ביום שלישי בצהריים, אזעקה הידהדה ברחבי תל־אביב. הדיירים החדשים בשכונת פלורנטין, תושבי קיבוץ רעים, שבדיוק החלו לפרוק ארגזים לקראת כניסתם לשני רבי־קומות ברחוב הרצל, עדיין לא נכנסו לדירות שכוללות גם ממ"ד, ונאלצו כולם לזרום לעבר מרחבים מוגנים בקומת הקרקע. בלי מתח, בלי לחץ, בשקט וביעילות, מצאו עצמם בחדר האשפה של הבניין החדש. לא קבלת הפנים שציפו לה העקורים שבשבועות האחרונים עברו מהעוטף לאילת - וממנה, השבוע, לעיר הלבנה.
עוד כתבות +ynet:
"נו, באמת תהינו איפה זה חדר הזבל", מתבדח אחד, ושומע מילות נחמה על כך שבגוש דן מקבלים דקה וחצי, ולא רק 15 שניות, אז לא צריך למהר. "לפעמים", אומרת אורון גלבנד שמחזיקה בידיה את אוּרִי בן השנתיים, "דווקא עדיף מהר. נכנסים, יוצאים, זהו". אורי הקטן, בנם של אורון ובעלה רן, הוא הבייבי הרשמי של הקיבוץ. כל מי שחולף על פניו דואג לנשק, לחבק או סתם לדובב אותו. כשלא הייתה כאן אזעקה, הוא רץ יחף ברחבה שמחוץ לבניינים עם אחותו אביב (8.5) ובת דודתו אוֹרִי (4), משל עדיין היו במדשאות של הקיבוץ. ואז בא ראובן, בעליו של הארלי דיווידסון, שמצביע על חנות אופנועים ממול למגורים החדשים של חברי הקיבוץ. "תראה, אוּרִי", הוא אומר באושר, ספק לילד ספק לעצמו, "יש פה הרבה אופנועים".
בשבת השחורה, אחרי יותר מיממה בממ"ד, גלבנד ומשפחתה גילו שהמכונית שלהם הושמדה אחרי ששימשה מסתור למחבלים, אז הם ביקשו לשאול רכב מחבר כדי להגיע לאילת. "היינו בממ"ד עד 11:30 בבוקר למחרת, אמא שלי יצאה לפנינו ואמרה שיש מראות מאוד קשים. אמרתי לבתי אביב, 'בחיים לא ביקשתי ממך משהו כמו שאני הולכת לבקש ממך עכשיו. את לא מתנגדת ולא מתווכחת, רק עושה מה שאני אומרת לך: את נכנסת לאוטו, שמה את כיסוי העיניים ומורידה רק כשאני אומרת'. נסענו בערך 20 דקות עד שהרגשתי שזה בסדר שהיא תוריד, אחרי שחלפנו על פני גופות, רכבים הפוכים ובתים מופגזים. אזור מלחמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"ראיתי את תחנת המשטרה בשדרות, שממש ליד החומוסייה שאנחנו אוכלים בה קבוע, ותפסתי את הראש. כשהמשפחה ביקשה שאצלם את הילדים בדרך לאילת, לראות שהכול בסדר, לא יכולתי. פתאום כל הפנים והשמות עלו לי, לקח לי חודש עד שצילמתי אותם. כל דבר הוא טריגר. כשאני רואה את כפיר ואריאל ביבס נשבר לי הלב".
את בתה אביב ילדה כשגרו במושב. כשילדה את אורי החליטה להקדיש לו את כולה. "אורי זה ילד של קיבוץ, כולם מכירים אותו והוא זורם ואהוב. היו רגעים בממ"ד שאמרתי, אני לא אגיד אלוהים, אבל ביקשתי מאנשים להתפלל עבורנו. זה לא מתוך אמונה באלוהים, זה פשוט לדעת שמישהו דואג לי בחוץ, בוכה מדאגה. ההורים של רן מסורתיים, ואמרתי: 'מי שיכול, שיתפלל שנהיה בסדר ונצא מפה בחיים'. ברגע מסוים היו יריות מאוד קרובות ואני רואה בוואטסאפ שזו שכונה ליד, אמרתי: 'אוקיי, כנראה הם בדרך לפה. הסתכלתי על הילדים, ועברה לי מחשבה בראש שהיה לי ביד פיקדון במשך שמונה שנים וחצי, ועוד אחד של כמעט שנתיים, ואני צריכה להיפרד. כשמישהו מרגיש שהוא הולך למות, אפילו שהוא יוצא מזה בחיים, איך אפשר למצוא עבודה? אני צריכה קודם לרפא את עצמי".
הכול השתנה באותה שבת. הגוף, הנפש, גם התפיסה. "כולנו יצאנו מהאירוע הזה אחרים", ממשיכה אורון. "תמיד אמרתי לאביב שיש בעזה גם טובים, אבל הם מפחדים מהרעים. אבל היום, אין מבחינתי 'לא מעורבים' שם. שדות ילדותי הפכו לשדות קטל והטבח במסיבה לידנו גורם לי לחשוב מחשבה נוראית, שאם הם לא היו משלמים בחייהם, אני לא הייתי פה. הטבח שהיה בבארי, היה מתרחש גם ברעים. זה היה התכנון. ולחיות עם זה, זה לא פשוט. שמעתי אנשים פה שאומרים שאם לא היה הנובה והיו נרצחים 'רק' אנשים מהעוטף, לא בטוח שהיו יוצאים על זה למלחמה".
האזעקה והדקות־ליתר־ביטחון שבאו אחריה הסתיימו, ומהמרחב המוגן יוצאים הקיבוצניקים לעבר שולחן בכניסה שעליו מונחים המפתחות לדירות, לצד מריצה עמוסה בתפוזים וכמה עוגות ביתיות וכריכים שהגיעו ממעדניות סמוכות ומתושבים שביקשו לקבל את שכניהם החדשים. הם מגיעים לכאן מאילת בפעימות מאז יום ראשון, אז המתין מרק חם וכתום לדיירים הטריים.
"הבוקר הלכנו למרפאה", מספרת אורון, דור שלישי בקיבוץ רעים. "וכל מה שאני פוגשת זה חיוכים. אנשים סקרנים, אבל בקטע של לב פתוח. לא חטטנות, לא 'מה היה לכם' ו'מה קרה', אלא 'טוב שבאתם', 'הגעתם למקום טוב'. אנחנו עטופים פה וצריכים לנחות לקרקע. כשהילדים ייכנסו למסגרות, נעשה חישוב מסלול לגבי התעסוקה והחיים שלנו".
בעולם מקביל, אורון ובעלה היו יושבים ברגעים אלה עם קבלן ברעים, בוחרים צבעים לקירות. "התחלנו לבנות את הבית שלנו, כבר התחילו יציקה ואז נפל שם קסאם", היא אומרת. לפני המלחמה היא סיימה תואר בעבודה סוציאלית ושימשה כרכזת הבריאות והרווחה של הקיבוץ. ועכשיו, נו, עוד מוקדם לדעת. "אם נחזור ומתי, אלה שאלות לעתיד הרחוק. המלחמה הזו צריכה להיגמר בכך שממ"ד זו לא אופציה. בית הספר של אביב היה במרחק עשר דקות נסיעה מהקיבוץ, אני לא רואה את עצמי שולחת אותה לשם היום. לא סתם אני שמחה שכאן הילדה הולכת לבית הספר לטבע שאותו אני יכולה לראות מהחלון".
אורון משתייכת לאחת מ־430 תושבי קיבוץ רעים, שעבר השבוע על 120 משפחותיו ל־143 דירות בפלורנטין, הכי רחוק מהנוף המוריק שעזבו בעוטף ישראל. כשהשיר "בלדה לעוזב קיבוץ" יצא לרדיו בשנות ה־70, לא לזה התכוון המשורר, ובכל זאת, יש כאן גם יתרונות. מדובר בשני בניינים חדשים שנבנו על ידי חברת Ewave Nadlan, ורבי־הקומות האלה קיבלו אישורי אכלוס מזורזים לאור המלחמה ורוהטו לטובת המשפחות, שקיבלו אפשרות לגור בהם לפחות לשנה הקרובה. משפחה בת עד ארבע נפשות קיבלה דירת שני חדרים בגודל ממוצע של 55 מ"ר, ומשפחות גדולות יותר – שתי דירות.
הפערים בין החיים הקודמים לחדשים ניכרים בכל היבט. מפעולה פשוטה כמו לבקש סוכר, שכעת, במקום לחצות מדשאה יש לעלות לקומה 14; ועד לאימוץ לקסיקון חדש שבו כבר לא מוציאים את הכלב, אלא ממרומי קומה עשר פשוט מורידים אותו. לזה הם יתרגלו מהר. לעובדה שבתיהם של חלקם נשרפו עד היסוד במהלך הטבח, ולכך שתחושת הביטחון והאמון ברשויות נשרפה יחד איתם, ייקח הרבה מאוד זמן להתעכל.
צעירים רבים שארזו וגם פרקו את הציוד של החברים מהקיבוץ מתרוצצים בכניסה. אחרים מובילים במעלה הקומות את הריהוט שקיבלו; ספות, שולחנות ומיטות, הכול לפי רשימה מסודרת שמודבקת לדלת של כל דירה. ארבעה בתים בקיבוץ ו־22 מדירות הצעירים נשרפו ב־7 באוקטובר. נזק כבד, אך בניגוד לבארי או לכפר עזה, בקונסטלציה מסוימת היו יכולים רוב חברי הקיבוץ לשוב אליו, לו המצב הביטחוני היה מאפשר זאת. בינתיים, הדירות בפלורנטין ישמשו כבסיס־האם לתושבים שחלקם ייצאו ממנו לעבודה בעוטף, אחרים יעדיפו לישון בביתם האמיתי ולחזור לתל־אביב רק בסופי השבוע.
קיבוץ רעים עלה לכותרות בעיקר בגלל הטבח במסיבת נובה בסמוך אליו, שם נרצחו ונפלו 364 מבלים ואנשי ביטחון. הטרגדיה של חברי הקיבוץ מעט נדחקה לשוליים בעקבות הפיגוע הגדול בתולדות המדינה, אך הקהילה ספגה מכה קשה עם הירצחם של שמונה חברי קיבוץ ועוד חמישה שנחטפו ממנו לעזה: ליאם אור בן ה־18 ועוד ארבעה עובדים תאילנדים. כשליאם הוחזר ב־29 בנובמבר הוא גילה שחברו הטוב, עמית גבאי ז"ל, נרצח במגורי הצעירים, כמו גם אסף פבר ז"ל. באותה שבת ארורה נפל גם רס"ר (במיל') יובל גבאי ז"ל בן ה־35, בן הקיבוץ. מכה רודפת מכה.
ורדה הרמתי ז"ל בת ה־81 הייתה המבוגרת מבין נרצחי הקיבוץ; ודביר קרפ ז"ל, השוקולטייר המצטיין, נרצח עם זוגתו סתיו ז"ל כבר בשעות הראשונות של הטבח. על קיר הממ"ד שלו, בעוד ילדים עדים בתוכו לזוועות, כתבו המחבלים בליפסטיק את הסיסמה שהופרכה יותר מדי פעמים: "האנשים של אל־קסאם לא רוצחים ילדים קטנים", ועזבו את המקום.
במהלך השעות הנוראיות שארכו נצח, הייתה אמם של הילדים, רעות, על הקו עם בתה האמצעית דריה, רק בת עשר, ושמעה ממנה כיצד ראתה את אביה נרצח לנגד עיניה. דריה חולצה עם אחיה הקטן לביא, בן שמונה וחצי, כשאחותם הגדולה ליה בת ה־13 לא שהתה בקיבוץ באותה שבת.
"הבית שלי לא נהרס, אבל לא לקחתי ממנו דברים בגלל המצב הביטחוני. אם חס וחלילה קורה לי משהו, לילדים האלה אין הורים. אני לא רוצה לקחת סיכון", מספרת קרפ בשיחה מאילת, יום לפני המעבר המאתגר. "אני בנגלה האחרונה כי קשה לי לעזוב ושוב להסתגל. בכל מקום אני מכירה חברים, אבל רעים זה הבית שלנו ולא אחליף את הירוק, השקט והשלווה שם באף מקום".
הילדים שלה כבר חודשיים לא במסגרות, ודריה, שראתה מראות שאיש לא אמור לראות, מטבע הדברים עדיין סוחבת אותם איתה. "השבוע האחרון היה קשה מאוד לדריה, פתאום פחדים מהמוות או חרדות שיקרה לי משהו", מספרת האם. "היא חוותה את הטראומה בצורה הכי רצינית וסגרה עצמה במין בועה, ופתאום נוחתת עליה ההבנה שאין אבא, שהוא לא בחופש, שהוא פשוט איננו. אז אני תמיד איתה, והיא לא מאפשרת לי לזוז לשום מקום".
קרפ ושלושת ילדיה יגורו בקומה הרביעית. "רצו לתת לי דירה קצת יותר קטנה, אבל עם מרפסת גדולה, שזה לא רלוונטי כשאני עם ילדה מתבגרת וילד עם צרכים מיוחדים שצורח. כשביקשתי פתרון הודיעו שיש עבורי שתי דירות צמודות. לא הבאתי כלום מהקיבוץ, נעלי ריצה ובגד ים, אבל תרמו לנו מלא בגדים. אני עדיין לא מאמינה להזיה המתמשכת שלא נגמרת".
מנהל קהילת רעים, דודי גבאי, משמש בתפקיד זה שנתיים. הוא עוד התכוון לעזוב את המשרה לפני אירועי אוקטובר, כדי להתמקד בסטארט־אפ שלו שעוסק בריפוי באמצעות סמים פסיכדליים. באותה שבת שחורה צוין יום הולדתו ה־56, שלא נחגג מעולם.
הוא לא גדל בקיבוץ, והגיע לרעים לפני 24 שנים עם אשתו הפריזאית אנייס, גננת בהכשרתה, ושם נולדו להם שלושה ילדים. כשכולם עזבו לאילת, הוא נשאר לבדו עוד שבוע בקיבוץ, מכין ארונות קבורה לחברים, מפנה בידיו גופות מחבלים, אבל לדבריו, רק כשהגיע למלון באילת שבו גרו חברי הקיבוץ עד השבוע, הבין גבאי את ממדי החורבן. "שם הבנתי שלא נוכל לחזור לרעים בחצי השנה הקרובה, אבל גם אי־אפשר לגור במלון כי אתה מתנוון. יש לך שלוש ארוחות ביום, כן, אבל לא עבודה ולא לימודים", הוא אומר. "המדינה הציעה פתרון לא קשור למציאות, 'נחפש לכם יישוב, נקים קרווילות וזה ייקח שבעה חודשים, תהיו שם שנה ואז תחזרו לרעים'. באמא שלכם? ואז הבנתי שאנחנו לבד. התקשרתי לחברים שלי מ'אחים לנשק', אמרתי להם, 'חבר'ה, זה האירוע. מבקש את עזרתכם'. מתוך זה יצרנו פורום עסקי והקמנו את 'תקומת רעים 2023'".
כשגבאי הרים את הטלפון ההוא, עוד לא הוקמה מינהלת תקומה, ומהר מאוד נולד מיזם התנדבותי רחב בשם ”דלתות פתוחות“, שפועל בשותפות עם ההסתדרות הציונית במינהלת אזרחית שהוקמה יומיים לאחר השבת השחורה, ופועלת לאכלוס מפונים לתקופה של לפחות שלושה חודשים. למהלך נרתמה קבוצה גדולה ומשמעותית של חברות עסקיות, במסגרת "עסקים לתקומה". על החברות במיזם נמנות בין היתר סיסקו ישראל, מור בית השקעות, קרן ויולה, פדרציית בוסטון, ועד עובדי בנק דיסקונט, קבוצת וואן, גלוברנדס וגורמים עסקיים נוספים. מנכ“לים ובכירים מהחברות האלה נכנסו מתחת לאלונקה, וכשהמדינה לא הציעה פתרון אמיתי, הם אלה שהגיעו לקיבוץ רעים ולמלון שבו שהתה הקהילה, הכירו את התושבים, את סיפורי האימה והגבורה, ובעיקר מיפו את האתגרים והצרכים. הפורום נרתם לטובת התושבים, החל ממענה רגשי ונפשי, ועד הבאת ציוד לגילים השונים, כמו ביגוד, מחשוב ומשחקי ילדים. השלב השני היה איתור הדיור החלופי.
"סיירתי ברחבי הארץ", משחזר גבאי, "ישנתי ביערות או במלון, עד שהתגבשה האופציה של תל־אביב. כשאמרתי 'תל־אביב', הסתכלו עליי כמו פנטזיונר שחי ב־6 באוקטובר. גם אני רציתי טבע, אבל אי־אפשר היה. בסוף אתה בוחר מתוך אלטרנטיבות. השאיפה הייתה שהקיבוץ יישאר יחד, כי פיצול הוא המתכון להרס הקהילה".
שני הבניינים בהרצל 136־138 נקראים מתחם תיאודור, גם הם על שם חוזה המדינה. יש בהם חצר משותפת, 50 חניות רובוטיות, ובית בד שהוא מבנה לשימור ובו אזורים שבהם ייעשה שימוש ציבורי לטובת גן ילדים ומשרדי הקיבוץ. ברעים חשבו שבניין אחד יספיק לפני שקיימו סקר בשאלת המעבר של הקהילה לתל־אביב, ואז התברר הביקוש הגבוה וגם 38 מתוך 54 הדירות בבניין השני הושכרו לטובת המפונים. המשפחות מקבלות דמי שכירות מעמידר בשם מנהלת תקומה, שמממנת את שכר הדירה בעלות של כ־7,800 שקלים בממוצע ליחידה. בנוסף, ישנו מתחם בן 12 דירות ברחוב לוינסקי, שם ממוקמות דירות הצעירים, ובו גרים שניים בחדר.
במסגרת קבלת הפנים נתלתה בחזית אחד הבניינים כרזת ענק: "רעים בדרך הביתה", כשהתושבים עוד מנסים להתרגל לקונספט האורבני. "היו לנו חודשיים להתרגל למעליות בבית המלון", צוחקת נעמה זפקוביץ. שני נערים נכנסים, "לאיזו קומה?" הם נשאלים. "מינוס 1". מה יש שם? מתברר שאין. "אנחנו רק חוקרים את המקום".
את אשר צימבליסטה כולם מכנים בקיבוץ צימבה. הוא ואשתו גרטה נמנים על מקימי רעים. ביום שלישי הם מוכיחים שלעולם לא מאוחר להפוך לתל־אביבים, ולישון על ספה נפתחת בסלון. "שמעתי שאתה בן 94", אני מנסה את מזלי בסמול־טוק. "לא צריך להגזים", הוא עונה. "אני רק בן 93". 7 באוקטובר תפס גם את מי שכבר ראה הכול, בהפתעה מוחלטת. "מעולם לא דמיינתי סיטואציה כזו. הייתי בממ"ד כל השעות, ומה שהציל אותנו, זה שאלינו הם לא באו, משום מה. זה היה כמו רולטה רוסית. לידנו רצחו מישהו, עלינו פסחו. דילגו על הבית".
לקיבוץ רעים הגיעו הצימבליסטים עם גרעין של הצופים, מיד אחרי מלחמת השחרור ושירות בפלמ"ח. בקיבוץ נולדו להם שלושה ילדים, שבעה נכדים, שלושה נינים ואחת בדרך. "אני לא מתרגש מתל־אביב, זו עוד תחנה בדרך. אני שמח שעזבנו את בית הסוהר שנקרא מלון, כי מה יש לי לחפש שם, שהילדים יאכלו פנקייקים כל הזמן? גם בתל־אביב לא אשתקע, חברים שלי בעיר מתים צעירים, בגלל שהם נושמים זיהומים ונדרסים מקורקינטים. מה טוב בזה? יש לי מחשב ואמשיך לעסוק בפוטושופ ובצילום. להתאהב בעיר? בית הקפה הכי טוב נמצא אצלי בבית".
לטיפול הוא מתעקש שלא ילך. "אני לא יודע לפענח את מה שקרה, ולא יודע איך קוראים לזה במילים של פסיכולוגים, טראומה או לא. אני רק יודע שעוד לא עיכלתי את מה שהתרחש. כל זמן שאת לא הולכת לרופא את בריאה, תלכי אליו, יתחילו לך כל מיני דברים, אז אני כנראה כבר לא אראה פסיכולוג. אני לא הולך לפרנס את החבר'ה האלו".
ועם זאת, הוא גם אופטימי שהמהלך הזה ישמור על הקהילה שלהם מאוחדת. "ניתן לזה צ'אנס, לפחות פיזית, זה אפשרי. נחיה ונראה, ונקווה שנוכל לחזור במהרה, מה שלגמרי לא ברור. אני מאמין שהקהילה מספיק חזקה כדי להישאר מלוכדת".
ממרומי הקומה השישית משקיפה איילת מזרחי על פארק החורשות, שנושק לבית המעצר אבו־כביר. במושגים תל־אביביים, המרפסת ענקית והנוף מרהיב. במושגים של רעים, מדובר בחריץ של נוף. בדירה שלה אין ארגזים. "פרקתי אותם מהר, זה לא עושה לי טוב לראות אותם", היא מסבירה. "הייתי מופתעת לטובה מהדירה. בסרטון זה נראה הרבה יותר קטן".
אסור לתת לפעלתנות ולחיוך להטעות. מזרחי היא בת שכולה לאחר שאמה, ורדה הרמתי ז”ל, נרצחה במיטתה. "אני לא מצליחה להתאבל כמו שצריך", היא כואבת. "ההלוויה הייתה מאולצת, ולא יכולתי לשבת שבעה במלון. זו נראתה לי הזיה. ארגיש את האבל במלוא העוצמה כשנחזור לרעים, או עכשיו, כשנתחיל לעשות ארוחות שישי בתל־אביב. נורא כואב לי שלילדים שלי אין את הסבתא שיכלה להיות להם. לאמא שלי היו לפחות עוד 15 שנה לחיות. בת 81 אבל פולנייה חזקה כזו, ש־90 פלוס היה קטן עליה. היא בטוח הייתה עפה על המגורים בתל־אביב".
בגילוי לב, היא אומרת שהיא מרגישה שריבוי הנרצחים גורם לה להתאבל בשקט. "יש סולמות של אבל, כאילו 'למי קרה יותר'. יש חברים בקיבוץ שהילדים שלהם בני 18 ו־24 נרצחו. זה נותן לי פחות לגיטימציה להגיד שאני שכולה”, היא מודה. “האבל מטורף, ואני עם האובר־ביקורתיות, כל זה גורם למחשבות שאין בהן שום דבר הגיוני. אני אומרת לעצמי, 'יצאת בזול, בטח לאור זה שהבן שלי חי'. רועי היה בשכונת הצעירים שנהרסה כליל, מנותק קשר 24 שעות, כשכל הזמן הזה גם אנחנו בממ”ד. ארבעה פגזים של טנק הורידו את הבית שלו, חוץ מאת הממ"ד, כי התרענו שיש שם מישהו. כשהוא נפצע היינו איתו באילת 24/7. נורא חששתי אם הוא יצליח לגור בלוינסקי או יצטרך אותנו, לשמחתי הוא הצליח".
מזרחי, 56, הכירה את בעלה אבי, "העירוני" כפי שהיא מכנה אותו, אצל חברים ברעים. אבי חזר לישון ברעים, מכיוון שהוא השף של קיבוץ שובל שלא פונה. היא עצמה מרכזת החינוך לגיל הרך בקיבוץ דורות, שפונה לרמת רחל, ותושביו מתחילים לשוב אליו. "תל־אביב לא מאוד זרה לי", היא אומרת. "זו עיר מגניבה. אבל ברעים היה לי מאה מ"ר, בית מרווח, אז אין לי כוונות להתחיל פה מחדש. אני בהחלט חושבת על הכסף. המשכורות שלנו מתאימות לחיים ברעים, לא בהכרח לתל־אביב. למרות זאת, אנחנו חיים בתל־אביב בלי שכר דירה, שזה נדיר".
למחרת, אחרי הלילה הראשון בפלורנטין, היא צוחקת. "מרוב שהייתי מבולבלת, שכחתי להוציא את הכלב. לא ישנו טוב, לא אני ולא בעלי, צריך להתרגל. מצד אחד אתה קצת מתרגש כי זה משהו חדש, ומצד שני יש המון כאב, כי כל הזמן קורים דברים נוראיים מסביב. תחושת הביטחון נפגעה. ברגע ששחטו אנשים על ימין ועל שמאל, לא בטוח שיש למדינה הזו יכולת לשמור עליך. תמיד אמרתי לילדים שלי: 'בעזה יותר מסכנים, תבינו אותם'. עכשיו הילד ישר עף עליי כשאני מדברת ככה, וגם לי לקחו את החמלה ב־7 באוקטובר".
דני דניאל ובעלה אריק הגיעו ביום ראשון לביתם החדש. הוא מנהל המחשוב בקיבוץ, היא מרכזת החינוך. "לפני חודש הגעתי לראות את המקום כאן", היא מספרת, "והקפה ששתיתי לא עבר לי בגרון. פשוט בכיתי. אמרתי, 'מה אנחנו עושים לילדים שלנו', זה היה נראה כמו מוסך כי לא היו עדיין גדרות או עציצים". גם דניאל, כמו הרבה אחרים ברעים, גרה בצעירותה בתל־אביב. "ארבע שנים", היא מדייקת, "כשלמדתי בסמינר הקיבוצים. ותמיד היה לי חלום כזה, שבפנסיה נחזור. והנה הקדימו לי את החלום".
כמו אנייס גבאי, גם דניאל נולדה בצרפת. בערב החג הגיעה אמה מאשדוד. כשהתחילו האזעקות היא נכנסה עימה ועם חתנה לממ"ד. "כששמעתי שיש מחבלים בין הבתים", משחזרת דניאל, "עבדנו עליה. אמרנו שכל הירי שהיא שומעת זה מהצבא. זה עבד עד השעה 13:30, אבל אז ירו לנו על הממ"ד. הייתי בטוחה שזהו, אנחנו מתים. שיצליחו לפתוח, יירו בנו וזהו. אז קראתי לאמא שלי למרכז החדר, היא התיישבה, הייתי מעליה ואמרתי לה: 'עכשיו נקרא שמע ישראל, אמא'. ואנחנו לא מכירות את התפילה. רק אומרות 'שמע ישראל' ברצף עשר דקות. ואז היה שקט, אמא הרימה את הראש, ושאלה: אלו היו מחבלים, נכון?"
באותם רגעים, קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הזכירה תיאורים מתקופות אפלות. "זה נראה כמו שואה, הלך והתקרב, וכששרפו את הבית הצמוד אלינו חשבתי שזו הפעם האחרונה שאנחנו יחד, אז החלטתי שנעביר את השעה האחרונה שלנו בכיף. לימדתי את אמא שלי בפעם האלף איך שולחים תמונות בוואטסאפ, שיחקנו והצטלמנו".
בינתיים, תקופת ההתאקלמות נמשכת, אבל כבר מדובר בסלבס החדשים של פלורנטין. "אתמול בערב איש עם כלב אמר לי ברחוב, 'תגידי, איפה הבניין של האלה מרעים?' אמרתי לו שאני גרה בבניין הזה. הוא ממש התלהב, יש הרבה סקרנות לגבינו, אנשים עוצרים, מצלמים, חלקם פותחים בשיחה ושואלים אם חסר לנו משהו. נשאר רק להודות על קבלת הפנים החמה".
אורי קרן, שותף ומנהל השקעות ראשי במור גמל ופנסיה: "במפגש הראשון עם חברי רעים הצבנו את המטרות לשמור על הקהילה מאוחדת, לחזור לקיבוץ כשהתנאים יבשילו, ולסייע לקיבוץ ולעסקיו לשגשג ולהתחדש. יש לנו עוד דרך ארוכה יחד".
גיא פרוס, מנהל קשרי משקיעים, קרן ויולה: "שיתוף הפעולה של הפורום העסקי ומגוון היכולות והניסיון של החברים בו יצרו את "מודל רעים". הצלחתו הרבה הובילה להצטרפותן של מעל ל-150 חברות מובילות ושכפול המודל ל-29 יישובים בדרום".
המיזם שעוטף את העוטף
פרויקט האיכלוס של מפוני קיבוץ רעים הוא חלק ממיזם רחב בשם "דלתות פתוחות" - מינהלת אזרחית שהוקמה יומיים לאחר מתקפת 7 באוקטובר.
מינהלת "דלתות פתוחות" מטפלת במשפחות שפונו מבתיהן ומאכלסת אותן בדירות חדשות ומאובזרות לתקופה של לפחות שלושה חודשים. המיזם פועל בהתנדבות ובשותפות עם ההסתדרות הציונית העולמית. אסף כהנר, מנכ"ל חברת Ewave Nadlan וממקימי המיזם, יחד עם שותפו, אופיר דביר, אומר כי עד כה הגיעו פניות מיותר מ-4,000 משפחות שפונו מבתיהן, ואותרו קרוב ל-850 דירות חדשות מיזמי נדל"ן, שהוקצו ויוקצו לטובת המפונים.
כך למשל, חוץ מהפתרון לחברי רעים, אוכלסו 57 משפחות בפרויקט בצור יצחק, כ-50 משפחות נכנסו לדירות חדשות בפרויקט של חברת תדהר בקריית אונו, ובחודש וחצי האחרונים הוקצו דירות למפוני המלחמה בפרויקט TLV של גינדי השקעות בתל אביב ובפרויקטים של חברות נוספות כמו קרסו, אמפא, ריבוע כחול ומעוז דניאל, בערים באר יעקב, הוד השרון, ראשון לציון, לוד ורעננה.
"איכלסנו כבר קרוב ל-550 משפחות שפונו מבתיהן לתקופות של מינימום 3 חודשים", מסביר כהנר. "הכוונה היא למצוא פתרון לא לשבוע-שבועיים אלא לתת מזור לאותן משפחות ולאפשר להן להתחיל את החיים מחדש – בדירה חדשה, מרוהטת קומפלט, עם מוצרים חדשים".
גלי דביר, מנהלת מיזם "דלתות פתוחות", מוסיפה: "כשהתחלנו עם הפרויקט נתנו מענה למשפחות מהעוטף ומהדרום שפנו לחמ"ל וביקשו עזרה, לאחר מכן הצטרפו משפחות מהצפון. במהלך החודשיים האחרונים הבנו שיש פה קהילות שלמות שצריכות עזרה ולכן לא הסתפקנו רק בדירה מרוהטת. יצרנו קשר עם העיריות ועם הקהילות בערים כדי לעטוף את המשפחות, כך שכשאנשים נכנסו לדירות, מערכת החינוך, למשל, אפשרה לילדים להיכנס למסגרות ולייצר שגרה. במקום להרגיש פליטים, הם הרגישו פשוט שהם עברו דירה".
