בסוף השבוע של 7 באוקטובר עשה אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, צעד יוצא דופן מבחינתו: הוא הציע לבנו אלון לעשות איתו את השבת בבסיס האוגדה ברעים. חבריו ופקודיו של אל"מ חממי מספרים שהוא לא נהג להביא את בני משפחתו לבסיס, אך כיוון שהחמיץ חלק גדול מחגי תשרי עם המשפחה, ולקראת יום הולדתו השישי המתקרב של אלון, הציע לו לבוא עימו. בדיעבד, זו עדות נוספת להפתעה שהכין חמאס באותה שבת שחורה. אם הייתה התרעה כלשהי, מפקד החטיבה לא היה מסכן את בנו הקטן.
חממי (41) ובנו סעדו בארוחת הערב החגיגית של ליל שבת בחדר האוכל של האוגדה. נוכחים במקום סיפרו שהאווירה הייתה שמחה, ושאלון נהנה לשבת לצד אביו ופקודיו. למחרת, בשעה 6:29 בבוקר, כשמחבלי חמאס פשטו על יישובי העוטף, היה אל"מ חממי הראשון לזנק. הלוחם שבו, שהוכשר וצמח בסיירת גבעתי, גרם לו לצאת מיד להגן על הגזרה שהופקד עליה.
בזמן שאל"מ חממי מיהר ללחימה, בנו, אלון, ישן עדיין בחדר שצמוד ללשכת אביו. "חממי יצא בריצה מהלשכה וביקש מאחד הקצינים שייקח את אלון לחמ"ל", תיאר קצין באוגדה. "הקצין נכנס לחדר, אלון בדיוק התעורר, והוא לקח אותו לחמ"ל שנמצא כמה מדרגות מתחת, הכניס אותו לחדר צדדי, וביקש מקצינת החינוך שתדאג לו".
אל"מ טל אשור, מפקד המרכז לאימונים באש במל"י וחברו הטוב של חממי, היה באותו בוקר בנופש בצפון. הוא החזיר במהירות את המשפחה למושב שבו הם מתגוררים במרכז הארץ ודהר לאוגדה. אשור, שבתפקידו הקודם שימש בעצמו מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה והוחלף על-ידי חממי, ממלא מאז את תפקידו של חממי.
קודקוד נפגע
חממי ושני חיילי החפ"ק שלו, הקשר תומר יעקב אחימס והנהג סמל קיריל ברודסקי, הגיעו לקיבוץ נירים וניהלו קרב גבורה מול עשרות מחבלים. הם הצליחו לחסל רבים מהם, ובדיעבד התברר שהצילו חיים, אולם בשעה 7:05 נשמע אחימס בקשר: "קודקוד נפגע, דורש פינוי מיידי". הפינוי לא הגיע. גופותיהם של חממי ושל שני לוחמי החפ"ק נחטפו לעזה.
בצה"ל עוד לא ידעו בשלב זה מה קרה לחממי. בנו, אלון, נמצא עדיין בחמ"ל, בבסיס שהפך גם הוא לשדה קרב. מלבד המשימה לחסל את המחבלים שחדרו לשטח ישראל, דאגו חבריו ופקודיו של חממי למשימה נוספת: להחזיר את אלון בשלום לאמו ספיר בביתם שבקריית אונו.
אל"מ אשור הצליח להגיע לחמ"ל האוגדה ב-11:00 בבוקר. "אלון שמח לראות אותו", סיפרה קצינה שהייתה במקום. "הוא כמובן מכיר אותו טוב. חממי ואשור חברים קרובים, וכמובן שגם המשפחות שלהם. אשור חיבק את אלון והרגיע אותו. בחדר שאלון וקצינת החינוך ישבו בו יש חלון לחמ"ל המרכזי, כך שהוא יכול היה לראות את אשור כל הזמן דרך החלון. מדי פעם לאורך היום אשור נכנס לחבק אותו ולראות מה שלומו. בבסיס, מחוץ לחמ"ל, התנהלה לחימה. מחבלים הסתובבו, כוחות מיוחדים פעלו. כל עוד הייתה לחימה, היה ברור שלא מוציאים את אלון".
אחת הקצינות ששהתה עם אלון סיפרה שהוא נרגע כשראה את אל"מ אשור: "הוא התלהב מזה שהוא מכיר את המפקד שם. הקצינות העסיקו אותו במשך שעות. דיברו איתו, הרגיעו, עשו איתו ציורים. הוא צייר שני דינוזאורים ואמר שאלה אבא שלו וטל".
רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות נוקה הבסיס ממחבלים. השלושה האחרונים הסתתרו באולם הספורט. מסוק שעלה לאוויר שיגר פגז אל תוך האולם, והמחבלים שנמלטו החוצה חוסלו. רק אז ניתן היה להוציא את אלון מהחמ"ל, כדי להתחיל בנסיעה למשפחה הדואגת בבית.
מי שגויס למשימה הוא רס"מ (במיל') רז בוקובזה (35). לבוקובזה, שבצבא מכנים "בוקי", הייתה היכרות עם חממי. ב-2007 הוא התגייס כלוחם לגדוד רותם של גבעתי. "לקראת סוף השירות, כשחממי היה מפקד הפלוגה המסייעת, הוא עשה אותי רס"פ", אמר בוקובזה, "מאז כמעט לא נפרדנו".
בוקובזה, שלפני כארבע שנים השתחרר מצה"ל, היה בין השאר סגן רס"ר בגדס"ר גבעתי, ובהמשך רס"ר של יחידת רימון תחת פיקודו של חממי, ורס"ר גדוד צבר, שגם עליו חממי הגיע לפקד בהמשך. "יש לי צמרמורת כשאני מדבר עליו", הוא אמר. "אין מפקדים כאלה בצבא. אחד שמדבר בגובה העיניים גם עם החייל הכי פשוט. גם אם הוא מתעצבן, אחרי חמש דקות הוא קורא לך: 'בוא, שב איתי לקפה'. 13 שנה הייתי בצבא ולא ראיתי דמות פיקודית כמוהו. כרס"ר יצא לי להכניס אליו חיילים למשפט, הם היו יוצאים ממנו ואומרים: 'הגיע לי'. הוא היה ראשון בכל משימה. יש תרגיל פלוגה, והוא בכלל מפקד הגדוד, אבל הוא יהיה בראש הכוח. כמה אכפתיות לחיילים. ועם כל הצניעות, הכי חשוב לו שנהיה ראשונים בהכל. למדתי ממנו המון. אפילו את הקפה אני מערבב כמוהו, עם העט".
באותה שבת התעורר בוקובזה מהאזעקות בדירתו ברמת גן. כשבועיים וחצי קודם לכן, נערך באוגדת עזה מסדר מפקד אוגדה לקראת ראש השנה. "אל"מ אלי טולדנו, סגן מפקד האוגדה, היה מג"ד שלי בגדוד צבר אחרי חממי", בוקובזה סיפר כי "הוא התקשר אליי שבועיים לפני המסדר והציע לי לבוא לעזור לקראתו. עשיתי שבועיים מילואים. כשראיתי את האירועים בדרום, מיד שלחתי לו הודעה לנייד: 'אם צריך אותי, אני זמין'. ב-10:30 הוא ענה לי במילה אחת: 'בוא'".
בוקובזה נסע לאוגדה במכוניתו הפרטית. "אין לי נשק", סיפר, "בדרך ראיתי הכל. אשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים, רעים. הגעתי לאוגדה ב-13:00. מלחמה. נלחמים בתוך המחנה. צעקות 'אללה הוא אכבר'. התקשרתי לטולדנו. הוא ביקש ממני להגיע לבסיס אורים, שגם שם היה חמ"ל מבצעי. זה 10 דקות נסיעה. הגעתי אליו והוא אמר לי: 'חממי איבד קשר עם החמ"ל. הילד שלו בחמ"ל האוגדה. המשימה היא להביא אותו הביתה, לספיר'. כששמעתי שמדובר בבן של חממי כלום לא עניין אותי. חתמתי על נשק ויצאתי חזרה לאוגדה. בגלל הרגש שלי לחממי, ניתקתי את המחשבות. באוגדה הלחימה עדיין הייתה בשיאה. עצר אותי לוחם שלדג והזהיר אותי: 'זו זירת אירוע, אל תיכנס'. הסברתי לו שאני בדרך לחמ"ל, והוא התעקש שאי-אפשר. נסעתי רוורס ונכנסתי דרך חניות ושבילים פנימיים והגעתי עד לחמ"ל. גם הפעם, למזלי, שום מחבל, שום ירייה לכיווני. בחמ"ל פגשתי את טל אשור, שכבר ניהל משם את העניינים. כשאני הייתי רס"ר ברימון, טל החליף שם את חממי, אז אנחנו מכירים מאז. טל אמר לי: 'זו המשימה. שמור על הילד. תחזיר אותו לספיר'".
השעה הייתה כבר 16:30. בוקובזה: "ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אלון, בוא. הולכים לאמא'. הוא לא מכיר אותי אמנם, אבל הרמתי אותו והושבתי במכונית לידי. נסעתי באותה הדרך שהגעתי בה. באחד הצמתים, לכיוון אורים, פתאום הוא שאל אותי: 'ראית את אבא בצומת?' אמרתי לו שאבא כרגע נלחם, ושאנחנו בדרך לאמא. שאלתי אותו אם הוא רוצה לאכול והוא ענה שלא. הוא שאל אותי מתי נגיע, ואמרתי לו 'שעה'. ותוך זמן קצר הוא נרדם. היה לו יום עמוס מאוד".
לאורך כל הנסיעה שמר בוקובזה על קשר רציף עם ספיר. "היא חיכתה לראות אותו", הוא שחזר, "התרגשה, הייתה לחוצה. כשהגעתי היא קראה לי 'הנה המציל'. לא הצלתי, עשיתי מה שאמרו לי. היא שאלה אותי על חממי. לא ידעתי באותו זמן מה קורה איתו, ולא ידעתי מה להגיד לה. אחרי שלושה ימים, על-פי הממצאים בשטח, כבר הבנו מה קרה. אבל זה בדיוק היה חממי, הראשון להילחם".
בג'יפ של אבא
אל"מ חממי הובא למנוחות לפני כשבועיים, על אף שגופתו עדיין בעזה. בערב שלפני ההלוויה אמר אלון שהוא לא רוצה לבוא. רק כשאל"מ אשור דיבר איתו והבטיח לו שהוא יבוא לאסוף אותו להלוויה "עם הג'יפ הצבאי של אבא", אלון הסכים. וכך היה. גם בהלוויה עצמה נשא אשור את בנו של חברו הטוב על ידיו.
מי שאירגן וניהל את ההלוויה היה בוקובזה. "הייתי רס"ר הטקס", הוא אמר, "לא ראיתי כזו הלוויה מכובדת. זה רק מראה איזה אדם חממי היה. בדרך כלל בהלוויות שניהלתי כרס"ר, הייתי עומד ומנתק את הרגש. הפעם לא הצלחתי. ירדו לי דמעות".
