בשמחת תורה אירחה אורלי מדינה את הוריה ואת אחותה בביתה שבשדרות. בשבת בבוקר הפך החג המשפחתי לסיוט. "שמענו את היריות מבחוץ והסתגרנו בבית", היא סיפרה. "אני הכי פחדנית והכי חרדתית, אבל השתדלתי לשחק אותה גיבורה בשביל הילדים".
6 צפייה בגלריה
"אין לנו תחושת ביטחון כאן, בכל יום כמעט יש פיגוע". יהודית בוקרה והילדים משדרות, במלון בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מדינה (47), מחנכת בבית ספר ואמא לארבעה, ברחה משם והתארחה במשך חודש וחצי אצל גיסה במושב אליקים בצפון. "הצטופפנו 13 נפשות בבית אחד, ישנו על מזרונים. הרגשתי שאנחנו פולשים לבית שהוא לא שלנו ועברנו למלון. כאן יש לי אמנם את החדר שלי, אבל זה לא הבית שלי".
עכשיו היא מתגוררת עם מפונים נוספים אחרים משדרות במלון גרנד קורט שבשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. "גם כשקשה, אני אומרת לעצמי שאסור לי להתלונן. החיילים שלנו בעזה ויש משפחות שהבנים שלהן נהרגו והחיים שלהן נהרסו. צריך לשמור על פרופורציות, אבל אתמול בערב ישבתי ובכיתי".
הקושי העיקרי, היא סיפרה, הוא חוסר הוודאות. "בכל פעם אומרים לנו משהו אחר לגבי משך הזמן שנישאר במלון. אני גם לא יודעת איך אחזור הביתה. הכל מפחיד. מצד אחד, אני מתגעגעת, מצד שני אני בוכה בכל פעם כשמדברים על זה. אני לא באמת רוצה לחזור לשדרות, אפילו שמבטיחים עכשיו שימוטטו את חמאס. כשנחזור הביתה – שם תתחיל השריטה והטראומות יצופו".
הכותרת
איך חמאס מימן את מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר?
25:12
יהודית בוקרה (40), מנהלת משרד וסוכנת נסיעות, אמא לשלושה בנים, עברה לשדרות שלושה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר. היא עוד לא הספיקה להרגיש בבית, וכבר נאלצה לעזוב אותו ולברוח. "לא הספקנו ליהנות מהבית החדש, הילדים עוד לא הכירו חברים. הם למדו רק שבוע וחצי, אחר כך היו חגים, ואז הגיע 7 באוקטובר. בשמחת תורה ניצלנו, יצאנו בנס. פשוט לקחנו את המכונית בשבע בערב, וברחנו להורים שלי בקריית מלאכי. הייתה פה יד אלוהים".
את חגיגות בר המצווה של בנה, ב-16.10, ערכו במתכונת מצומצמת. "עשינו עלייה לתורה, תפילין ומה שצריך כדי לסמן וי. למרות זאת, כל ועד ההורים בבית הספר נרתם עבורו וחגג לו יום הולדת מושקע". גם בעיריית ירושלים ובבני עקיבא התגייסו, נתנו מתנות וחגגו בכותל לבני המצווה המפונים.
גם תחושת הביטחון לא חזרה לחלוטין, לאור העובדה שהמלון ממוקם במזרח ירושלים. "המצב כאן די מלחיץ, ואנחנו לא ממש יוצאים להסתובב. כל הזמן רואים פה צבא ומשטרה. בכל יום כמעט יש פיגוע. אני לא יודעת איך אנשים חיים במצב כזה".
אין צפי לחזרה
בכניסה ללובי מלון אכדיה שבהרצליה יושבת ליאת קמחי בראודה, אם לשישה, ורוקמת תמונה של בית. אבל השיבה לבית, בקיבוץ מפלסים, עדיין לא נראית באופק. כ-200 משפחות ממפלסים שוהות כרגע בדן אכדיה, וזוכות לסיוע מעיריית הרצליה ותושבי העיר. לילדים נפתחו גנים, ילדי בית הספר היסודי והחטיבה לומדים בהרצליה והנערים נוסעים לתיכון בגבעתיים.
6 צפייה בגלריה
"אין צפי חזרה לקיבוץ שאני כל כך אוהבת". ליאת קמחי בראודה מקיבוץ מפלסים
(צילום: יריב כץ)
"אני פה כבר שלושה חודשים עם משפחתי, וזה לא פשוט. אין באמת צפי לחזרה שלנו לקיבוץ שאני כל כך אוהבת. אני מתגעגעת למרחבים של הדרום, למדשאות הירוקות, לשקט. לחיים הפשוטים שלי של בעלי ניר והילדים", אמרה.
סמנתה שרפשטיין יצאה לאסוף את בתה הגדולה ליבי, בת השלוש, מגן הילדים ואת אורי בת השנה וחצי מהפעוטון. גם בעלה נשאר בקיבוץ, בכיתת הכוננות. "זה לא פשוט לגור חודש אחרי חודש כולנו בחדר אחד. הבנות מתגעגעות לפינות החי, לחיות המחמד שלהן. אף אחד לא יודע מתי המלחמה תסתיים בכלל, מתי ישובו החטופים ובינתיים, התלמידים כבר החלו ללמוד כאן במסגרות, אז כנראה שנשוב רק בקיץ ואת החורף נעבור כאן, עם המון המון געגועים".
6 צפייה בגלריה
"מתגעגים לשקט בקיבוץ, לרוגע ולטיולים עם הילדים". עמרי רוטשטיין ובנותיו יובל ועדן
(צילום: יריב כץ)
גם עמרי רוטשטיין, מהנדס מים שנשוי לקיצי, חשבת שכר, והשניים הורים ליובל בת השלוש ועדן בת השנה וחצי מתגעגע לשגרה. "בגדול, בחודש הראשון היינו בהלם מהמכה הקשה שספגנו. אחר כך הבנו שצריכים להתחיל להקים מסגרות כאן בעיר לילדים. ועדיין, כולנו מתגעגעים לשקט שלנו בקיבוץ שאנחנו כל כך אוהבים, לרוגע, למרפסות, לנופים ולטיולים עם הילדים".
הדגים של יום שישי
אם יש משהו שמפוני המושבים שתולה, נטועה, אבן מנחם ויערה וקיבוץ הגושרים וקריית שמונה מסכימים עליו, הוא האירוח המדהים שהם זוכים לו במלון פלאזה בנוף הגליל. "כל מה שביקשתי ‑ קיבלתי, אני חייב לציין את מנהל המלון בצלאל שהוא מדהים וראש העיר של נוף הגליל שמגיע, מתעניין ומנסה לעזור לנו", סיפר אבי אמר, בן 41 מקריית שמונה. "אנחנו מקבלים שלוש ארוחות ביום, והכל טוב, אם אני מתגעגע למשהו זה לבישולים של אשתי ביום שישי, לדגים, לסיגרים שלה".
על הכורסאות המרווחות בלובי, מול נוף מדהים של נצרת, יושבות רותי חורב, בת 80 ממייסדי מושב שתולה, ומזל אוזן, בת 76, ממושב נטועה. אוזן שכלה רק לפני מספר ימים את בנה, אייל, שנפגע מטיל נגד טנקים ששיגרו מחבלי החיזבאללה לעבר גבול הצפון, ועדיין מצליחה לראות את החצי המלא של הכוס. "כולם במלון דואגים לנו ובעיקר המנהל הנחמד. אין לי שום תלונות, אני רק מתפללת שנוכל לחזור הביתה למושב".
קטי ווקנין, 43, ממושב יערה שבגבול לבנון, מודה שלמרות המלון המפנק, קשה לה מחוץ לשגרה המוכרת. "הכי חסרה לי מכונת הכביסה, המסגרות של הילדות והפרטיות. פינקו אותי בסוויטה עם 2 חדרים, ויש גם קומה של מכונות כביסה שתרמו לנו, אבל צריך לקבוע תור מראש לכביסה וזה לא קל".
טניה לינצקי, 38, ממושב שתולה, תעבור בקרוב לדירה שכורה בנהריה. "קשה פה. עזבנו בית גדול במושב, עם מתחם צימרים מפואר, וכאן אנחנו בדירה קטנה".
במלון דירות בתל אביב מתגוררות ורדה גולדשטיין וזיוה כהן, שהצליחו להימלט מכפר עזה, אך לא מהזכרונות והכאב. ורדה, שאיבדה בני משפחה בטבח וראתה את נכדיה חוזרים משבי, מסתגלת עכשיו למציאות החדשה בעיר. לצידה, זיוה, שחוותה את 7 באוקטובר בכפר עזה בבידוד ופחד.
"זה קשה", אמרה זיוה, "אני רוצה לחזור הביתה, אבל הבית שלי הוא לא רק הקירות, הבית שלי זה כפר עזה, עם הרוח מהים, הדשא, המדרכות והחברים. זה עולם שלם. זה לא רק מקום לישון".
מי שעוזרים לה בהתמודדות, הם בני הקיבוץ. "יש פה תחושת קהילה, ותמיכה. זה לא כמו להיות בבית, אבל זה עוזר". בכל הנוגע לעתיד, אין עדיין החלטות. "יש הצעות לעבור לקיבוץ רוחמה. אני גם לא יודעת אם אנחנו רוצים לחזור לעוטף עזה. זו אחריות גדולה מדי. החיים שם הם לא פשוטים. היום יום שלי הוא בסדר, יש לי אוכל, יש לי חברים, יש ים. אבל זה לא החיים עצמם".
את ורדה גולדשטיין פגשנו עם אחד מנכדיה שחזר מהשבי. "אל תאכל מלא שוקולד, זה לא בריא", היא אמרה לו ומחבקת חזק.
גם לה לא קל במלון. "אני חיה כאן כמו פליטה. זה לא כמו סופ"ש נעים, אלא תחושה של חוסר בית, של חוסר שליטה על החיים. אנחנו כל הזמן נמצאים בתנועה, כרגע אנחנו אורזים את התיקים ונודדים. הבית שלנו בכפר עזה נשרף, וגם אם נחזור, יהיה צורך לבנות הכל מחדש. זה יכול לקחת שנים. הקהילה שלנו חוותה אירוע קשה, עם הרוגים וחטופים רבים. חלק רוצה לחזור לקיבוץ רוחמה, וחלק להישאר במרכז. אנחנו עכשיו צריכים להתחיל בשיקום פיזי ונפשי".
וישנו כמובן, גם האובדן האישי שחוותה. "שילמנו מחיר כבד. בני נדב ונכדתי נרצחו, ושלושת הילדים נחטפו. זה קשה להיות אמא וסבתא שכולה. יש לנו אור, הילדים חזרו, אבל גם הנפש שלהם פצועה. אני מקווה לחזור לבית, אבל זה תלוי בביטחון שיחזור. זה לא יהיה פשוט".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.12.23
