מתגברים על הקושי, מגיעים לכל תלמיד: "תלמידה אמרה לי שאין לה סיפור לספר, אבל כששאלתי אותה מה קרה אצלם בבית בשבת של 7 באוקטובר היא סיפרה 'מחבלים נכנסנו אלינו והסתובבו במחסן'. אמרתי לה שיש לה סיפור ועוד איזה סיפור, וכך היא נפתחה והתחילה לשתף במה שחוותה באותו יום נורא", סיפרה דינה חורי, מנהלת בית הספר היסודי החדש "עמיחי – עמי חי", שהוקם באילת לתלמידים המפונים משדרות.
חורי הוסיפה ושיתפה כי "התלמידים נפתחים ומדברים על הטראומות שחוו. כשהם מכונסים בקבוצות קטנות ובפעילויות מגוונות, כמו שיעורי תיאטרון, וכשהם יושבים יחד בהפסקות הם מדברים ומשתפים זה את זה".
דינה חוריאמנון ארד50 אלף תלמידים פונו מהדרום ומהצפון והם לומדים ב-64 בתי ספר וגני ילדים חדשים וב-300 מרכזי חינוך. 98 אחוזים מהתלמידים המפונים חזרו ללמידה במוסדות החינוך ובמרכזים שנפתחו. הצוותים החינוכיים מתמודדים עם אתגרים ומורכבויות הנובעים מהטראומה שחוו התלמידים ב-7 באוקטובר: אובדן, פינוי למגורים ארעיים, חוסר ודאות, געגועים.
בשבועות הראשונים הגיעו מעטים. ככל שעובר הזמן יותר תלמידים מגיעים. עם זאת, קיימת נשירה סמויה וגלויה בעיקר בבתי הספר העל-יסודיים.
"בתחילת הדרך נתנו הרבה מקום לעיבוד רגשי, ועם הזמן בית הספר תפס תאוצה והיה חשוב לנו להכניס למידה סדירה בדגש על מקצועות הליבה", אמרה חורי. "בשלושת השבועות הראשונים הלמידה התקיימה במשמרת שנייה והגיעו 120 תלמידים, אך עם הזמן עברנו למשמרת בוקר ומיום ליום מספר התלמידים גדל. כרגע מגיעים 90 אחוזים מהתלמידים".
לדבריה, לתלמידים יכולת הסתגלות גבוהה ובית הספר מפעיל תוכניות העשרה, מרחב חוסן בליווי שלוש יועצות חינוכיות ופסיכולוג שמגיע אחת לשבוע. "הילדים זקוקים למסגרת יציבה שבונה אותם. אנחנו רואים ביטויים לטראומה, ויש תלמידים שנמצאים בטיפולים ובשיחות קבועות עם הצוותים והיועצת. יש גם ילדים שמשדרים שהם בסדר ושהשגרה יוצרת אצלם חוסן. במעגלי שיח קטנים שומעים קולות על הטראומה", היא סיפרה.
"אנחנו רואים ילדים שבודקים כל הזמן את הגבולות", מסכמת חורי. "אנחנו מפצלים את הכיתות לקבוצות קטנות שבהן ניתן לנהל שיח, לחבק, לתת מקום לרגשות, לחזק את האמון. אנחנו מגוונים דרכי למידה, קשובים לצרכים ומשתדלים להיות פחות שיפוטיים".
עופר זעפרני, מנהל "אורט דנציגר" בקריית שמונה, מנהל כעת את בית הספר "אורט קריית שמונה באוניברסיטת תל אביב", שנפתח עבור התלמידים שפונו. תלמידי העיר הצפונית מפוזרים ב-110 מסגרות חינוכיות ברחבי הארץ. לדבריו, רק 60 אחוזים מהתלמידים מגיעים ללמוד באמצעות הסעות מבתי המלון. "חלק מהתלמידים בסוג של נשירה" אמר זעפרני, "הקמנו את בית הספר מאפס ויש מענה, אבל לא כמו בבית ספר רגיל. הובלנו לכאן את חדר כלי הנגינה מקריית שמונה, פתחנו סדנת אמנות, קולינריה ועוד. אנחנו שולחים את התלמידים למוזיאונים ולפעילויות שונות ומנסים להרוויח את היתרון של האוניברסיטה בעיר הגדולה".
עופר זעפרנירותם גולןזעפרני אינו מתעלם מהקשיים בפורמט החדש שנכפה על התלמידים. "אנחנו מנסים ליצור מערכת שעות כדי לא להפוך את העניין לקייטנה. התלמידים נמצאים במלון בתוך סיר לחץ של ארבע נפשות בחדר, ולמתבגרים אין דבר יותר חשוב מפרטיות", הוא אמר. "התלמידים מתמודדים במעגל של תסכול ועם תרבות שהיא לא שלהם. בעיר הגדולה יש דברים נפלאים, אבל גם הרבה פיתויים. אנחנו כבר שומעים על שוטטות בלילות והתנהגויות עם אלמנטים של סיכון. התלמידים מתקשים להתרכז, מוסחים ולא מצליחים לשמור לאורך זמן על למידה מסודרת. יש אפילו תחושה של תלמידים אבודים. הם רגילים לאינטימיות שבה גדלו בקרייתשמונה, לקבוצת השווים שלהם. עכשיו הם סוג של פליטים המנסים להתרגל למקום חדש. אני כואב את החוויה והם חווים נזק קשה מאוד".
אופיר מחפוד, מנהל המרחב הלימודי של תלמידי "קריית החינוך אמית" בשדרות שהוקם בים המלח, ציין כי בשלב הראשון המיקוד היה בהבאת התלמידים למרכז הלמידה לפעילות רגשית חברתית של שעתיים. עם הזמן משלבים פעילויות ומיומנויות כמו נגרות, אולפן רדיו ורובוטיקה עם לימוד מתמטיקה, אנגלית, מדעים ולימודי קודש.
"אין ספק שלתלמידים יש קושי לא פשוט", אמר מחפוד, "התלמידים עקורים מהבית לסביבה פחות מוכרת, יש הרבה מוסחות, קושי להתרכז, וההגעה יום-יום לבית הספר אינה מובנית מאליה. אחרי עבודה קשה הגענו למיצוי נוכחות של 90 אחוזים, ואנחנו מגיעים למלון לתלמידים שאינם באים לבית הספר במטרה לתת גם להם טיפול ומענה".
לדבריו, במעגלי שיח מספרים התלמידים על מחבלים שראו מתחת לבית, מחבל שנכנס למעלית והשכנים הצליחו לכלוא אותו עד שהגיעו כוחות הביטחון.
שלומציון כהן, מנהלת בית הספר "אלונים" בשער הנגב, שהתפצל למספר מוקדים ואחד מהם פועל בהרצליה, אמרה כי גם לפני 7 באוקטובר למדו בבתי הספר בעוטף בשגרת חירום ובמסגרת זו ניתן מענה משולב רגשי ולימודי. לאחר 7 באוקטובר מגדילים את המענה הרגשי, "אנחנו משלבים בין פעילות רגשית חברתית ללמידה. הלמידה היא עוגן", היא אמרה.
שלומציון כהןללא קרדיט"הילדים עברו חוויה מאוד מטלטלת ומשמעותית. הם היו עדים למחבלים, חבריהם נחטפו ותודה לאל חזרו, בני משפחה נרצחו, וישנם בני משפחה שעדיין בשבי", הוסיפה כהן. "המלחמה גם קטעה רצפים בחיים ואת כל העוגנים שלנו שחשבנו שיש לנו". לדבריה, הילדים מאוד ורבליים ושואלים הרבה שאלות. "הילדים מנסים כל הזמן להשלים חוסר שהמבוגרים לא משתפים אותם בו", סיפרה. "הם שואלים: מה עושים לחטופים בשבי? האם כולם יחזרו? האם בית הספר שלנו הרוס? האם יש להם לאן לחזור? והם מבקשים לחזור לבית הספר בשער הנגב".
לדבריה, הצוותים מזהים הרבה פחות ריכוז ועיסוק בדברים שאינם לימודיים, והם סקרנים לגבי המציאות. "יש להם הרבה מחשבות", הסבירה. "ברור שקשה ללמוד מתמטיקה כשיש כל כך הרבה חוסר שקט רגשי וגירויים.
"לכל הילדים בסופו של דבר יש את הכוחות להתמודד ודי אהבה ותמיכה. הרוח שלהם איתנה והם בוודאי יחיו חיים טובים ומלאים. מה שכן, לעולם ילווה אותם האירוע המשמעותי הזה, ותהיה לו השפעה כזאת או אחרת על אישיותם ועל החוסן שלהם", אמרה.
