ביום החמישי ללחימה בדרום, בארבע לפנות בוקר, צילצל הסלולרי של מיה אוחנה מורנו, ובניגוד להרגלה היא לא מיהרה לענות. רק שעה קודם לכן היא עלתה למיטתה בתום יום עבודה ארוך. כבר בשבת השחורה הפך ביתה שבמושב שוקדה ("קילומטר וחצי מקיבוץ בארי, שעלה באש מול עינינו") לחמ"ל ששינע ציוד ומזון לחיילים. כשראתה על הצג את שמה של אחת מגיסותיה, אורנה מורנו, היא הציגה לה שאלה בת מילה אחת. "מי?"
כך נודע לה שאחיינו של בעלה הראשון, סגן אלוף עמנואל מורנו ז"ל, רס"ר איתי מורנו (24), לוחם מגלן, נהרג בקרב מול מחבלים בזיקים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בבת אחת נסחפתי במנהרת הזמן, 17 שנים וחצי לאחור", היא מתארת. "סגרתי את הטלפון ונתתי לעצמי פקודה 'תירדמי', ועשיתי את זה. נרדמתי עד שש בבוקר. כשהתעוררתי, עם צוואר תפוס, הבנתי שהתגובה שלי לבשורה מספרת הכל".
מה היא מספרת?
"שזה כוחה של ההדחקה. מי יכול לצלול לשינה אחרי שהשכול שוב מכה במשפחה? אולי אמרתי לעצמי, 'ברגע זה אין לך מה לעשות עם המידע שקיבלת, מי כמוך יודעת שזה הולך להיות ארוך ונורא, ואת חייבת לאזור קצת כוח להתמודדות עם השידור החוזר', ואולי אמרתי לעצמי, 'הלוואי שארדם ואתעורר למציאות אחרת, אולי אגלה שזו הייתה טעות'. לא קרה".
בשלהי מלחמת לבנון השנייה, כשהמבשרים הגיעו לבית מורנו במושב תלמים ("מעולם לא דאגתי לעמנואל, מי יכול עליו, הפעם היחידה שבה דאגתי לו הייתה כשיצא למבצע שממנו לא חזר") היא הייתה בת 32, אם לשלושה. אביה הייתה אז בת חמש, נריה בן שנתיים ונועם־ישראל בן תשעה חודשים בלבד, "ועדיין ינק. ההנקות היו הזמן היחיד שלי לעצמי. הסתכלתי על התינוק המתוק ואמרתי לו, 'אתה תגדל, תגיע לגיל 18, ואני מבטיחה לך ולשני אחיך שהפחדים שלי לא ינהלו את החיים שלכם'. זו הייתה ההחלטה שקיבלתי בשבעה, ועמדתי בה. כבר חתמתי לשניהם. נועם־ישראל (18) קיבל על עצמו שנתיים של לימוד תורה בישיבה גבוהה ונכון לעכשיו זו תרומתו למדינה ולמלחמה, בעוד שנתיים הוא יתגייס, אצלי כולם מתגייסים, זו בכלל לא שאלה. ואחיו נריה (19) התגייס לפני שבועיים לקומנדו".
לקומנדו?
"כן, כן. כשלקחתי את הבן שלי ללשכת הגיוס הסתכלתי על עצמי מהצד, מחבקת ומברכת אותו, וחשבתי 'איזה אמהות פסיכיות אנחנו, רק אמא ישראלית תסכים לשאת עובר במשך תשעה חודשים, לגדל אותו במשך 18 שנה - ולתת אותו לצבא ההגנה לישראל בידיעה שהוא יכול לא לחזור'. ואביה (22), בתנו הבכורה, מתחתנת בעוד פחות מחודש עם קסם של בחור, שלמה חדד, שנכנס ויוצא מעזה. איזה עולם מטורף", היא מחייכת, "אני הולכת ללוויות ולביקורי ניחומים, במלחמה הזאת פגשתי המון בנות מאורסות שכבר לא יעמדו תחת החופה, ואחר הצהריים אני גונבת שעה כדי לחפש שמלה לחתונה. זה לא פשוט לעמוד במעברים הקיצוניים האלה בלי לוותר על ההתרגשות והשמחה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מסרט הזיכרון של השבעה היא שולפת רגע משמעותי נוסף. "אני זוכרת מי ישב מולי ועל מה דיברנו כשפתאום התחלתי לתהות מה עבר בראשו של הרבי מקוצק כשהוא קבע ש'אין שלם מלב שבור'. דיברתי איתו. אמרתי לו, 'תראה אותי, שבורה לגמרי, מה שלם בזה?' וכשיש שאלה מגיעים לתשובות. זה מה שאני נוהגת לומר לילדיי, לא את כל התשובות נקבל מיד, חלקן יגיעו עם הזמן".
5 צפייה בגלריה
מיה אוחנה מורנו עם בעלה השני, אלירן. ''לא לקח ממני את הגעגועים לעמנואל''
(צילום: אביגיל עוזי)
כמעט 15 שנה אחרי שנישאה לאלירן אוחנה – שהגיע לביתה כקבלן שיפוצים והיא לא הבינה מה יש בה ("דוסית אלמנה פלוס שלושה") שקוסם לרווק שצעיר ממנה בתשע שנים – היא חוזרת אל אמרתו של הרבי מקוצק בגרסה משלה. ספרה הראשון, "אור מלב שבור", עם איורי צבע מרהיבים של ינון פתחיה ("ידיעות ספרים") יצא בקצה חנוכה. "מצד אחד התרגשתי עד אין־סוף, חלום חיי התגשם. אבל הספר היה אמור לראות אור בקיץ, ההפקה התעכבה ולא רציתי שהוא ייוולד דווקא עכשיו, כשהקרבות בעיצומם. זה לא ספר של אחרי המלחמה, זה ספר מלא אור. לב שבור לא בהכרח קשור לשכול, הסדקים יכולים להיפער גם כשמישהו לא מקבל את העבודה שעליה חלם".
הקדשת את הספר "לחמשת ילדיי ולשניים שמלמדים אותי אהבה".
"בורכתי, זכיתי, אני מוקפת בטוב. לאלירן ולי יש שתי בנות משותפות – בת עמי (12) ושי (10) ולילדיי אני קוראת 'חמשת חומשי התורה שלי'. הילדים שלי מדהימים, הבעלים שלי מדהימים", היא פורצת בצחוק, "נו, מה אני יכולה לעשות? יש לי מערכת יחסים עם עמנואל, רוחנית לגמרי, ואלירן מודע לקיומה מפני שאף פעם לא הסתרתי אותה. עמנואל נוכח בבית שלנו. יש לנו חופה משפחתית שבה כל ילד רקום עם בן או בת הזוג שלו. אני רקומה פעמיים. מיה ועמנואל, מיה ואלירן. עכשיו, השמות של אביה ושלמה נרקמים מתחת למיה ועמנואל, וכשהשתיים הצעירות יתחתנו שמותיהן יירקמו מתחת למיה ואלירן. הקשר שבין אלירן לאביה מדהים, הוא גידל אותה והוא זה שילווה אותה לחופה, שנינו מחתנים את הבת שלנו, אבל אביה של הכלה לא יהיה שם ואלירן לא ייקח ממני את הגעגועים לעמנואל ואת תחושת החוסר שלו".
בשבת השחורה היא ישבה בממ"ד עם שתי בנותיה הקטנות. "בינתיים הגדולים עלו לגג הבית עם משקפות כדי לבדוק מה מצבנו ואלירן רץ מיד לכיתת הכוננות שהיו בה חמישה אקדחים ושני נשקים קלים. אירוע קשוח. למזלנו, למושב שלנו המחבלים לא נכנסו, זה היה סוג של נס. מסוק שלנו, שהיה בדרכו לבארי, חטף אר־פי־ג'י, כל הלוחמים שהיו בו יצאו ממנו בשלום והם אלה שחיסלו את החוליות שהיו בדרך אלינו. מצאו אצלם מפות של המושב. מפחיד. ולקראת הצהריים הגיע אלינו בחור קסם, ניצול מרעים. הכנסתי אותו להתקלח, הכנתי לו ארוחה, בשבת צילצלתי לאמא של חבר שלו כדי למסור לה מידע, אני רקדתי בשמחת תורה והוא רקד במסיבת טראנס, לכאורה אנחנו שני עולמות שונים, נכון?"
אתם לא?
"אנחנו אחד", היא קובעת ובמעבר חד חובשת את כובעה הנוכחי, מנכ"לית "הקומה הישראלית הבאה", עמותה שיסדה במטרה לשנות את תרבות השיח בחברה הישראלית.
תושבי שוקדה פונו מבתיהם והיא עברה עם שתי הבנות הצעירות למלון בנווה אילן. "בית הספר היסודי של המועצה האזורית שדות נגב עבר ליד ושם אז שי לומדת ביד ושם, סוריאליסטי משהו, והאולפנה של בת עמי עברה ליד בנימין. הכול מתוקתק, יש הסעות וחוגים וחברה, אבל זה חדר במלון וזה קשה. עובדה, אני לא יכולה להכין לך קפה. אלירן נשאר בבית שלנו. בשלושת השבועות הראשונים הוא היה בכיתת הכוננות ומאז הוא עובד סביב השעון בתנועת אור שעוסקת בהתיישבות בנגב ובגליל. ואני חיה על הקו. שוקדה זה הבית, זה מכונת הכביסה שלי. בחמישי אחר הצהריים גם הבנות חוזרות לשוקדה, לרעש של המלחמה, מסוקים ובומים נורא חזקים".
אוחנה מורנו – היא מקפידה על הסדר, ההווה מקדים את העבר והחיים קודמים למצבת האבן - נולדה כמיה ויצמן, חודשיים לפני מלחמת יום כיפור שהולידה דור של מיה בלי אל"ף, ראשי תיבות של מלחמת יום הכיפורים.
במשך שנים הכרנו אותך בתור מאיה, עם אל"ף, וב"אור מלב שבור" את מיה.
"נולדתי מיה בלי אל"ף וכך אני רשומה בתעודת הזהות. בגיל 26, אחרי שחזרתי בתשובה והתחתנתי עם עמנואל היה איזה רב שהמליץ לי להוסיף אל"ף לשמי. הילדים הראשונים שלי נולדו בטיפולי פוריות ומדי חודש אמרתי, 'אם הטיפול יצליח אני אוסיף'. בהיריון עם נריה אמרתי לעצמי, 'תוסיפי, תחיי בהכנעה'. בשנה האחרונה הרגשתי צורך לחזור לעצמי ואמא שלי התרגשה עד דמעות כשבישרתי לה שהספר הראשון שלי ייצא לאור בתור מיה. אמא קראה לי מיה כדי שאיש לא יחשוד שנקראתי על שם חודש מאי".
סא"ל מורנו, מגדולי גיבורי ישראל, הוא החייל הראשון בתולדות צה"ל שתמונתו אסורה בפרסום גם לאחר מותו בשל התפקיד הרגיש שמילא, "וזה ממש לא מטריד אותי", היא אומרת. "לכל ילד יש תמונה של אבא מעל המיטה, גם לי יש תמונה, ואף פעם לא שאלתי את הצנזורה מתי יתירו לחשוף את פניו מפני שכבר התרגלתי לעובדה שאין". כלוחם סיירת מטכ"ל (בין חבריו לצוות היו נפתלי בנט ומתן כהנא) מורנו הוביל והשתתף בעשרות פעולות חשאיות, ביניהן מבצע "עוקץ ארסי" שבמהלכו נחטף מוסטפה דיראני מביתו שבלבנון.
"הבנתי שאם לא אתמודד עם השבר זה לא יחזיק, ואז הגיעה הקריסה. העזתי לא לצאת מהמיטה, לא להיות האמא הכי טובה, הושבתי את הילדים מול ה–VOD במקום לקרוא להם ספר, ולא תמיד הייתה ארוחת ערב מושקעת, אבל תמיד היו פסטה ולחם עם חומוס"
כאלמנתו, היא חלקה את ניסיונה עם נשים במצבה ועם השנים צברה מוניטין בהרצאות שנותנות כלים לסיטואציות משבריות. לאחרונה סיימה תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון והיא מתכננת תואר שני במזרחנות, "סתם כי זה מעניין אותי". פעילותה הנוכחית כמנכ"לית העמותה באה על חשבון שיעורי התורה שהיא מעבירה, במיקוד על דמויות נשיות, "אבל העבודה העיקרית שלי היא לדאוג שהילדים שלי יהיו בריאים בגופם ובנפשם. עד שעמנואל נהרג לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי. עד אז, עבדתי בשמירת הריונות. תשעה חודשים אחרי הלידה השלישית התווסף לחיי הסטטוס 'אלמנה' והלב שלי נשבר, והוא שבור עד עצם היום הזה. השבר לא התרפא, וטוב שכך".
מה טוב בזה?
"כדי לרפא לב שבור הוא צריך להפסיק לפעום, כלומר למות. לב שבור שרוצה להמשיך לחיות צריך ללמוד לפעום אחרת".
מה למדת מניסיונך האישי – אפשר לרפא לב שבור?
"לא, כי לא צריך לרפא לב שבור. אנחנו חיים בתודעה מערבית שדוחפת אותנו לתקן כל דבר שנשבר, להדביק, לקשור, לחבר, אבל יש דברים שאי־אפשר לתקן. עמנואל לא יחזור ומה שהיה לעולם לא יחזור. במקום לתקן אותו צריך לעשות משהו אחר. 'אור מלב שבור' הוא ספר פרטי, אבל היום הוא מאוד לאומי. הפכנו לאומה שכולה עם לב שבור. יש חטופים ומשפחות של חללים ומפונים ומשפחות של פצועים וקיבוצים שצריך לשקם ותפיסות עולם שהתנפצו, ויש הבדל בין לחיות עם לב שבור לבין להתרסק. משפחה שכולה יכולה לבחור לא לחיות יותר. היא קוברת את עצמה בעודה בחיים בהחלטה ששום דבר לא ישמח אותה. האנשים האלה, בעלי העיניים המזוגגות, ימשיכו לאכול ולשתות כדי שהגוף ימשיך להתקיים, אבל שום דבר לא נוגע בהם. מבחינה רגשית הם אטומים. זאת אופציה, זאת בחירה וזה אומר להתרסק".
את לא התרסקת?
"אני נחשבת ל'אלמנה שהצליחה': כזאת שהמשיכה את החיים וחיה בסדר. את המונח 'אלמנה שהשתקמה' אני לא מקבלת, מפני שלא משתקמים מאלמנות, ובעל שני, מקסים ככל שיהיה, לא מוחק את מה שהיה לך עם בעלך הראשון, אבל רק בשנה השנייה העזתי להתרסק. בהתחלה החזקתי את עצמי בשארית הכוחות כי זה מפחיד להתרסק.
"כשנופלים לתוך השבר זה נורא כואב, זה חושך גדול ופחד אימים. חשבתי רק על הילדים ושרדתי בזכותם עד שהבנתי שאם לא אתמודד פנימה זה לא יחזיק מים גם מבחינת הילדים. ואז הגיעה הקריסה. העזתי לא לצאת מהמיטה, לא להיות האמא הכי טובה, הושבתי את הילדים מול ה־VOD במקום לקרוא להם ספר, ולא תמיד הייתה ארוחת ערב מושקעת, אבל תמיד היו פסטה ולחם עם חומוס. אמא שלי הייתה מגיעה עם סירים, ומשפחת מורנו עטפה אותי, גרנו בשכנות, אני הייתי זו שהציבה תמרורים של 'אל תיכנסו לי יותר מדי לתוך הבית', כל אחד והאופי שלו, עד שהעזתי לגעת בלב השבור".
מה זה "לגעת בלב השבור"?
"זה להסתכל על עצמי בעיניים לא שיפוטיות ולראות מה קורה אצלי אחרת. זה היה מפחיד כי באמת השתניתי. שינויים הם הדבר שהכי מפחיד אותנו. במה השתניתי? בסופו של דבר זה היה שינוי לטובה. נהייתי יותר קשובה וסבלנית וענוותנית, הבנתי שלא כל האמת אצלי, שיש לי הרבה מה ללמוד וזה מה שעשיתי בתהליך השכול. לא שעד אז הייתי שחצנית, אבל היו לי דעות ועמדות, כמו לרבים מהחוזרים בתשובה, והאלמנות לימדה אותי לבוא עם ראש פתוח ולהקשיב באמת, בלי לרצות לשכנע. לב שבור הוא לב שיודע להקשיב וזה משהו שלנו, כציבור, עדיין אין. בתקופת המחאות וההפגנות הגדולות, כשעמדתי בראש המיזם 'אנשים אחים אנחנו', זעקתי 'בואו נלמד להקשיב, אין לנו מדינה לבזבז'. היום אני זועקת, 'יש לנו מדינה להציל'. אנחנו חייבים לשקם את השיח הערכי, הפסקנו לדבר ערכים כי המילה 'ציונות' נהייתה פאסה, והנה, בזכות חמאס חזרנו אליה בדרך הכי קשה ועצובה".
מה פירוש "חזרנו"?
"למה החיילים שלנו, שכל כך רחוקים מהסטיגמה שהדבקנו להם, כדור המסך והאמוג'י, רצים לתוך עזה ומוכנים לסכן את חייהם רק כדי להביא גופות לקבורה? למה הם מוכנים למות למען ארצנו? למות זה לא משתלם בעליל לאף אחד, בטח שלא למי שנשאר עם הכאב. מדינת ישראל יקרה לנו וזה בכלל לא עניין פוליטי, אבל מה מחבר אותנו אליה? הספר שלי מהווה פלטפורמה ל'קומה הישראלית הבאה'. מבלי לעשות ספוילר, הדמות הא־מגדרית הקסומה שעומדת במרכזו, מובילה את הקורא לתובנות על עומק החיים וחשיבותם, וזה מה שכל כך חסר לנו במדינה. המזרח התיכון הוא שכונה קשוחה, ואם לא נדע מה הערך המוסף שלנו ונרצה להיות כמו כולם נאבד את עצמנו".
כבר איבדנו את עצמנו, בתקופת המחאה.
"ומה קרה חודשיים אחרי שכמעט אכלנו אחד את השני? תוך שנייה שכחנו את הוויכוחים והמחלוקות והערבות ההדדית החלה לפרוח בעוצמות שאין להן אח ורע בכל העולם. למה אנחנו אחים בדם רק במלחמות?"
אולי זו הטרגדיה של הישראלים. אנחנו יודעים למות יחד, אבל לא לחיות יחד.
"לא", היא פוסקת. "אנחנו יודעים לחיות יחד, אבל כולנו צריכים ללמוד לפעום אחרת. אין צורך לתקן לב שבור, צריך לתת לו זמן להיות כמו שהוא עד שיתרגל לפעימה החדשה.
"הבעיה היא שאנחנו רוצים הכול כאן ועכשיו – שעכשיו נראה את המנהיג האולטימטיבי, שעכשיו נחזיר את כל החטופים, שעכשיו נחסל את חמאס, שעכשיו יבוא השלום – וזה לא עובד ככה. אין טריפ כזה שנקרא 'עכשיו'. זה לא אמיתי. מה שעתיד להיות יהיה, ואנחנו רק צריכים לדייק את הדרך שלנו אליו".
כלומר?
"הדבר הכי עמוק שחסר לנו היום הוא אמון, גם בהנהגה וגם אחד בשני. משהו חייב להשתנות, משהו חייב לצמוח מתוך השבר וזה יקרה, פשוט מפני שאין לנו שום ברירה אחרת. הצעד הראשון בדרך שעלינו לעשות הוא לחזור לרוח, לציונות, לחיבור שלנו לאדמה. יש בינינו מחלוקות אידיאולוגיות וזה בסדר, בואו נלמד לדבר אותן".
בגיל 32, כשהתאלמנה, עולם הרגש שלה כבה. רק ההיגיון והשכל הניעו אותה. "זה לא פשוט להיות אלמנה בחברה דתית שבה כל המערכת זוגית, הייתי יוצאת דופן וחריגה, ולקח לי שנתיים להבין שאין ברירה, עליי להתחיל להיפתח לזוגיות שנייה. לא חשבתי שאתאהב. חשבתי על נישואי נוחות מפני שטוב יותר לגדל ילדים בזוגיות ומי רוצה להישאר לבד לעת זקנה. ואז לילה אחד הייתה לי שיחה מדהימה עם בורא עולם. ישבתי בגינה ואמרתי לו, 'אם אתה רוצה שתהיה לי זוגיות שנייה תשלח לי אותו לדלת'. אחרי יומיים אלירן עמד בדלת שלי, בתלמים. קניתי את הבית שעמנואל ואני גרנו בו בשכירות, ואחרי שסידרתי את הגינה התעורר בי החשק להתרענן. כאן לפתוח דלת, שם לסגור מרפסת. ביקשתי מאחי שימצא לי קבלן אמין".
במהלך השיפוץ שביצע בביתה אלירן הציג לה שאלות על שבת וכיפה, והיא שמחה להיווכח שהוא מעולם לא שמע את השם עמנואל מורנו. "למה שמחתי? מפני שבהרבה מקומות התעקשו לתת לי הנחות וזו הייתה תחושה מאוד קשה. ההנחה הפכה אותי, בעיני עצמי, לנזקקת ומסכנה. יש מקום להכיר תודה ללוחם אגדי, זה מרגש, אבל בגלל זה לעשות לי הנחה במוסך? זה לא מספיק שאיבדתי את בעלי? אני צריכה גם לאבד את הכבוד הבסיסי? דווקא מפני שלא ראיתי באלירן מועמד למשרת בעלי השני הרשיתי לעצמי להיות משוחררת, קצת שטותניקית, פחות ממלכתית, ומה לעשות? באמת התאהבנו. התחתנו שלוש שנים וחודש אחרי שעמנואל נהרג, בכ"ה באלול, שהוא יום בריאת העולם".
וכמו בהקדשה – שניהם מלמדים אותך אהבה?
"תמיד. כל אחד בדרכו. הדבר העיקרי שלמדתי הוא שאהבה היא לא לאבי דאבי של לבבות, היא גם קשיים. זה נכון גם לגבי המדינה".
פוליטיקה, היא מבהירה, היא לא המטרה שלה, ודאי שלא הפוליטיקה הנוכחית. הדלק שלה הוא עשייה חברתית. בתקופת המחאה היא עמדה בראש "אנשים אחים אנחנו" שאנשיה ביקרו בהפגנות של שני הצדדים, כדי להבין לעומק את הנגד והבעד.
באיזה מחנה עמדו רגלייך?
"לא הלכתי להפגנות, הייתי עסוקה במעגלי שיח".
ומה הייתה עמדתך?
"שיש דברים שצריך לשנות, אבל יש דרך, ולא צעדנו בדרך הנכונה. יש דברים שצריכים להיעשות בהסכמות הרבה יותר רחבות. כשאתה בא לקחת משהו בכוח מגיבים בכוח ואני לא מאמינה בכוח. הרבה לפני הרפורמה ישבתי וכתבתי תוכנית של איך להשיב אותנו לערכים הבסיסיים שלנו, וכשהמיזם הקודם הסתיים היה לי ברור שאני ממשיכה לשלב הבא. הקמתי עמותה עם שבעה חברים, חמישה מהם עכשיו במילואים, יש אנשים מדהימים שמתחברים אלינו ותורמים לנו וכדי שנגיע למוצר המדויק אנחנו זקוקים להרבה שותפים למסע. ל'קומה הישראלית הבאה' אני קוראת 'מרכז רדיקלי' מפני שבלי שום קשר לפוליטיקה היא מביאה קול מורכב. לא הכל שחור ולבן, לא כל האמת אצלי, אבל כדי שאהיה אני באמת אני חייבת להכניס לחיים שלי את החרדים ואנשי השמאל והמתנחלים והקיבוצניקים ואת כולם. רק אם יהיה לי אותם אהיה באמת אני".
לדבריה, רק המכלול המגוון יאפשר לכל אזרח להתבטא. "במציאות הנוכחית, לא פעם אנחנו מעדיפים לא להביע את דעתנו מהחשש שיקטלו אותנו, ייכנסו בנו ב־200 קמ"ש, וזה אומר שהאדם לא יכול לדבר בחופשיות. זה לא אמור להיות ככה. אנחנו נייצר שפה חדשה עם תו תקן ערכי שבה כל אחד יוכל לדבר חופשי־חופשי. יכול להיות שתגידי משהו שלא יהיה מקובל עליי ושאני לא אוהב וזה בסדר, זכותך לחשוב וזכותי לא לאהוב, אבל זה לא אומר שאני אשנא אותך".
אז את כותבת לקסיקון שיח חדש?
"זה תהליך מסודר שישיב אותנו ללקסיקון הקיים שכבר הפסקנו לעסוק בו. אני אומרת 'לשקם את תרבות השיח' מפני שלא צריך לבנות הכול מההתחלה, יש לנו יסודות טובים. כשהקמנו את הארץ הזאת, כשהייתה לנו מטרה ברורה, היינו בטוב. אבל אז המטרות התבלבלו לנו. את ההרצאות שלי אני מסיימת בשתי שאלות. הראשונה היא מה הקשר שלנו לארץ הזאת, למה אנחנו כל כך אוהבים אותה, זה רק מפני שכאן נולדנו וכאן נישאר? התשובות שעולות מהקהל לא אמורות להיות זהות, אבל לכל אחד צריכה להיות תשובה. כיוון שאני עם כיסוי ראש ישר מתייגים אותי עם הסיפור של אברהם אבינו, אבל זה הסיפור שלי, שנכון בשבילי, ולא אמרתי ששלי הוא הנכון, אז במקום להתנגח אני מבקשת מכל אחד מכם לחשוב מה מחבר אותו לארץ הזאת, ואם התשובה מספקת אותו נוכל להציג את השאלה השנייה שהיא מה האחריות שלך כלפי הארץ הזאת".
אחריות היא כבר בגדר מילה גסה. נראה לך שביבי ילך הביתה?
"העמותה שלי א־פוליטית ולכן לא אתייחס לאחריות של ביבי, אלא של עצמי. אני לוקחת אחריות על מה שקרה בשמחת תורה. אני לוקחת אחריות מפני שכנראה לא פעלתי מספיק. עוד לא הצלחנו להביא לקבורה את הדר ואורון ולהשיב את אברה, אזרח חולה שבוי שהצלב האדום לא ביקר אותו מעולם. אמנם פעלתי כמיטב יכולתי, אבל כנראה לא צעקתי מספיק חזק. אני לוקחת אחריות על זה שבתפילת יום כיפור הקמנו בינינו מחיצות, על זה שהתפיסה הביטחונית־מדינית הייתה שאנחנו חזקים יותר מחמאס, על זה שכתושבת העוטף לא צעקתי מספיק, 'תפסיקו למגן אותנו, במקום לבנות לנו ממ"דים בואו נפעל ונהיה יותר אקטיביים'. ב־7 באוקטובר היינו הכי ממוגנים והכי לא מוגנים במדינה. אני לא אשת מודיעין וצבא, אבל אני, כאזרחית, לוקחת אחריות על מה שקרה. מה ההנהגה תעשה? נראה, ונגיב כאזרחים".
מתי תדעי שהגשמת את חזונך?
"כשאראה את השינויים ברשתות החברתיות, בתעדוף של מה ואיך אנחנו כותבים ומגיבים. וגם כשאלה שעומדים בעמדות ציבוריות יידעו להגיד 'לקחתי אחריות'. רק אז אדע שהר הרצל ושאר בתי העלמין מלאים באנשים מופלאים שלא נפלו לשווא, הם נפלו בשביל ארץ שיודעת להביא את האור הגדול".
נראה לך שהיית מגיעה לעולמות התוכן אילולא התאלמנת ולימדת את ליבך לפעום מחדש?
"זו שאלה של 'אם לסבתא היו גלגלים'. בדבר אחד אין לי ספק, החיים עם עמנואל הפכו אותי לאדם הרבה יותר טוב. הוא העניק לי עוגנים שעליהם אני מודה לו עד היום. הוא לימד אותי להגיד את האמת גם כשיש לה מחיר, ואלירן עושה את זה בהעצמה הרבה יותר גדולה. השותפים שלי למסע הם לא שותפים קלים, הם אנשים שהחיים לצידם מחייבים אותי לערוך בירורים תמידיים, כל בירור הוא שיעור, ואני רק אומרת תודה".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
