לכאבי בטן חזקים".
עומר נחטף מהמסיבה יחד עם מיה ואיתי רגב, שהושבו לארץ. האחים רגב היו הראשונים שהביאו אות חיים מעומר. "מצד אחד, זה היה מאוד היה מרגיע לשמוע, ומצד שני, זה כאב עצום", האם דומעת. "כי אני יודעת מה עובר עליו וכמה הוא סובל שם. ואני חושבת על עומר, שהוא בלי משאף שם, בלי אוויר, בחושך, בלי אוכל, אין להם אפילו מאוורר. הוא היה בחדרון חשוך במנהרה, רק עם איתי. את מיה הפרידו. נתנו להם שמיכות והם ישנו על הרצפה. אסור היה להם לדבר בקול רם, אז הם דיברו בלחישות. איתי סיפר שעומר סבל מקוצר נשימה כל יום. זה גורם לו לשיעולים, כי הוא צריך אוויר, והם צעקו עליו שישתוק, אז הוא היה צריך להיות מתחת לשמיכה ולהשתעל בשקט, שלא ישמעו. בגלל שהוא אלרגי לאבק, הוא מתעטש המון, אז הוא היה חייב להתעטש תחת לשמיכה, בניסיון להבליע את הקול".
מה הם אכלו שם?
"פעם־פעמיים ביום היו מכניסים להם לחדר מעט מזון. הייתה להם משמעת אוכל, כי לא היה מספיק. היו צריכים לחשב מתי וכמה יאכלו, וכל הזמן היו רעבים. העבירו את הזמן בשתיקות. לפעמים לא דיברו שעות. סיפרו האחד לשני עלינו, על האחים, ולהפך".
הם הבינו שיש מלחמה?
"לא, הם לא ידעו מה קורה. רק שמעו את הבומים מעליהם, וזה גרם להם לחשוב שזה הרגע האחרון של חייהם".
יש לך מסר לראש הממשלה לגבי עומר?
"אני רוצה את הילד שלי בחזרה בבית. במיטה שלו, במקום הבטוח שלו. זה מה שאני מבקשת ממך. תחזיר לי את הילד שלי הביתה".
ומסר לעומר עצמו?
"עומר, חיים של אמא. תשמור על אמונה. תשמור על תקווה. תהיה חזק. אנחנו עושים הכל־הכל־הכל, ביום ובלילה, בארץ ובעולם, כדי להחזיר אותך הביתה. אנחנו אוהבים אותך ומחכים כולם לחבק אותך'".
מה הדבר הראשון שתעשו כשתיפגשו?
"אני אתנפל עליו בחיבוק כזה גדול, ואחר כך אשלח אותו לסדר את החדר שלו", היא צוחקת. "השארנו את החדר שלו מבולגן כמו שהוא, ועם אור דולק מהיום שנחטף, עד שהוא חוזר ומסדר בעצמו. כל יום אני נכנסת אליו לחדר, אומרת לו איזה יום היום, מספרת לו מה אנחנו הולכים לעשות ביום הזה למענו, ומתפללת בחדר שלו. אני יודעת שהוא מקבל אנרגיה. ובערב אני חוזרת לחדר שלו, ומספרת מה עשיתי כל היום. אנחנו ברכבת הרים מטורפת. פעם למעלה ופעם למטה, אבל אין לנו אופציה אחרת. נעשה הכל כדי להחזיר אותו ואת כולם הביתה".
"במנהרות, בחושך, בלי תרופות, בלי טיפול"
נדב פופלוול, בן 51, נחטף מקיבוץ נירים. חולה סוכרת
לצד השמחה על שחרורה מהשבי, חנה פרי (79) מקיבוץ נירים התבשרה לראשונה כי בנה הבכור רועי ז"ל נרצח, ובן נוסף, נדב, שהיה עימה בשבי 49 ימים, נשאר שם. "את כל המידע לגבי נדב קיבלנו מאמא", אומרת אחותו, איילת סווטיצקי. "אבל המידע נכון ל־22 בנובמבר, יומיים לפני שהיא חזרה. אחי סוכרתי וזקוק לכדורים, הוא גם אסתמטי שהולך עם משאף קבוע ומטופל בסטרואידים, ויש לו גם יתר לחץ דם. אמא מספרת שהוא איבד המון במשקל. התזונה שם מועטה ולא מתאימה, מצבו הנפשי קשה מאוד. לפחות הם היו יחד בתופת, ועכשיו הוא לבד".
איפה הם הוחזקו?
"במנהרות, במעין חדרים קטנים שמזכירים כוכים. בחושך, בלי חשמל, בלי תרופות וטיפול. אמא שלי גם סוכרתית ומזריקה אינסולין, סובלת מלחץ דם ובעיות ראייה. היא לא קיבלה תרופות, ואם לשומרים שם היה משהו, אז זרקו להם שייקחו תרופות לא מתאימות ובמינון לא נכון. אחי סעד אותה שם. אמא איבדה עשרה ק"ג במשקל, לחץ הדם שלה בשמיים, הסוכר לא מאוזן, והיא סובלת מטראומה. ואני חושבת על אחי, מה עובר עליו עכשיו שם לבד. הוא צריך כדורים, משאפים, קשה לנשום שם. נתנו להם רבע פיתה לארוחת בוקר, מעט אורז לארוחת צהריים, רבע פיתה לארוחת ערב ומים עכורים, ועם זה הם היו צריכים לשרוד".
יש מסר שהיית רוצה לומר לראש הממשלה על אחיך?
"עסקה, עכשיו. מדינת ישראל היא מעצמת חדשנות, שמזקקת לתוכה את מיטב המוחות. לא יכול להיות שאין לנו מוחות מבריקים גם בדיפלומטיה. לא ייתכן שאף אחד לא מסוגל לקדם איזשהו מתווה. אם אנחנו יודעים ליזום במהלך צבאי, למה לא בדיפלומטי? למה צריך לחכות שהצד השני ייזום עסקה? אני מאמינה שזה בר־ביצוע".
הטענה של העוסקים בדבר היא שכרגע זה לא בר־ביצוע.
"אז מה זה אומר? שלא נראה את האהובים שלנו בחזרה? שיהרגו אותם בעזה? מה סדרי העדיפויות, עסקה עכשיו או עוד הישגים בעזה? אנשים שם בסכנת חיים. בכל יום שעובר מצבו הרפואי של אחי מידרדר ולא ברור איך ישרוד".
מסר לאחיך נדב?
"נדב, אנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותך הביתה. לא נוותר עד שתהיה איתנו כאן".
מה הדבר הראשון שתעשו כשיחזור?
"אני לא יודעת לדמיין את הרגע הזה. אני לא במקום הזה".
"אני מפחדת שרומי תאבד את היד שלה"
רומי גונן, בת 23 מכפר ורדים, נחטפה מנובה. פצועת ירי וחולת פיברומיאלגיה, סובלת מבעיות עיכול ונשימה
קצת אחרי שש וחצי בבוקר של אותה שבת, רומי החלה לעדכן את אמה מירב שמשהו קורה. בסביבות עשר ורבע הודיעה "אמא, ירו בי, אני מדממת", והצליחה עוד לספר שנפגעה בידה. ב־10:58 נותק הקשר עימה כליל. הטלפון הסלולרי שלה אוכן בעזה, אבל במשך 55 יום לא היה מרומי אות חיים. "ידענו רק שהיא נורתה ביד. לא ידענו בדיוק את רמת הפציעה. אני יודעת שהיא דיממה, כי היא אמרה לי בטלפון שהיא לא יכולה להזיז את היד", אומרת האם.
עד לפעימה האחרונה של השבים. "הם סיפרו שראו אותה. רומי פצועה קשה והיד שלה הוזנחה ולא מטופלת, שזה מאוד מדאיג, אבל היא בחיים וזה משמח מאוד. הם סיפרו רק שהיד שלה פצועה, שהיא לא יכולה להשתמש בה. היא חובשת במקצועה, אז היא חבשה לעצמה את הפצע עם מה שהביאו לה שם".
רומי גם סובלת מפיברומיאלגיה, בעיות במערכת העיכול, אבנים בכליות, אסתמה וסינוסיטיס כרוני. אבל החשש הגדול הוא הפציעה. "אני מאוד מפחדת שהיא תאבד את היד שלה", אומרת האם, מירב. "היא בקלות יכולה להזדהם. אני מודאגת מאוד. אני לא יודעת מה נותנים לה שם, ואם אין אמצעים לטפל בה, אולי היא זקוקה לניתוח. וככל שהזמן עובר וזה לא מטופל, זה מחמיר. לא צריך להיות רופאה כדי להבין מה זה פצע ירי".
איך חשת כשהבנת שהיא לא נכללת בעסקת השחרור?
"ברור שאני שמחה מאוד שהמשוחררים יצאו מהתופת, ובאותה מידה אני מתוסכלת שרומי עדיין שם. היא ילדה עוצמתית, ואם יש איתה עוד אנשים זה ודאי מחזק אותה. היא יודעת שאנחנו נאבקים להוציא אותה משם כמה שיותר מהר. אין מצב שהיא נשארת שם, במיוחד לא עכשיו, כשהמלחמה כל כך עוצמתית. זה מפחיד. נקודה. זה נוראי בעיניי, בטח כשיש שם חטופים שלא יודעים אם הם נמצאים למטה או למעלה ומחביאים אותם מתחת לחיג'אבים".
הנה ההזדמנות לדבר למנהיגים: מסר לראש הממשלה?
"אני לא רוצה להתייחס לאדם ספציפי, אלא לכל מקבלי ההחלטות: יש לכם אחריות לוודא שעם ישראל יוכל להמשיך להתקיים לפי הערכים שכולנו גדלנו עליהם. ערך החיים הוא ערך מקודש ביותר, וכל היתר לא קודמים להחזרת החטופים".
ומסר שתרצי להעביר לרומי?
"תישארי מי שאת. האדם שאת, האישה שאוהבת. תשמרי על הטוב שיש בך, ועל הידיעה שאנחנו לא רק אוהבים אותך - שלרגע לא תשכחי את זה - אנחנו גם דואגים שתחזרי, וכמה שיותר מהר, ובריאה ושלמה. אוהבים אותך".
מה הדבר הראשון שתגידי לה? שתעשו יחד?
"אני אחבק אותה ואגיד לה כמה אני גאה בילדה שלי. באדם שהיא, בעוצמות שלה ובאיך שהיא החזיקה שם מעמד".
"אבא, יש לך על מה להילחם"
אלכס דנציג, בן 75, נחטף מניר עוז. חולה לב עם 12 מעקפים
מרבית חייו עסק ההיסטוריון אלכס דנציג בהוראת השואה. הוא ממייסדי המסעות לפולין, עבד ביד ושם, ובין השאר ערך מפגשים בין תלמידים ישראלים לפולנים. בשבת השחורה ההיא, 17 מבני משפחתו היו בקיבוץ, עשרה ניצלו. בנו, יובל דנציג, מאמין שבאותו בוקר אביו הבין כי עדיף לו להילקח בשבי, ולא להירצח. "הוא פעל בחוכמה והסגיר את עצמו, לפני שיפגעו בו. אנחנו מסיקים את זה מכך שהמשקפיים שלו איתו, וגם הנעליים, כי לא מצאנו אותם בבית. אני בטוח שהוא התלבש ויצא אליהם".
דנציג הבן מסביר כי אביו במצב בריאותי מורכב. "לפני ארבע שנים וחצי הוא עבר ניתוח לב פתוח עם 12 מעקפים, והוא חייב טיפול רפואי וכדורים, שהוא לא מקבל".
מסר לראש הממשלה?
"אני, בניגוד להרבה משפחות אחרות שחשות כי בגדו בהן באותו יום, בגלל הקונספציה שאחד ממוביליה היה נתניהו, אומר לו: 'ביבי, אני בטוח ב־100 אחוז שאתם רוצים להחזיר את החטופים הביתה כמה שיותר מהר, אבל אל תהיו שבויים בקונספציה. חפשו את הפתרונות היצירתיים והמהירים גם מחוץ לקופסה, כי אין לחטופים זמן. אבי מבוגר וחולה. לדעתי נשארו לו רק ימים ספורים להצליח לשרוד בשבי. ככה אני מרגיש, ואני מבקש שתעשו הכל להביא אותו הביתה".
ומסר לאבא?
"אבא, יש לך על מה להילחם! כל המשפחה בחיים, מחכים לך".
מה הדבר הראשון שתעשה כשתיפגשו?
"לצערי הרב, אני בטוח שיהיו לי הרבה ימי בית חולים איתו, לשיקום פיזי ונפשי. אני לא יודע כל כך את מי אני הולך לפגוש".
"הצלב האדום זה הארגון הכי מאכזב בעולם"
עומר ונקרט, בן 22 מגדרה, נחטף מנובה. חולה קוליטיס
למסיבת נובה ברעים עומר ונקרט הגיע עם ידידה קרובה שלו, קים דמתי ז"ל, רק בסביבות חמש בבוקר, כדי לחוות את השיא של אירוע בטבע – הזריחה. שעה וחצי מאוחר יותר, החל הסיוט. עומר וקים מצאו מיגונית, אבל המחבלים הגיעו גם לשם ויידו רימונים פנימה. קים נרצחה. עומר נאזק בשתי ידיו, והושלך אל אחד הטנדרים של המחבלים. מאז החל הסיוט. "מגיל 14 הוא סובל מקוליטיס", אומר אביו, שי ונקרט. "זאת מחלה אוטואימונית שמחייבת נטילת כדורים יומית, באופן קבוע, ותזונה מתאימה, מה שאין לו בשבי. הוא חייב להיות בטיפול ולקחת כדורים כדי שיהיה מאוזן, אחרת הוא חוטף כאבי בטן, הקאות, מצב של אנמיה, ירידה של המוגלובין, ירידה במשקל בצורה לא רגילה".
איזה אות חיים ומידע קיבלתם לגביו?
"הוא היה במנהרה עם קבוצת חטופים. הם סיפרו שהוא אמר למחבלים שיש לו מחלה בבטן וצריך כדורים, ולא קיבל שום דבר. פעם אחת הוא קיבל אקמול. לא היה להם אור. הם לא ידעו אם זה יום או לילה, אין שם חלון ואין כלום. היה לו קשה לנשום. בהתחלה הביאו להם מאוורר ואחר כך לקחו אותו. לא היה להם מה לאכול. הם אכלו פיתה דקה עם חתיכת גבינה ותמרים, שחילקו להם פעם ביום. לאחר העדויות ששמענו מהשבות, נלחצנו. אנשים שהיו שם יצאו במצב רפואי קשה. יש סיפורים על התעללויות מיניות גם בגברים. עושים להם טרור פסיכולוגי שאין יותר מדינה והשמידו את ישראל, ועוד דברים נוראיים".
גם אתם ניסיתם להעביר לו כדורים דרך הצלב האדום?
"העברנו, ולא מסרו לו. הצלב האדום זה הארגון הכי מאכזב בעולם. הייתי בפגישה איתם לפני שבועיים, ניסיתי להעביר תרופות וסירבו לקחת. אמרו: אנחנו צוות רפואי, וברגע שיאפשרו לנו, נעביר לו. אני רואה איך במשך 70 יום אנשים משתחררים, והבן שלי לא. מצד אחד אני שמח באמת על מי שיצאו, אבל להגיד לך שאין לי צביטה בלב? אני רוצה את הבן שלי. אני רוצה אותו חזרה. אני אפילו לא יכול להסביר במילים כמה הוא חסר. האנרגיה, החיות שלו בבית, השמחה והאור שהפיץ".
מסר שהיית רוצה לומר לנתניהו?
"עד שהבן שלי לא חוזר הביתה - זה על אחריותך! ואם עומר לא חוזר - זה יהיה על המצפון שלך לכל החיים".
ומסר לעומר?
"עומר, אתה חזק ותישאר חזק. אנחנו עושים דברים מטורפים כדי להוציא אותך. דואגים לך, וסומכים עליך שתצא משם. שולחים לך אנרגיה ואהבה".
מה הדבר הראשון שתגיד לו, שתעשו יחד כשיחזור?
"אתן לו חיבוק אחד גדול, ואז אפרוץ בבכי היסטרי. אחר כך נלך למסעדת שף, או אפילו מסעדת מישלן. מה שיבחר".
"הם בקושי אוכלים ובחרדה מתמדת"
איציק אלגרט, בן 68, נחטף מניר עוז. נורה בידו
שיחת הטלפון הבהולה מאיציק אלגרט, שמתגורר בגפו בקיבוץ נירים, הגיעה לאחיו דני אלגרט, סנ"צ בדימוס, ב־11:30 בבוקר 7 באוקטובר. "הוא היה היסטרי לגמרי, מספר שהיד שלו התרסקה מהידית של הממ"ד והוא מדמם. לא קלט שירו בו דרך הדלת", מספר דני. "גם אני לא הבנתי. אחי חבר קיבוץ הרבה שנים. הוא אזרח דני. גרושתו ושני ילדיו גרים בדנמרק. רוב שנותיו היה איש התחזוקה של הקיבוץ. אדם בריא לחלוטין. עבד, שיחק כדורגל עד גיל מאוחר מאוד, טייל בעולם כמעט בכל מקום, איש של העולם הגדול.
"הסברתי לו דרך הטלפון איך עושים חוסם עורקים: 'תחפש שרוך או סמרטוט ותשים מאיפה שנוזל הדם, כדי לעצור את הזרימה', ואז שמעתי צרחות בערבית ורעשים ברקע, והוא אמר: 'דני זה הסוף, דני זה הסוף'. שאלתי: 'על איזה סוף אתה מדבר', והשיחה נותקה".
כעבור כמה שעות, האח הצליח לשלוח קרוב משפחה לחדר, שבישר לו כי "'יש הרבה דם בחדר של איציק, אבל הוא ריק'. הבנתי שהוא נחטף. עשיתי איכון לטלפון שלו, וראיתי שהוא עבר את הגדר לעזה ב־12:10, אחר כך קיבלתי עוד איכון שב־16:30 הוא היה במרכז עזה. אני מכיר את העיר היטב, שירתי בה הרבה שנים, ואני מבין שפינו אותו לאזור בית חולים שיפא. ומאז לא שמעתי ממנו".
ומתי הגיע אות חיים ראשון ממנו?
"קיבלנו מידע מגורמים רשמיים שאיציק קיבל טיפול רפואי בשיפא. אולי ראו אותו שם דרך מצלמות האבטחה כשנכנסו, או קיבלו מידע. אנחנו לא יודעים איזה טיפול הוא קיבל שם, או מה מצבו. האם היד שלו כרותה או שלמה? ואז, אחת המשוחררות מהפעימה האחרונה סיפרה לנו שהיא ראתה אותו באחת המנהרות. לדבריה, אחי נראה בסדר. היא אמרה: 'הוא הזדקן, אבל האופי שלו לא השתנה'. היא דיברה איתו הרבה, כי איציק הוא אדם שמדבר, חופר", הוא צוחק. "היא אמרה שהיד שלמה, אבל היא ראתה שיש לו שם צלקת גדולה שהגלידה וכנראה היד לא טופלה טוב".
באיזה תנאים הוא הוחזק?
"הם היו בחדר קטן במנהרה. שמעו בומים חזקים על הראש כל הזמן, והיו בחרדה מתמדת שלא ייקברו שם. היא סיפרה שהם ישבו, ובשלב מסוים עף עליהם אחד הארונות, והרבה אבק ואבנים נפלו עליהם. הם בקושי אוכלים וכולם רזים שם. מקבלים קצת גבינה, פיתה, שמן זית. מניידים אותם כל הזמן. הם ממש קרובים ללחימה. לדעתי בלי הלחימה, אף אחד מהחטופים לא היה היום כאן. רק בעקבות הלחימה עשו פעימות, כי הרי חמאס לא יְגַדל פתאום ערכים, ובמקרה הטוב ישחרר לנו גופות. אני מבין את ההיגיון שבעסקאות, אבל אני לא מבין את הסלקציה הזאת, ולא חושב שזה הכרחי לעשות את זה בחלקים".
מה המסר שלך לנתניהו?
"ביבי, המספר שחשוב זה 129, ולא 64. אותם צריך לשחרר ולהביא לארץ במיידי".
מסר לאחיך?
"שייתן להם לנצח אותו בשש־בש, כי אחי לא אוהב להפסיד, וגם אם הוא מפסיד, הוא לא נותן לך לצאת מהבית עד שמשחקים שוב והוא מנצח".
כלומר?
"אל תעצבן אותם".
מה הדבר הראשון שתעשו כשישתחרר?
"נשב אצלי בבית, נשתה איזו כוסית טובה, והוא יספר לי שחזר מחו"ל ונהנה שם והיה לו כיף. אני אגיד לו שהתגעגענו אליו ושאוהבים אותו, ויאללה, מתחילים מחדש, ותהיה חזק".
"המחשבות לא עוזבות: איפה הוא? מטפלים בו?"
עידן שתיוי, בן 28 מפתח–תקווה, נחטף מנובה. פצוע ירי
מבין שבע משפחות החטופים בכתבה, רק משפחתו של עידן שתיוי, צלם חובב שנפצע קשה במסיבה ברעים והנייד שלו אוכן בעזה - לא קיבלה עדיין אות חיים או מידע לגביו. "בשבת עידן הלך לצלם בהתנדבות במסיבה", משחזר האב, אלי שתיוי. "חברה שלו, סתיו, נשארה בבית. עידן התקשר אליה ב־6:00 בבוקר, ואמר: 'אני חוטף פצמ"רים ויוצא לכיוון הבית. תמשיכי לישון'. כשהתעכב, עשיתי איכון לנייד שלו, וב־8:30 כבר הייתי במחסום של אשקלון, אבל מג"ב לא נתנו לי להיכנס. כל הדרך אני מתקשר אליו, ואין תשובה. וזהו. במשך שבועיים לא ידענו מה קורה לו. אני התמקדתי כל הזמן באוטו שלו, שמצאתי מנוקב כדורים. לא ידעתי שהוא יצא משם ברכב אחר".
ומה התברר?
"הקמנו חמ"ל בבית. בני עמרי תיחקר חברים ששרדו מהמסיבה. גילינו שכשהתחילו האזעקות, עידן פגש שם שני מבלים, העמיס אותם על הרכב ונסעו צפונה. המחבלים ירו עליהם, הוא עשה יוּ־טרן ונפל למלכודת, ניסה לברוח, והתנגש בעץ. הוא הצליח לצאת מהרכב, הוציא את הפצועים, ואז פגש את גיא אילוז ז"ל (טכנאי הסאונד של להקת היהודים, שנרצח בשבי – ש"מ), שהיה עם ג'יפ עם החבר שלו, אלון (אברמוב ז"ל). הם העמיסו את כולם על הג'יפ שלו, ואחרי שנסעו 400 מטר חטפו כדור במנוע והאוטו נעצר. עידן וגיא שנפצעו רצו לכיוון העצים למצוא מחסה. המחבלים הגיעו לרכב וירו למוות בכל מי שהיה באוטו. גיא מצא על הרצפה טלפון וטילפן למד"א ולאבא שלו. סיפר שנפצע קשה ולידו יש עוד פצוע, עידן. וזהו. משם הם נחטפו.
"מאז לא שמענו מעידן. יש כמונו הרבה משפחות, שלא יודעות. והמחשבות לא עוזבות: איפה הוא? מה איתו? מי איתו? האם מטפלים בו? אנחנו לא יודעים את רמת הפציעה שלו. משערים שזה בחלק העליון של הגוף, כי ראו אותו רץ להסתתר מתחת לעץ".
מה חשבת על העסקה?
"הייתי בעד בהתחלה, וטענתי בהצבעה לזכות הילדים והנשים, אבל כשהחטופות השתחררו וסיפרו שיש חטופים גברים שסופגים שם מכות, שמשפילים אותם, שמגלחים אותם ומתעללים בהם מינית, הכיתי על חטא. אז בעצם ירד לי האסימון שהפצועים והחולים בסכנת חיים פעמיים: הן מחמאס, והן מבחינה בריאותית".
משפט שהיית רוצה להעביר לראש הממשלה נתניהו?
"ביבי, תמשיך לעשות את העבודה שלך. אתה עושה אותה על הצד הטוב ביותר. הצבא ניהל את האירוע יחד עם השב"כ והמוסד, ועשה טוב את המו"מ - אבל רק אחר כך הבנתי שעשו טעות עם הפעימות. היום צריך לדבר על להחזיר את כולם - לא פעימות".
מסר לעידן?
"אני יודע, עידן, שאתה לא תישבר. יכולים לפגוע בגוף שלך, אבל לא בנשמה שלך, ועוד מעט אנחנו נבוא לקחת אותך. אתה תחזור בריא ושלם ואנחנו נתכנן יחד את החופש שלך. כולם אוהבים אותך".
מה הדבר הראשון שתעשו יחד?
"פשוט נחגוג את החופש שלו". ×
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
