הדבר הראשון שתופס אותך כשמתקרבים לקריית שמונה – הוא השקט. על הכבישים כמעט אין מכוניות, הרחובות ריקים מאדם, רק ציפורים וחתולים – שנדמה שגם הם כבר התרגלו להדי הפיצוצים שנשמעים מדי פעם ברקע – מסתובבים בחוץ. זאת עיר רפאים. מעטים נשארו כאן ורובם חיוניים למאמץ המלחמתי. המצב זהה גם בקיבוצים וביישובים בסביבה. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אומר השיר, זה בטח לא נעים לראות חבל ארץ נטוש.
מי שכן נמצא כאן בכוחות גדולים הוא צה"ל, יחד עם כיתות הכוננות שנשארו להגן על היישובים.
"המטרה היא שמה שקרה בדרום לא יקרה פה, ואם חיזבאללה ינסה הוא יחטוף"
(צילום: אביהו שפירא)
בשעת צהריים, רגע אחרי שקפצה התרעה על עוד כלי טיס עוין שחדר לגזרה, אנחנו מטפסים מקריית שמונה לכיוון משגב עם, יחד עם סגן אלוף רון סייג, מג"ד שריון בגדוד רומח 75, אב לשלושה שגר לא רחוק מכאן, ביישוב תמרת. "ב-7 באוקטובר החזקתי בעצם את כל הרכס הזה עם הגדוד שלי", הוא סיפר. "בבוקר, מוקדם, עוד הייתי בבית. אבל בשנייה שראיתי את הסרטון של טנדר הנוחבה הלבן ברחובות של שדרות, הבנתי שאנחנו באירוע. טסתי לכאן והקפצתי מהר את כל הכוחות. לזכות החיילים ייאמר שתוך זמן קצר כולם היו פה מוכנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם גם חיזבאללה היו מחליטים לתקוף באותו הבוקר בסגנון חמאס".
בדרך למעלה אנחנו על הכביש שמוביל לכיוון מטולה, ציר מוכר גם אם אתם לא מהאזור, רק מאז שהתחילה המלחמה, הציר הזה, שבטח נסעתם עליו לא פעם בדרך לעוד טיול בצפון, מאוים בירי נ"ט מלבנון. חלקו עטוף בקירות שנבנו כאן בחודשים האחרונים ואמורים לפגוע ביכולת של חיזבאללה לתצפת ולירות על הציר.
4 צפייה בגלריה
"זו מלחמה של ממש, ראינו ניסיונות של כוח רדואן לחדור לישראל - וחיסלנו אותם"
(צילום: אביהו שפירא )
"אנחנו כאן במלחמה, מלחמה של ממש", הסביר סגן אלוף סייג. "בחודש הראשון ראינו יותר ניסיונות שלהם לחדור לתחומי ישראל, פגשנו את כוח רדואן, פגענו וחיסלנו אותם, אז יש לי תחושה שהם קצת יותר מורתעים מהבחינה הזאת, אבל הירי מרחוק נמשך, והם כרגע מנסים לפגוע בנו באמצעות טילי נ"ט וכלי טיס כאלה ואחרים. המטרה שלנו היא שמה שקרה בדרום לא יקרה בצפון, ואם חיזבאללה ינסה להגיע לפה הוא יחטוף ויושמד".
משגב עם והקיבוצים הסמוכים על הרכס הפכו מאז פרוץ המלחמה לבסיסים צבאיים, עמדות הוקמו ברחבי השטח, שקי חול מפוזרים, הבר הפך למפקדה, הפעוטונים לאכסניות לחיילים, בחניית האופניים עומד עכשיו טנק. הקרבה לגדר היא בלתי נתפסת, המרחק מהגבול יכול להיות עשרות מטרים בודדים, קשה להאמין שעד 7 באוקטובר הסתובבו כאן מצידה השני - כמעט בחופשיות - מחבלי חיזבאללה.
"אנחנו נמצאים מאותה שבת ארורה, יש פה הרבה צבא ואנחנו עוזרים לו בכל מה שאפשר", סיפר עומרי סופר, תושב משגב עם ומפקד כיתת הכוננות של היישוב. הוא בכלל מהנדס מזון בתעשיית הפודטק, אבל מאז המלחמה הוא על מדים, שומר על הבית יחד עם החבר'ה. "אין אף אחד שמכיר את הבית שלנו יותר טוב מאיתנו", הוא אמר בגאווה, "כשהחיילים צריכים עזרה, אנחנו נותנים פתרונות, וכשיש אירוע וצריך לרוץ קדימה, אז ארתור הרבש"ץ הוא הראשון שמסתער עם המג"ד ורץ קדימה. יש פה סכנה אמיתית, אבל מי ישמור על הבית שלנו אם לא אנחנו".
מירב גולדיטש גרה במשגב עם כבר חמש שנים, היא חובשת גדודית בגדוד חילוץ והצלה של פיקוד העורף והחברה הטרייה ביותר בכיתת הכוננות. "זו גאווה בתור מישהי שגרה כאן להיות פה בכיתה. אני גם חושבת שזה פורץ את הגבול ואת הסטראוטיפ שבנות לא יכולות להילחם, שהן חלשות. במלחמה הזאת ראינו מה בנות מסוגלות לעשות, ואני שמחה שיש לי את הזכות להיות פה ולשמור על הבית שלי".
ירי של טילי נ"ט הוא כבר עניין שבשגרה, וביציאה מהקיבוץ אנחנו עוצרים סמוך לש"ג כדי להתמגן. רק לפני שבועיים טיל כזה פגע כאן, ורק בזכות תושייה של חבר כיתת הכוננות ששמע את השריקה וקפץ ברגע האחרון לתעלה, הוא ניצל. "המלחמה היום נראית כמו מלחמה של כדורגל, סופרים נקודות", אמר עומרי, רגע אחרי שהוא מראה לנו את פגיעת הטיל. "אתה יודע, המשפחות שלנו פונו מפה, והבת שלי נמצאת כרגע בגן במקום אחר. כשהגננת אמרה לה שהיא תשמח שהיא תישאר עד סוף השנה, הבת שלי ענתה לה שהיא מגן תמר במשגב עם ושהיא מתכוונת לחזור לקיבוץ, אבל לצערי אנחנו לא במצב שאפשר לחיות כאן בביטחון. אנחנו לא רוצים 'הרתעה' ולא 'תחושת ביטחון', אנחנו רוצים ביטחון. אנחנו רוצים שצה"ל יחצוץ בינינו לבין האיום. היום אנחנו הקו הראשון, ביננו לבין חיזבאללה אין כלום".
חמש דקות נסיעה משם, בכניסה אל כפר גלעדי, מקבל אותנו השלט "אין כניסה לכוח רדואן", פרי עטו של אסף שפושניק - סגן הרבש"ץ וחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, שבכלל לא היה אמור להיות פה. לפני מספר חודשים החליט שהספיק לו הבלגן במדינה ושהוא חותך לגור בקוסומוי שבתאילנד. היום האחרון בעבודה היה 7 באוקטובר. "הייתי במחצבה, ואחד הפועלים קרא לי ואמר שיש בלגן בעזה, עליתי למשרד, ראיתי את התמונות והבנתי שאנחנו עמוק בחרא". את הכרטיס לתאילנד הוא גנז ועלה על מדים.
"אם צה"ל לא ירחיק את חיזבאללה רחוק, צפונה, אנחנו בבעיה קשה. השכונות הצפוניות שלנו חשופות לירי, ויש פה אנשים שכבר מדברים על לא לחזור, וקשה להאשים אותם", אמר יפתח הראל, הרבש"ץ של כפר גלעדי, שנולד גדל וחי פה כל חייו. עכשיו הוא חולק את כיתת הכוננות עם הבן נדב שהצטרף כדי לשמור על הקיבוץ, אבל הוא לא אופטימי בכל הנוגע ליום שאחרי: "חיזבאללה, בלי לעשות יותר מדי, יצר לעצמו רצועת ביטחון מראש הנקרה ועד הר דב. המשפחות שלנו עזבו, פינו פה יישובים, אנשים נטשו את בתיהם ובמקום שרצועת הביטחון תהיה בצד שלהם - היא בצד שלנו. כל רגע יכול לקרות פה משהו. איך חוזרים לימים של לפני 7 באוקטובר? לצערי אין לי תשובה טובה, יש פה עיר שלמה (קריית שמונה) שפונתה, אני לא רואה את העסקים חוזרים לשגשג, מדברים על לפתוח את האוניברסיטה בתל חי, אין לי מושג איך יעשו את זה".
בינתיים, במקום חברי קיבוץ - יש פה חיילים, ואת הקלנועיות החליפו טנקים ונגמ"שים. הערב יורד על הרכס וכיתת הכוננות מתיישבת לארוחת ערב משותפת. שעה קלה אחר כך, מטח רקטות נורה לקריית שמונה, כאילו בא להזכיר לנו ששום דבר עדיין לא נפתר. "אנשים שואלים אותי אם אני מתבאס שאני לא בעזה", סיפר המג"ד סייג. "אבל אני באמת חושב שצו השעה הוא להיות גם כאן - מגן הצפון, ואני גאה באנשים שלי. בין המשימות אנחנו ישנים באחד הפעוטונים של הקיבוץ, ובכל בוקר אני פותח את העיניים וקורא את השמות של הילדים על הקיר, גאיה, אלון, נויה, ובכל בוקר אני חושב מחדש מה אעשה היום כדי להחזיר אותם למגרש המשחקים פה בחוץ".
