ובלילה, כשיפשוט את מדיו, הכל יחזור אליו. הכאב, שמחלחל אל מעמקי נשמתו כבר עשרות שנים, יעלה ויצוף. פניהם של הנופלים, צעירים ויפים, יחלפו מול עיניו כמו במצעד צבאי שאינו נגמר. ומעל מיטתו ירבוץ ההר, גדול ושחור וקודר. ההר, בה"א הידיעה.
וכשיעלה אל ההר אחרי לילה טרוף שינה, וישאף את ריחות הרוזמרין והאורן הירושלמי, הוא ילבש שוב את מעטה הממלכתיות. כי המעמד מחייב, והעבודה צריכה להימשך, וכאן הוא לא סתם שרביט, כמו שקוראים לו חבריו. כאן הוא סגן אלוף (במיל') יעקב שרביט, המפקד הצבאי של בית העלמין בהר הרצל.
13 צפייה בגלריה
רויטל ולביא שמיר, על קברו של הבעל והאב מוטי. "אבא הולך איתי לכל מקום, הוא פשוט שקוף"
(צילומים: יובל חן)
מאחוריו כמעט 50 שנות ותק, מאז שהובאו חללי מלחמת יום הכיפורים לקבורת קבע ועד היום. אך אפילו הוא, שאירגן אינספור הלוויות ומשמש משענת למשפחות השכולות, נשבר לפעמים. "לקחתי משפחה של חלל להיפרד ממנו לפני שיובא למנוחות", מספר שרביט. "נכנסנו לאוהל שהוקם לצורך כך בתחילת המלחמה ופתאום הבת שלו, ילדה בת שש, התחילה לדפוק על הארון הסגור ולצעוק: 'אבא, למה אתה לא עונה לי?' כשראיתי את זה, התפרקתי. רצתי מחוץ לאוהל, הלכתי הצידה ובכיתי. ואז ניגבתי את העיניים וחזרתי לנהל את האירוע. הבן שלי סמג"ד במילואים. הנכדה שלי מדריכת צלפים. כשיש לך ילדים ונכדים בצבא, אתה רואה דברים אחרת".
המעמד הזה נחסך מלביא בן הארבע. אימו, רויטל, הבינה שהוא צעיר מכדי להשתתף בהלוויית אביו, רס"ן מוטי שמיר ז"ל, שנפל בקרב על קיבוץ רעים ב-7 באוקטובר. רק אחרי חודשיים לקחה אותו בפעם הראשונה אל בית העלמין באלקנה. והוא, בוגר מכפי שנותיו, תמים וחכם כמו שרק ילד יכול להיות, הניח על המצבה חלוקי נחל צבעוניים שעליהם כתבה, לבקשתו: "אבא, אני שומר עליך"; "אבא, אני אוהב אותך". גם אלבום תמונות משפחתי הביא איתו. "תראה, אבא!" הצביע על אחד הצילומים. "אתה זוכר את זה?" ולאימו אמר: "אבא הולך איתי לכל מקום, הוא פשוט שקוף".
"וכשבאנו ללכת", מספרת רויטל, "נישקתי את הקבר וגם לביא נתן נשיקה. ואחר כך אמר: 'היה לי ממש כיף. אני יכול לבוא לפה מתי שאני רוצה?'"
ירושלים ואלקנה הן שתיים מהתחנות שאליהן הגענו במסע בין בתי עלמין שבהם נטמנו הנופלים והנרצחים במלחמת חרבות ברזל. בכל אחד מהם פגשנו משפחה שאיבדה את היקר לה מכל. שש משפחות, שבעה חללים – וכאב שאין לו סוף.
הר הרצל / ירושלים
"לא נשאיר אותו לבד"
אימו של נתיב קוצרו עומדת מעל קברו ומשמיעה בטלפון את "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי. "לפני שנפל הוא היה שומע את השיר הזה כל הזמן", היא מספרת.
פגשנו אותם בחלקה ב'-13 של בית העלמין הר הרצל. האבא חגי, האמא אתי, האחים נופר וכפיר, והגיס יוסי ביטון. על המצבה הם הניחו מדבקה עם המשפט "להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו", לצד תמונתו של נתיב. "זה סטטוס שכתב לפני כמה שנים והולך איתנו עכשיו", מסבירה אימו.
נתיב לא היה לוחם בהכשרתו. הוא סיים י"ג-י"ד כהנדסאי אלקטרוניקה, הוכשר כטכנאי כיפת ברזל ושהה באותו בוקר בבסיס חצרים. כשאזלו הטילים המיירטים בסוללה הקדמית, התנדב לצאת לשם עם הקצינה סרן סהר סעודין ז"ל ועם סמל בנימין גבריאל יונה ז"ל. "בערך בשעה 9:00 נתיב כתב לי שהוא יוצא למשגרים, שיש מחבלים בשטח ושלא אגיד כלום להורים", מספרת נופר. "כתבתי לו: 'סרב פקודה, אל תלך'. הוא ענה לי: 'שחררי, אני עושה את המשימה שלי, יש לי אנשים להציל'".
"בשעה 9:36", מספר כפיר, "נתיב שלח לנו תמונה מהדרך". באופק, מבעד לחלון הרכב, רואים את תימרות העשן שעולות מיישובי העוטף. "נתיב ידע שהוא נוסע לתוך אזור מלחמה", אומרת אחותו. "חשוב לי שכולם יידעו כמה אומץ היה לו. כמה עוצמה הייתה בילד הזה".
על המצבה פזורים חלוקי נחל ועליהם מילות פרידה ואהבה. "זו יוזמה של חברה טובה שלו", מספר האבא. "בגילוי מצבה היא חילקה לאנשים חלוקי נחל עם טוש וכל מי שרצה, כתב משהו". חלק מהאבנים צבועות בסגול. "זה מהיחידה שלו", אומרת נופר. אחד הכותבים ציטט את אביב גפן: "לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע". אחר הסתפק במילה אחת: גיבור.
כ-3,000 איש ליוו את נתיב בדרכו האחרונה, במסע שהחל בעיר מגוריו מעלה אדומים. "בגלל כמות ההלוויות באותו יום, היה לנו עיכוב של שעתיים", מספרת אתי.
נופר: "ביקשו מאיתנו לסיים כי היו צריכים להתחיל עוד הלוויה ואנשים המתינו בחוץ. במקביל התקיימה הלוויה נוספת בחלקה אחרת. זה היה נורא".
באיזו תכיפות אתם מגיעים לפה?
חגי: "כמה שיותר. אתמול כפיר היה פה, היום אנחנו".
אתי: "אנשים אומרים לנו: 'לא כדאי לבוא יותר מדי'. אבל הלב לא נותן".
נופר: "לא נשאיר אותו לבד".
לא רק משפחות שכולות מגיעות לבית העלמין. סביב קברו של סמ"ר בנימין טשגר טקה ז"ל, לוחם גולני שנפל בקרב על מוצב כיסופים, עומדים כ-15 מחבריו. חלקם לובשים חולצה עם תמונתו, ואחד מהם מנשק את כרית האבן שעל הקבר. על המצבה מונחים שני דגלים של גדוד 51 ("הבוקעים הראשון"), שאיבד בשבת השחורה 29 לוחמים.
קרוב ל-90 חללי צה"ל נטמנו בהר הרצל מתחילת המלחמה. היו ימים שבהם התקיימו בהר 16 או 17 הלוויות. "זה היה מטורף", מספר אורן ברוך, מנהל בית העלמין מטעם היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון. "שרביט ואני מסיימים הלוויה אחת, ואז אני כורז למשתתפים ומבקש מהם לצאת כדי שנוכל להיערך להלוויה הבאה. באחת בלילה מסיימים לקבור, ואז הצוות שלי ואני מתחילים לפתוח קברים להלוויות של מחר".
12 שנה הוא בהר, החל כעובד כפיים מן המניין. "אני אוהב את המקום", אומר ברוך. "אנשים אומרים: 'זה בנאדם לא נורמלי'. אבל צריך להבין: אנחנו מטפלים פה בהרוגי מלכות. לא חייבים לנסוע לקברי צדיקים במירון או בצפת כדי לקבל ברכה. החיילים שקבורים כאן הם צדיקים".
בית העלמין במודיעין
היפהפייה הנרדמת לעולם
בלון של היפהפייה הנרדמת תלוי מעל קברה של סרן עדן נימרי ז"ל. בעוד כמה ימים יידלדל וינשור אל הקרקע, כדרכם של בלוני הליום. אבל בינתיים הוא כאן, מזכרת מיום הולדתה של הקצינה שנפלה בשבת השחורה בקרב גבורה מול מחבלים במיגונית של מוצב נחל עוז, והצילה לפחות שש חיילות.
עדן היא אחת מ-17 חיילים וחיילות ממודיעין שנהרגו מתחילת המלחמה. ב-23 בנובמבר 2023 הייתה בת 23. "באותו ערב", מספר אביה, מיכאל, "הלכנו כל המשפחה לחגוג - סליחה, לציין - את האירוע במסעדה שהיא אהבה. גם החבר שלה והוריו הגיעו. רק עדן הייתה חסרה. ישבנו לשולחן ואז ניגשת אלינו מישהי: 'שלום, אני המלצרית שלכם, קוראים לי עדן...'"
איך מציינים יום הולדת לילדה שנהרגה?
מיכאל: "העלינו זיכרונות. מה עדן הייתה אומרת, מה הייתה עושה, מה הייתה מזמינה".
"בדיוק העלינו תמונות", אומרת אמה שרון, ומראה צילומים של מנת סושי משפחתית ענקית וקינוח מושקע.
מיכאל: "צפינו בסרטון מיום הולדת 22 של עדן. כולם שרים: 'שתזכי לשנה הבאה!' אף אחד לא חשב על משמעות המשפט הזה".
עדן התבלטה בכל מה שעשתה. שחיינית בנבחרת הנוער של ישראל, תלמידה מצטיינת במגמה הריאלית ששילבה עם לימודי תיאטרון. היא התקבלה לקורס טיס, אבל אחרי כמה חודשים עברה ליחידת "רוכב שמיים", שצמודה לכוחות הלוחמים ומפעילה כלי טיס זעירים. כמפקדת צוות לוחמות הוצבה עדן בגבול הצפון, אך מדי פעם הייתה מגיעה לנחל עוז כדי להחליף צוות אחר שיצא הביתה.
13 צפייה בגלריה
משפחתה של עדן נימרי והבלונים על הקבר. "הדבר היחיד שמנחם אותי זה לדעת שהיא נלחמה עד הסוף"
"הרגשתי מאוד לא טוב שהיא נמצאת שם", אומרת שרון. "כשביקרנו אותה שם אמרתי לה: 'המקום הזה נוראי'. זה נראה כמו מגרש גרוטאות, לא כמו מוצב. הלכנו איתה לחורשה סמוכה כדי לעשות פיקניק, ובדרך חיפשתי ערימות עלים שמסתירות מנהרה. ידעתי שאמורים להיות שלושה בלונים בשמיים, אבל היה רק אחד. שאלתי את עדן איפה הם והיא אמרה: 'נפלו, אמרו שיתקנו אותם אחרי החגים'".
יש נחמה בכך שעדן הייתה גיבורה?
הדר, האחות הגדולה: "הדבר היחיד שמנחם אותי זה לדעת שהיא נלחמה עד הסוף וכנראה גם הרגה מחבלים. היא לא הייתה כמו ברווז במטווח. אני חושבת היום על דברים שבכיתי בגללם בעבר, דברים שגרמו לי להתעצבן, ואומרת לעצמי: איך יכולתי להתעצבן מהשטויות האלה? עדן הייתה איתי. ועכשיו היא איננה".
אחוזת ברק, עמק יזרעאל
גשר בין שתי מצבות
בפאתי בית העלמין הקטן שלמרגלות הר תבור, בין כביש 65 לשדות הפלחה של העמק, עומדות שתי מצבות אבן חדשות. הן זהות בצורתן ובגודלן, וגשרון מיניאטורי ממתכת מחבר ביניהן. "אין דבר כזה אי-אפשר", נכתב עליו.
זהו מקום מנוחתם האחרונה של נועה וגידי חיאל ז"ל, אח ואחות, היא בת 27 והוא בן 25. יחד עם עוד שני חברים הצליחו להימלט מזירת הטבח במסיבה ברעים. שעה וחצי נסעו בשדות ברכב השטח של אימם, אך כשהגיעו לאזור מפלסים ירו המחבלים לעבר מכוניתם פצצת RPG קטלנית. יחלוף יותר משבוע עד שיקבלו הוריהם את בשורת האיוב. משלושה אחים נותר רק אחד, הראל, שנמצא כעת בשנת שירות.
שבעה מנרצחי המסיבה התגוררו או גדלו באחוזת ברק: שלו גל, שי שלו, שוהם בר, איתן שניר, דין נהוראי בר והאחים חיאל. המכה האיומה חייבה את הרחבת בית העלמין של היישוב הקהילתי. לפני כמה שבועות סיימו לצקת חלקה חדשה, אך כשהגענו לכאן טרם הסתיימו עבודות הגינון והפיתוח. על המלאכה מנצח גבר צרוב שמש; שגיא, אבא של נועה וגידי. הפרויקט שלקח על עצמו נותן מעט מנוח לנפשו המיוסרת.
אביאלה, אימם של נועה וגידי, מנסה להיאחז בכך שלא סבלו ברגעים האחרונים לחייהם. "הפחד הכי גדול שלי היה שמתעללים באחד מהם והשני רואה. כשאני יושבת עם החבר'ה הצעירים מהיישוב אני מסבירה להם שאנחנו במצב הכי טוב: הילדים הלכו בשנייה על ידי RPG ולא סבלו. ואז אני מקשיבה לעצמי ואומרת: את אמיתית? את שמחה שהילדים שלך חטפו RPG? הזוי שזו הנחמה שלי".
גידי, ששירת כלוחם בגבעתי, פתח וניהל ליין של מסיבות טכנו-אסיד בשם "רדיו ברלין". נועה הייתה קצינת ארגון רפואה באותה חטיבה, סיימה בהצטיינות תואר ראשון במדעי התזונה במכללת תל חי, ועמדה להתחיל תואר שני מחקרי במדעי המוח. "שלחתי שני ילדים לקרבי, הם חזרו לי בשלום. שלחתי שני ילדים למסיבה והם לא חזרו הביתה", אומרת אביאלה.
שבוע וחצי אחרי האסון, אמורה הייתה להתקיים ההלוויה של שניהם. "אנשים הגיעו מכל הארץ", מספרת אביאלה. "היישוב שלח אמבולנס לאסוף את הילדים – וקיבל רק את גידי. כבר בבוקר ידעו שלא שולחים לי את נועה, אבל אף אחד לא טרח לעדכן אותנו. זה נודע לנו מנהג האמבולנס שעתיים וחצי לפני ההלוויה, ונאלצנו לדחות אותה ביום. זה כאילו מישהו מלמעלה אמר לי: 'מותק, חשבת שזה היום הכי גרוע בחיים שלך? בואי אני אראה לך מה היום הכי גרוע!'"
"זה היה שבוע מטלטל", מספר יו"ר הוועד המקומי, רפי משה, "כמעט בכל יום הייתה פה הלוויה. ביום הזיכרון הקרוב תהיה הפעם הראשונה שנקריא שמות של נרצחים. יש לנו הרבה חיילים שנלחמים עכשיו בעזה ובצפון, ואני מקווה מאוד שהמספר לא יגדל ושהחלקה החדשה תישאר שוממת".
בית הקברות של פקיעין
האייקון נעלם מהמסך
ענן עבאס מראה לנו תמונה של קצין וחייל, שצולמה במהלך הלחימה בעזה. הקצין הוא בנו ג'מאל, מ"פ בגדוד 101 של הצנחנים ובוגר הפנימייה הצבאית בחיפה. החייל הוא סמ"ר שחר פרידמן ז"ל, הקשר שלו. יחד לחמו ויחד נפלו בקרב עם מחבלים בשכונת זייתון. סמל בנימין מאיר ארלי ז"ל נהרג אף הוא באותה היתקלות.
הכיתוב שבתחתית התמונה מצטט את הפסוק הידוע מספר שמואל ב': "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ. כך היו גיבורי ישראל ג'מאל ושחר יהי זכרם ברוך".
התמונה הזאת מספרת את הסיפור כולו, אומר אביו של ג'מאל, אל"מ (במיל') עבאס, ראש ענף שליטה בחמ"ל פיקוד הצפון. "בנימין הוא בן למשפחה חרדית מבית שמש, שחר בחור דתי מירושלים, וג'מאל דרוזי. כשנהרגו, הדם של שלושתם התערבב יחד. ג'מאל הוא דור רביעי של לוחמים ומפקדים. הוא לא נלחם כדרוזי אלא כישראלי. לכן, הממשלה חייבת לתקן את העוול שנגרם לנו בחוק הלאום, ולא באמצעות חוק נפרד לעדה הדרוזית. אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה".
כדי לחזק את דברי אביו מראה לנו האח גדעון עבאס סטורי שהעלה ג'מאל בתחילת דרכו הצבאית: תמונה שלו במדים, עם וסט ורובה סער M4, ומעליה המילים "אני לא אזרח סוג ב'".
כמה ימים לפני נפילתו הצליחו האבא והאח, קצין לשעבר באגוז שמשרת גם הוא במילואים בפיקוד הצפון, לשוחח עם ג'מאל בקשר. "אם הייתי יודע שזו השיחה האחרונה, היינו מדברים יותר זמן", אומר ענן.
איך התבשרתם על נפילתו?
"גדעון ואני ישבנו בחמ"ל הפיקוד ועקבנו במשואה (מערכת השליטה הצה"לית – י"ק) אחרי האייקון של ג'מאל כדי לדעת איפה הוא נמצא... פתאום גדעון אומר לי, 'תשמע, אני לא רואה את האייקון. הוא פשוט נעלם'. לקראת שתיים בצהריים אומרים לי: 'האלוף רוצה אותך'. נכנסתי אליו ללשכה והוא בישר לי את הבשורה המרה מכל".
ג'מאל נטמן בבית העלמין של פקיעין. זו חלקת יער קטנה ואפלולית, כמעט ללא מצבות. על פי המנהג, המתים נטמנים בתוך מבנה אבן, מעין קבר אחים. חללי מערכת הביטחון הם היחידים שיש להם חלקת קבר. הגענו לכאן שבועיים אחרי נפילתו של ג'מאל, עוד בטרם נבנתה המצבה. חלקת הקבר הייתה מכוסה בטון ומעליה ערימה ענקית של זרי פרחים.
אימו של ג'מאל, ד"ר לילא עבאס, היא מנהלת בית הספר המקיף בפקיעין. לפני שיצאנו לבית העלמין הראתה לי בטלפון את תמונתו האחרונה. לבוש מדי א', עונד דרגות רב-סרן ולראשו כומתה אדומה, אבל עיניו עצומות. את התמונה צילמה בטקס הפרידה, לפני שהובא למנוחות. "יש לנו אמונה שהכל כתוב מלמעלה. אז אמרתי לאלוהים, 'אם אתה רוצה לקחת את ג'מאל, רק תחזיר לי אותו בארון פתוח'. רציתי לחבק ולנשק אותו, לחוש אותו עוד פעם אחת. כשקבעו את שעת ההלוויה, הדבר הראשון ששאלתי את קצינת הנפגעים היה: 'אתם פותחים לי את הארון?' וככה היה. הסתכלתי עליו והוא נראה כמו מלאך. התמונה הזאת תלווה אותי עד יומי האחרון".
בית העלמין באלקנה
"אבא, אתה חוזר?"
המרחק בין ההתנחלות חוות יאיר לקיבוץ רעים קטן מכפי שנדמה. יעידו על כך ההודעות מחממות הלב שקיבלה רויטל שמיר אחרי נפילתו של בעלה מוטי ז"ל. אנחנו יושבים בפתח הקרוואן שלהם והיא מקריאה לי דברים שכתבו לה חברי רעים, שם נלחם לצד חבריו עד שהשיגו אותו כדורי המחבלים. "מוטי הוא המלאך שהציל אותנו. ביתנו הוא ביתך מעתה ועד עולם", כותב אחד מהם. אחרת כותבת: "אמא שלי בת ה-86 הייתה בממ"ד באותה שבת נוראית. המחבלים התדפקו על הדלת שלה. קראתי בקבוצה את סיפור גבורתו של מוטי. אין מילים לתאר את גודל ההערכה והתודה שאני חשה כלפיו". והודעה נוספת: "אנחנו זוג עם שתי בנות קטנות ומוטי הציל אותנו. אולי זה מעט מנחם".
שמיר, קצין ומפקד בגולני, יצא ללימודים ואמור היה לשוב לחטיבה עם סיום התואר. בבוקר 7 באוקטובר עלה מיד על מדים ונסע דרומה, משאיר אחריו אישה בהיריון וילד בן ארבע. "לפני שיצא לביא נתן לו נשיקה ושאל: 'אבא, אתה חוזר הערב?' מוטי ענה: 'לא הערב, עוד כמה ימים'. הוא הלך לאוטו וחזר אחרי שנייה: 'אני לא מוצא את הכומתה. איך יידעו שאני מגולני?' ככה הצלחנו לגנוב עוד שתי שניות יחד".
רויטל נכנסת עכשיו לחודש השמיני. "אחרי שמוטי נפל לביא שאל אותי: 'התינוקת שתיוולד, היא תהיה אבא?' אמרתי לו: 'אבא תמיד יישאר אבא שלך והתינוקת תהיה אחות שלך ותביא לנו הרבה אור ושמחה".
מה התחושות שלך לקראת הלידה?
"אני בפחד איך תהיה הלידה בלעדיו ומתבאסת בשביל התינוקת שלא תחווה אותו. אבל המשפחה של מוטי וההורים שלו, אתי ובנצי, מאוד תומכים בי, וגם המשפחה שלי כמובן".
שבועיים לפני יום הולדתו ה-30 הובא מוטי למנוחות באלקנה, היישוב שבו גדל. "אני מגיעה לכאן לפחות שלוש פעמים בשבוע, מדברת איתו ואנחנו שומעים יחד מוזיקה", מספרת רויטל. "למשל, השיר 'תחזור' של עידן רייכל".
מוטי לא יחזור, גם לביא הקטן מבין את זה. "אבל לפעמים הוא חוזר לשלב הכחשה", מספרת אימו. "אתמול לביא שאל אותי: 'כשתיגמר המלחמה, אבא יחזור?' אמרתי לו: 'אתה זוכר שאבא לא יחזור, נכון?' והוא אמר לי: 'כן, אני יודע'".
הוא מבין את המשמעות של קבר?
"כן. בן דוד שלי, אביעד דותן ז"ל, נהרג בציר כיסופים ב-2002 כשהטנק שלו עלה על מטען, והוא קבור בניר גלים. לביא היה שם בימי הזיכרון האחרונים, כך שהוא יודע מה זה קבר".
באותה שורה שבה נטמן מוטי שמיר קבור גם סגן יואב הרשושנים ז"ל מאלקנה, שהתגייס איתי לצנחנים ונפל בקרב עם מחבלים ברצועת הביטחון ב-1994. כשיואב נהרג, מוטי היה תינוק בן כמה חודשים. ומעגל הדמים הזה, כך נראה, יימשך עוד הרבה שנים.
ספר הילדים שאהבה נקבר איתה / עומר קרן כותב על סבתא חנהל'ה קריצמן מבארי
חוץ משכבה דקה של אבק, הבית של סבא וסבתא בבארי נשאר אותו דבר. ליד הכורסה של סבתא עוד מונחת מחברת פרחונית חדשה שבה התחילה לכתוב סיפור על טיול שיצאה אליו בהתרגשות ושמחה. עמוד אחד. יותר מזה היא לא הספיקה לכתוב.
חודשיים עברו ואני עדיין לא יכול להגיד שהפנמתי לגמרי. בכל פעם שאני פוגש מישהו שלא מכיר את הקשר שלי לאירוע, זה מתחיל ב"המשפחה שלי מבארי", ממשיך ב"רובם בסדר", וכשאני נדחק לפינה אני מודה: "חוץ מסבתא". אני מוצא מיליון דרכים עוקפות לומר את מה שעדיין קשה לי להגיד: סבתא שלי נרצחה.
סבתא הייתה כל מה שמתכוונים אליו כשאומרים "מלח הארץ". היא עזבה את הבית בגיל 16 כדי להיות חלוצה בקיבוץ בארי הצעיר והקימה בו משפחה מפוארת וחזקה. היא תמיד אמרה שהמשפחה היא מפעל החיים שלה, אבל אני חושב שזה יותר גדול מזה. מפעל החיים של סבתא היה אהבה. אהבה לילדים שחינכה בגן של הקיבוץ שזוכרים, גם אחרי 60 שנה, איך לימדה אותם לצחצח שיניים, או לאלה שהקריאה להם את "אי הילדים" בספרייה הקסומה שהקימה בבארי. היא כל כך אהבה את הספר הזה, שביקשה שייקבר איתה, "כדי שיהיה לי מה לספר למעלה". היא אהבה כל אדם שפגשה, כי בלי אהבה זה לא שווה כלום.
זכיתי להיות בעצמי מפעל חיים קטן שלה. חיבור מכושף של מספרת סיפורים וילדה נצחית, עם ילד שרק רוצה לראות הצגות, לקרוא ולצייר. "יש חיבורים שאי-אפשר להסביר במילים", אמרה לי פעם, "אפשר רק להרגיש אותם פה", ושמה יד על הלב. הרגשתי ממנה שהדברים שאני חושב שמוזרים בי, הם היפים ביותר בעיניה. זו המתנה היפה ביותר שאפשר לתת לילד. גם לילד שכבר גדל.
אירוני לחשוב שכתינוקת היא ניצלה משואת אירופה, ו-88 שנים אחר כך, חייה הסתיימו בזוועות דומות על אדמת מדינת ישראל. אבל כמספרת סיפורים, סבתא יודעת שהסיפור לא באמת נגמר לפני "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ואכן, בזמן ששכבה בבית החולים ללא הכרה, שלוש קומות מתחת, במחלקת היולדות, נולד אור, הנין העשירי שלה. כאילו סבתא שלחה לנו מסר, שאחרי המוות מגיעה לידה מחדש. חייבים סוף טוב.
עומר קרן הוא מחזאי ושחקן
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
