אנחנו יודעים יותר טוב מכולם.
מה לומר, ואיך יש לתקצב. מי טעה ומה עובד נגד כל כאב. אנחנו יודעים הכי טוב בעולם. מי עבר על הכלל ולמה, מי חיפף ומי לקח וכמה. אנחנו יודעים מה צריך לקרות, ומתי הזמן הכי נכון, אנחנו עם יד על הסטופר, אנחנו אלה שמכוונים את השעון.
אנחנו ממליכים ומפטרים, אנחנו מעלים ומורידים, אנחנו עומדים בשיירת ארוכה ומצקצקים. אנחנו הרשות הרביעית, העין השלישית, חונכנו לחשוב שהתפיסה שלנו היא הכי ביקורתית. בביטחון מלא מול המצלמה או מעל המקלדת, אנחנו יורים, דופקים צרורות, לא בבודדת.
אנחנו תמיד יודעים מי אשם. ממרום משכננו בפלורסנט אנחנו יודעים להחליט אם זה אתה, את או ההם. אנחנו חוקרים, מגישים כתב אישום ותולים. ואם בסוף מתברר שזכאי וטעינו, נתקן אבל בשקט, לא נשבור את הכלים.
אנחנו בתחרות עם עצמנו מי יקפוץ ראשון, מי יצעק יותר חזק. מי יכתוב "פרסום ראשון", מי יביא זווית ומי ישאיר לכולם אבק. אנחנו מאוהבים בעצמנו, בשורת הקרדיט, בפרצוף חמור הסבר מול המייק. אנחנו מכורים לעצמנו, ניקח עוד צעד אחד קטן קדימה בשביל הלייק.
אבל האמת היא, שאנחנו פשוט לא. אנחנו אולי מכירים את הפרטים לפני כולם, אנחנו אולי מכירים את כולם. אבל פה זה נגמר ונעלם. אנחנו לא יותר חכמים, לא יותר מנוסים, לא יותר שקולים. אנחנו לא תמיד יודעים להפריד בין המעשה הנכון לבין המילים. אנחנו לא יודעים לתת לאבק לשקוע. אנחנו יודעים להקיא, אבל לא ממש אוהבים לבלוע.
האמת היא שאנחנו די כמו כולם, אנחנו באים עם תפיסת עולם, עם דעות, עם מטען. האמת היא שגם אנחנו כועסים כי קשה, כי דיברו אלינו לא יפה, גם הבטן שלנו מלאה רוב הזמן. האמת העצובה היא שאנחנו כמו ההוא מהפייסבוק, כמו חברי הכנסת. כשהרוחות סוערות, אנחנו אוהבים ללבוש חליפה ולצאת לנאום מהמרפסת.
רק שלנו יש מסך, יש עט, יש משדר, יש טקסט נוקב ערוך ומוכן. יש לנו את הכוח, את התשוקה, אבל לא תשלום במזומן. האמת היא שגם לנו יש חלק במחדל, זה לא רק ראש הממשלה, הרמטכ"ל, או ראש אמ"ן.
אלון גולדשטייןאת חשבון הנפש אסור לדחות ליום שאחרי המלחמה, היום הזה הגיע, באותו הרגע שהיא פרצה. ואפשר להתחיל בהרבה פחות. פחות מילים, פחות טריקת דלתות, פחות צודקים, פחות שלטים. לפשוט את גלימת המאשימים, עד שאחרון החיילים שבחזית יפשוט מדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.23
