"יונתן ואני הכרנו בתוכנית כושר קרבי בכיתה י"ב. שנינו ידענו אז שאנחנו רוצים קרבי, רק לא ידענו כמה קשה זה יהיה", סיפרה סגן עדי הראל ממודיעין, מ"מ בחיל התותחנים. "מרגע שהתגייסנו היו לנו לא מעט אתגרים, אבל צלחנו אותם ביחד".
עדי ורס"ל יונתן סביצקי, לוחם בסיירת אגוז, התראו בפעם האחרונה יומיים לפני אותה שבת שבה הוא נפל. "היינו אמורים להיות יחד כל הסופ"ש, אבל כבר בשישי בבוקר הוא הוקפץ לאיו"ש", היא אמרה. "ניצלתי את הזמן שהתפנה לי כדי לפגוש חברות ולצאת למסיבה. ישנתי אצל חברה, ובבוקר המפקדת שלי העירה אותי כדי להתכונן להקפצה".
כשיצאה לכיוון ביתה בזמן שהאזעקות לא פוסקות, "חייגתי ליונתן כדי להגיד לו שאני מפחדת ורציתי שירגיע אותי. הוא סיפר לי שהוא מוקפץ לדרום ולי הרגיש שיהיה בסדר. בגלל אופי השירות שלו הבנתי כבר שאי-אפשר לחיות בדאגה תמידית, והראש שלי כבר היה עם החיילים שלי".
הם הספיקו לדבר בטלפון עוד פעם אחת. "דיברנו דקה", סיפרה עדי. "אני לא חושבת שהוא ידע את גודל האירוע כשהוא ניתק ונסע לכיסופים. אני בעצמי ירדתי לדרום והייתי מאוד עסוקה, לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי או להתעדכן מאמצעי התקשורת. ואז התחילו הודעות מלחיצות בקבוצת בני הזוג של לוחמי הצוות. אמרתי לעצמי שאם יקרה משהו יונתן ישיג אותי".
ביום שני בלילה הגיעה הבשורה הקשה מכל. "היה מאוחר וניסיתי לישון. המפקדת שלי הגיעה והודיעה לי שיונתן נהרג. בהתחלה חשבתי שאני חולמת, שזה לא יכול להיות. אחר כך שאלתי מאיפה המידע, אולי זו טעות. אבל תוך כמה דקות הבנתי שהמידע מהימן. הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים, בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי קודם. פתאום הבנתי שכל דבר היה האחרון שלנו, כל רגע, כל מילה וכל הודעה".
עדי חזרה הביתה באותו יום ומיהרה לבית הוריו של יונתן, לשבעה ולהתמודדות הכואבת. "היו לנו תוכניות לעתיד. מההתחלה היה ברור לנו שזה לנצח, שנתחתן ונקים משפחה. ככל שעברו השנים זה הפך להיות יותר מוחשי. הוא היה הבן אדם הכי מדהים שהכרתי והוא לחם בגבורה באותה שבת".
אחרי כמה ימים היא כבר הרגישה צורך לחזור לצבא, "בעיקר כדי לא לאבד את עצמי. אחרי השבעה, שהייתה לופ של לחשוב על יונתן מהבוקר עד הלילה, אני רואה שהחיים ממשיכים ואני בבית, משתגעת, לא מצליחה ולא רוצה לעשות כלום. רציתי לחזור לעשייה. זה לא לחזור לשגרה כי כבר לא הייתה כזאת".
שבועיים אחרי ההודעה על נפילתו של יונתן עדי חזרה לגבול עזה, לסוללה ולחיילים. "חזרתי בגלל כל הסיבות שבגללן התגייסתי ללוחמה מלכתחילה. אהבת המולדת, הצורך לתרום. הבנתי שזה גדול וחזק ממני. החיילים והמשימות נותנים לי כוחות, וככה הראש והדעת הולכים למקומות טובים. אבל האבל והעצב לא הולכים לשום מקום. הם איתי כל הזמן".
פורסם לראשונה: 00:07, 21.12.23
