בבוקר 7 באוקטובר נכנס לרכבו אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, מפקד חטיבת הנח"ל, והחל לדהור. מרגע שנפתחה מתקפת הפתע של חמאס ידע שטיינברג, שהיה בביתו בקיבוץ שומריה שבצפון הנגב, כי הוא חייב למהר לפינה הדרומית והמרוחקת ביותר של העוטף, גזרת כרם שלום, שם תפסה קו היחידה המובחרת ביותר שתחת פיקודו, סיירת נח"ל. כמו עשרות קצינים באותו בוקר, גם מפקד החטיבה, שנכנס לתפקידו חודשים בודדים קודם לכן, רצה להיות הכי קרוב שאפשר למוקד הלחימה. זמן קצר אחרי שעלה על כביש 232 התקילה אותו חוליית מחבלים, והוא נהרג.
עוד כתבות +ynet:
באותן שעות עשה את דרכו לגזרה גם מפקד הסיירת הנערץ, סא"ל יהונתן צור (ברנש) ז"ל, שבילה את השבת בביתו ביישוב קדומים שבשומרון. גם הוא נהרג ברכבו ממארב מחבלים על כביש 232. עוד קודם לכן נהרג סגנו של ברנש, רס"ן עידו שני ז"ל. שני סגר את השבת כמפקד התורן של גזרת כרם שלום, וכשהחלה המתקפה היה ממש על גדר הגבול במסגרת פתיחת ציר שגרתית, כחלק ממה שמכנים בצבא "כוננות עם שחר". כששמע שמוצב סופה, שבו שוהים פקודיו, נמצא תחת מתקפה של עשרות מחבלים, מיהר לשם עם החפ"ק שלו. "אנחנו במלחמה", הספיק להודיע בקשר לחייליו לפני שנתקל בחוליית מחבלים והחל לנהל מולה לחימה עם אנשיו, עד שנפגע וחולץ לאחור. בהמשך נקבע מותו. במקביל נהרג גם רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, מפקד פלוגת העורב של הסיירת, בעת שהוביל כוח על ציר המערכת. צ'אפל הקפיץ כוחות וחילק גזרות, הציל תצפיתניות בכרם שלום ובדרכו לישוב חולית זיהה שני טנדרים והשמיד אותם בירי טילים. בהמשך הוקפץ לאנדרטת דנגור, שם ניהלו לוחמיו קרב, עד שספג אר.פי.ג'י לג'יפ, ואז פרק והסתער מול עשרות מחבלים. הוא נפל בקרב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כך, בתוך שעות בודדות, איבדה סיירת נח"ל את שדרת הפיקוד שלה – מפקד החטיבה, מפקד היחידה, סגן מפקד היחידה ואחד משלושת מפקדי הפלוגות. בסך הכול נהרגו באותו יום 14 מלוחמי הסיירת. והמלחמה רק התחילה.
אבל הוואקום הפיקודי האדיר של סיירת נח"ל התמלא מיד, ובאופן כמעט טבעי: אל"מ יאיר צוקרמן, איש חטיבת הנח"ל ומי שכבר כיהן כסגן מפקד עוצבה, מונה למחליפו של המח"ט שטיינברג. המינוי התבצע תוך כדי תנועה, תרתי משמע, בשעות הבוקר של 7 באוקטובר, בשיחת טלפון עם מפקד אוגדת 162, בעוד צוקרמן נוסע על הכביש לכיוון כרם שלום; סא"ל יוני דהן, איש סיירת נח"ל, קיבל את המינוי למפקד הסיירת במקומו של ברנש בשיחת טלפון מהאוגדונר בעת שנסע על הכביש דרומה. שני המפקדים החדשים הצליחו להגיע לגזרה והצטרפו ללחימה. אחת המשימות הדחופות שלהם בשלב זה הייתה למנות סגן חדש למפקד הסיירת.
באותו בוקר שבת היה רס"ן אלמוג, שגדל בסיירת נח"ל, שימש בה כמ"פ והתקדם לתפקידים בכירים בחטיבה, בביתו בתל־אביב. אלמוג, שהיה באותה עת חניך בקורס מג"דים, התכונן לתפקיד הבא והמשמעותי שלו, קצין אג"מ של חטיבת הנח"ל. גם הוא נכנס לרכב ברגע ששמע על מתקפת הפתע. "שמתי את אשתי והילד אצל ההורים, ונסעתי למפקדת החטיבה בבסיס בית ליד", הוא מספר השבוע. "כשהגעתי, בסביבות עשר בבוקר, פגש אותי קצין האג"מ של החטיבה, זה שהייתי אמור להחליף בקרוב. בשלב הזה שטיינברג, ברנש ועידו שני כבר לא ענו לטלפון. קצין האג"מ הסתכל לי בעיניים ואמר: 'סע לסיירת, תעלה בקשר ותתחיל לתת פקודות. הם צריכים לשמוע קול מוכר'". אלמוג ציית.
רק באזור השעה שתיים אחר הצהריים הצליח אלמוג, עם כוח תגבור של הנח"ל, להגיע לגזרת כרם שלום, אחרי שהוקפצו לאזור במסוקים שעקפו את המארבים שהוצבו על הכבישים. הכוח חבר ללוחמי הסיירת, טיהר את המרחב ממחבלים והחל לייצב את הגזרה.
בארבע אחר הצהריים, בעת הפוגה קלה בקרבות, התקיימה במוצב כרם שלום הערכת מצב, או כפי שמכנים זאת בעגה הצה"לית, "כינוס קודקודים". מלבד שני הקודקודים הבכירים שהיו בכינוס הזה – המח"ט החדש צוקרמן ומפקד הסיירת החדש דהן – נכחו בו קצינים ותיקים בחטיבה, כמו אלמוג, שהגיעו למוצב ביוזמתם ומבלי שהיה להם תפקיד רשמי. הפנים של כולם היו מוכרות זה לזה. "ואז, בסוף השיחה", משחזר אלמוג, "צוקרמן אומר לי: 'אתה מחליף את שני. אתה סמג"ד הסיירת'".
התרגשת מהמינוי?
"מה פתאום. לא היה זמן לזה".
ואחרי זה, הספקת להשתתף בלוויה של אחד מהמפקדים שנפלו?
"לא, אפילו לא הגעתי לשבעה. רועי צ'אפל, שנהרג בסופה, הוא חבר מאוד קרוב שלי. הוא היה אמור להשתחרר בעוד כמה שבועות ולטוס לניו־זילנד עם חברה שלו. שבוע לפני שנהרג ישבנו ותיכננו את הטיול שלהם. אפילו את המשפחה שלו לא הספקתי לבקר, עד היום".
הסיפור של סיירת נח"ל הוא דוגמה לאופן שבו מתנהל דרג פיקוד השדה של צה"ל במלחמה הנוכחית: רצון של מרבית המפקדים, גם הבכירים ביותר, להתמקם בחזית הלחימה; כמות גבוהה של מפקדים בכירים שנהרגים או נפצעים בשל כך במהלך הקרבות; ויכולת מרשימה, שמתנהלת כמעט מאליה, למלא מחדש את שורות הנופלים.
המחשה נוספת לכך התקבלה בחזית הצפון ביום השלישי למלחמה, אז חוליית מחבלים חדרה את גדר הגבול, לא רחוק מהיישוב אדמית, כשעליה ציוד לחימה רב. מטרת החוליה, מעריכים בצה"ל, הייתה לבצע באחד מיישובי הצפון את מה שביצעו מחבלי חמאס בדרום – טבח של אזרחים.
לאחר שהחוליה זוהתה, שני הכוחות הראשונים שהגיעו ליירט אותה הובלו בידי מפקד חטיבה 300 אל"מ אורי דאובה וסגנו סא"ל עלים עבדאללה ז"ל. שניהם ניהלו קרב יריות מול המחבלים, שהשליכו לעברם רימונים וריססו את רכביהם מטווח קצר. הסמח"ט עבדאללה נהרג בתקרית לצד שני לוחמים נוספים, רס"ל ג'ואד עאמר ז"ל ורס"ל (במיל') גלעד מולכו ז"ל. "עלים נפל ביום שני. יומיים אחר כך, ביום רביעי, בחמש אחר הצהריים, היה אמור להיות טקס העברת הפיקוד. אני הייתי אמור להחליף אותו", אומר השבוע בעצב סא"ל מוניר, חברו הטוב של עלים ומי ששרת לצידו שנים רבות בגדוד חרב הדרוזי.
טקס חילופי המפקדים הזה כבר לא יתקיים לעולם. כשהסמח"ט עבדאללה נפגע, מוניר היה לא רחוק משם. הוא תפס פיקוד מיד, בלי היסוס. "אף אחד לא אומר לי בשום שלב 'אתה המחליף'", הוא משחזר. "פשוט עליתי בקשר ואמרתי 'כאן משנה' (כלומר, 'כאן הסמח"ט' – א"א). זה מסר לאנשים – המפקד נפל, אבל יש מפקד במקומו".
במקרה של סא"ל עבדאללה היה ברור מאליו שמוניר, שנועד ממילא להחליפו וכבר הספיק לעבור הליך חפיפה, ייכנס לנעליו. אבל גם במקרים אחרים, כמו זה של סיירת נח"ל, החלפת מפקד שנפגע נעשתה לעיתים קרובות בתוך דקות בודדות, גם כאשר זהות המחליף אינה ברורה מראש.
בצה"ל, כך מתברר, אין פרוטוקול מסודר להחלפת מפקד שנפל. ההיכרות האישית בין המפקדים בכל הדרגות, המוטיבציה הגבוהה והרצון של בכירי היחידה בעבר ובהווה למנוע את התפרקות המסגרת הצבאית הם אלה שעושים את העבודה. "בדרך כלל, עוד לפני שאתה חושב על מי יכול להחליף את המפקד שנפל, מישהו כבר מתייצב ולוקח את התפקיד ביוזמתו", אומר גורם במטכ"ל. "אתה עוד לא מספיק לחשוב מי מהקצינים נמצא איפה, והמחליף כבר נוסע על הטנק. אין אפילו שלב של דיון. זו גאווה גדולה עבורנו".
בצה"ל גם מסתמכים על כך שבכל רגע נתון יש בכל יחידה קצינים שנמצאים בלימודים, אם במסגרת צבאית (פו"ם והמכללה לביטחון לאומי) ואם באקדמיה. בזמן מלחמה, כשהלימודים הללו ממילא נפסקים, הופכים "הקצינים הלומדים" לכוח העתודה הפיקודי העיקרי. במקרים אחרים נקראים קצינים שכבר השלימו את תפקידם לחזור ליחידה שעליה פיקדו כדי לייצב אותה במקרה של אובדן המפקד.
שורה של גורמים בצה"ל, שהתראיינו לכתבה זו, עומדים על כך שהחלפת המפקדים הרבים שנפגעו לא פגעה ביכולת הלחימה של היחידות המתמרנות במהלך המלחמה בעזה. גם רס"ן אלמוג משוכנע בכך. "אני לא הרגשתי לרגע שזה שהסיירת חטפה טלטלה השפיע על קצב או רמת הלחימה שלנו", אומר סגן מפקד סיירת נח"ל החדש, שמאז מינויו לתפקיד הספיק להילחם לצד אנשיו בשכונת אל־עטאטרה שבצפון רצועת עזה, לטהר את "מוצב 17" של חמאס בקרב מורכב פנים מול פנים ולכבוש את מחנה הפליטים א־שאטי וחלקים נרחבים מג'באליה. "הדרג שמעלינו לא ויתר לנו, לא נתן לנו משימות פחות מורכבות".
ומה לגבי הדרגים שמתחתיך? איך הלוחמים מתנהלים כאשר שני מפקדי הסיירת המקוריים אינם?
"אחד הדברים שהכי עזרו לנו זה שכולנו מכירים אחד את השני. אני גדלתי בסיירת, לא הגעתי לתפקיד כמישהו זר. ברגע שהפנים מוכרות, שהשפה משותפת, זה נותן המון ביטחון לאנשים וזו העוצמה של יחידה אורגנית. הלוחמים אומרים: 'נכון, המפקדים נהרגו, הייתה טלטלה ואנחנו עדיין בתוך הכאוס – אבל יש מישהו שהוא המפקד שלי ואני סומך עליו כי אני מכיר אותו והוא מכיר את היחידה'".
ובכל זאת, העובדה שמספר רב של מפקדים בכירים ביחידות השדה נפלו במהלך המלחמה, משפיעה מן הסתם על יכולתו של הצבא לתפקד. לפי נתונים של דובר צה"ל, נכון לראשית השבוע 27 אחוזים מקרב החללים במלחמה היו קצינים. הצבא אומנם לא אוסף נתונים על אחוז הקצינים שנפלו מקרב החללים במלחמות קודמות, אך סקירה של רשימת הנופלים במלחמת לבנון השנייה, המערכה הקודמת שניהל צה"ל, מגלה שמספר הקצינים מקרב החללים עמד אז על 21 אחוזים.
אבל ההבדל בין שתי המלחמות בהיבט הזה לא נעוץ רק באחוזים, אלא גם בזהות הנופלים. במלחמת לבנון השנייה לא נהרגו מפקדי יחידות, גדודים או חטיבות, ואילו במלחמה הנוכחית המצב שונה לחלוטין. כך למשל, פרט למח"ט הנח"ל נפל ב־7 באוקטובר גם מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה אל"מ אסף חממי ז"ל בעת שהוביל את אנשיו בקרב על קיבוץ רעים. באותו קרב נהרג אל"מ נוסף, רועי יוסף לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב־ממדית. במהלך הקרבות בראשית המלחמה נהרגו גם סא"ל סהר ציון מחלוף ז"ל (מג"ד תקשוב 481), סא"ל אלי גינסברג ז"ל (איש שייטת 13 ומפקד בית הספר ללוט"ר), רס"ן חן בוכריס ז"ל (סגן מפקד מגלן) וסרן יפתח יעבץ ז"ל (קצין האג"מ של מגלן). ב־7 באוקטובר נפצע קשה גם מפקד יחידת אגוז סא"ל מ'. נכון, נשמעו טענות על קצינים שלא חתרו למגע בשעה שאזרחים נרצחו, נשרפו חיים או נחטפו לעזה, אבל הרוב המכריע של המפקדים חירפו את נפשם בלחימה מבית לבית, וחלקם שילמו בחייהם.
התופעה, אם ניתן לכנות זאת כך, של קצינים בכירים שנפלו בקרבות, נמשכה גם לאחר הכניסה הקרקעית לעזה. בקרבות בתוך הרצועה נהרג סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מפקד גדוד השריון 53, ונפצע מפקד גדוד 12 בגולני סא"ל עומר סולימאן. סולימאן הוחלף בידי סא"ל שחר ברקאי, ששימש עד אז כמפקד בא"ח גולני, אך בהמשך נפצע ברקאי בעצמו, והוחלף על ידי סולימאן, שהספיק בינתיים להחלים מפציעתו. רק מהמקרה של גדוד 12 ניתן ללמוד על הסיכויים של מג"ד חי"ר להיפגע בעת הפעילות בתוך עזה.
אך האירוע שהמחיש יותר מכל את הסיכויים הגבוהים של מפקדי השדה הבכירים להיפגע התרחש לפני כשבועיים בשג'עייה. לאחר היתקלות של כוח גולני בתוך אחד המבנים בשכונה עלה חשד שכמה חיילים שאבד איתם הקשר נהרגו וגופותיהם נחטפו. במהלך ניסיון החילוץ המורכב התקרבו למבנה שבו שהו המחבלים שורה של מפקדים בגולני וב־669, ובראשם מפקד גדוד 13 סא"ל תומר גרינברג ז"ל. גרינברג נהרג, וכך גם אל"מ יצחק בן בשט ז"ל, מפקד חפ"ק חטיבת גולני, ומפקדי הפלוגות רס"ן רועי מלדסי ז"ל, רס"ן משה אברהם בר־און ז"ל ורס"ן בן שלי ז"ל. באירוע הקשה נהרגו גם מפקד מחלקה וארבעה לוחמים נוספים: סרן ליאל חיו ז"ל, רס"ל רום הכט ז"ל, סמ"ר אוריה יעקב ז"ל, סמל אחיה דסקל ז"ל וסמל ערן אלוני ז"ל. מחצית מההרוגים בתקרית בשג'עייה היו קצינים.
אגב, את המג"ד גרינברג החליף קודמו בתפקיד, סא"ל יובל מזוז, וגם הפעם מבלי שנערך דיון מסודר בעניין: לאחר שמזוז, ששימש כקמב"ץ פיקוד צפון, שמע שגרינברג נהרג, הוא נכנס ביוזמתו למשרדו של אלוף הפיקוד וביקש שישחרר אותו בחזרה לגדוד 13. האלוף נתן לו את ברכת הדרך.
האם בצבא צריכים לבצע הערכה מחודשת של הפקודות והנהלים כדי למנוע ממפקדים נוספים להתמקם בראש הכוח ולהסתכן בפגיעה? "אני לא חושב", אומר אלוף (במיל') גיורא איילנד. "המג"ד גרינברג, למשל, לא נהרג כי הסתער באופן חסר אחריות, אלא מפני שידע שכדי להבין מה קורה בשטח, הוא חייב להיות קרוב לאירוע. אני חושב שזו התנהלות נכונה".
לדברי איילנד, המקרה של גרינברג ממחיש את המאפיינים של הלחימה בעזה, שנעשית בשטח בנוי, צפוף ורווי הריסות ותוך כדי מעורבות של כוחות רבים ועוצמת אש אדירה. "במצב כזה, אם אני מג"ד ואני רוצה להבין מה קורה בשטח, אין לי שום דרך לעשות זאת, אלא להתקרב ולראות את הדברים בעיניים מטווח של 50 מטר", מסביר איילנד. "במלחמת יום כיפור מג"ד בסיני היה יכול להרים משקפת, להסתכל לטווחים של קילומטר ולהבין מה קורה בשדה הקרב. באירוע כאוטי, בשטח בנוי כמו שג'עייה, כשמאוד קשה לדעת איפה כוחותינו ואיפה האויב, אין שום סיכוי שתוכל לפקד על האירוע אם תימצא מאחור. בלחימה מהסוג הזה אתה תראה שם את המפקד. לכן, באופן הסתברותי, יש יותר סיכוי שמפקדים ייהרגו מאשר חיילים".
אבל הפגיעה הנרחבת במפקדים אינה רק תוצאה של טקטיקת הלחימה בשטח בנוי. היא קשורה כמובן לערכים שעל פיהם מחנך צה"ל את מפקדיו – דוגמה אישית ו"אחריי!" "באתוס הצה"לי אלה היו תמיד הערכים הכי מקודשים", מסביר איילנד. "העובדה שמפקדים ברמות השונות מתנהגים על פיהם היא סיבה להיות מרוצים ואפילו גאים. אבל נדמה לי שהמלחמה הזו מצטיינת ברוח לחימה, ואולי מצטיינת בכך יותר מדי. רוח לחימה זה דבר טוב, אבל כמו כל דבר בחיים, כשיש עודף רוח לחימה שיורדת מלמעלה למטה וכל אחד עסוק ב'יאללה, ניכנס בהם' וזו השפה שנשמעת בקשר, בתדרוכים ומול אמצעי התקשורת – זה עלול לפעמים לגרום לאנשים לחצות איזשהו קו. צריך גם לזכור שמפקדים שהולכים בראש הכוח ומוכנים להסתכן זה דבר חיובי, אבל זה נכון במיוחד בראיית הקרב הבודד. כאן מדובר במלחמה ארוכה, שבה הגדוד צריך להמשיך להילחם כבר מחר בבוקר. עדיף לו לעשות את זה כשהמפקד שלו חי".
כך או אחרת, בזרוע היבשה של צה"ל, שספגה את מרבית האבידות במלחמה, לא מתבצעת בימים אלה הערכה מחודשת בנוגע להנחיות שניתנות למפקדים בכירים לגבי אופן התנהלותם בשטח הלחימה. בצה"ל מודים, באופן לא רשמי, שמבחינה מבצעית ומורלית נפילה של קצין שעבר הכשרה פיקודית ארוכה, ובפרט של קצין בכיר, היא מכה קשה יותר מנפילה של חייל בדרג זוטר – אך גם מכירים בכך שמדובר בכורח המציאות ומגבים את התנהלות הקצינים בחזית.
"מפקד צריך להיות במקום שבו הוא משפיע על הקרב בצורה הנכונה ביותר. בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה 'מיקום המפקד'", אומר סא"ל נדב דנינו, סגן מפקד בה"ד 1, בסיס ההדרכה שמכשיר את כל קציני הצבא. השיחה עם דנינו, אגב, מתבצעת מתוך עזה, שם הוא מפקד על חניכי בה"ד 1 שהוטלו לתוך המערכה במסגרת חטיבה 261.
לדברי דנינו, התשובה לשאלה היכן נמצא "מיקום המפקד" הנכון ביותר במהלך הקרב, היא לא מתמטית. כל קרב הוא מטבעו שונה, וכל מפקד מתנהל באופן אחר. "אני לא אגיד לך שמפקד תמיד צריך להיות ראשון", הוא אומר. "ועדיין, בגלל האופי של המפקדים שלנו ובגלל שהם רוצים לתת את הפתרון המקצועי הטוב ביותר וכדי לדחוף את החיילים ברוח 'אחריי!' כנראה שגם מחר המפקדים ירוצו קדימה. בסיטואציית הקרב המפקדים, לפחות אלו שאני רואה, לרוב מבינים שהמיקום הנכון שלהם הוא להיות ראשונים".
גם אם זה אומר שהם ייפגעו ולא יהיו כשירים לנהל את הקרב הבא במלחמה?
"מבחינת מפקד, כל קרב הוא הקרב האחרון שלו, בה"א הידיעה. אני כמפקד לא אשמור כוחות למחר כי יכול להיות שאז אושמד או ייהרגו לי חיילים. האם המפקד חושב על מה יקרה מחר, כאשר ליחידה שלו לא יהיה מפקד? זה לא מעסיק אותו".
ובכל זאת, במקרה של תקרית גולני בשג'עייה המפקדים רצו קדימה ובסופו של דבר היה צורך לא רק לחלץ אותם לאחור, אלא גם למצוא להם מחליף.
"אתה צודק. אין הנחיה מפורשת מהרמטכ"ל שמפקדים צריכים להיות ראשונים באירוע מהסוג הזה. אבל כל מפקד רואה את עצמו ככזה שיכול לעצור אירוע מורכב, כפי שהיה בשג'עייה, ולגרום לזה שנסיים אותו כשידנו על העליונה. כשיש כוח שנתקל בתוך מבנה, כמו שאנחנו חווים פה כמעט מדי יום, או אם יש כוח שחתר למגע והגיע לפיר משמעותי או כוח שנפגע ממארב אויב ועכשיו צריך לחסל מחבלים – אתה תמצא שם את המפקדים הבכירים. מ"פ יגיע בזמן אפס, מג"ד תוך חמש דקות, וגם מפקדי החטיבות ימצאו עצמם בסיטואציות הקרב בדקות הראשונות שלו. באירועים מהימים האחרונים מפקדי הגדודים ומפקדי החטיבות נמצאים בקו החזית בתוך דקות. האם נגיד להם 'תמתינו' כדי שנוכל לשמור על המפקדים שימשיכו לפקד על היחידות? בוודאי שהתשובה היא לא.
"מפקד שנמצא מקדימה, אף שיכול להיות שהוא מסתכן בלהשאיר את חייליו ללא מפקד, עושה שלושה דברים: מראה לפקודים שלו מה הסטנדרט המקצועי, כי מחר, כשהם יהיו באירוע דומה, לא בטוח שהוא יהיה לידם; קובע נורמה ערכית של חתירה למגע ודוגמה אישית; והדבר המשמעותי ביותר – קור הרוח והניסיון של המפקדים זה משהו שמנצח קרבות. כשיש מפקד שנמצא בחזית ונותן פקודות ברורות, אנשים מרגישים שהמצב בשליטה. חיילים שיודעים שלידם נלחם גם המג"ד או המח"ט, מבינים שהם בידיים טובות".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
