בשישי שעבר, לפנות ערב, הגיעו המבשרים ליישוב הבדואי חורה, השוכן מצפון־מזרח לבאר־שבע. "קצין ושני חיילים", מספרת לילה א־טלאלקה, אמו של סאמר פואד א־טלאלקה (25), שנחטף ב־7 באוקטובר לעזה והיה אחד משלושת החטופים שהצליחו לברוח משוביהם אך נורו בשוגג על ידי צה"ל. כשראתה את לובשי המדים בפתח ביתה, עלה חיוך על שפתיה.
עוד כתבות +ynet:
"זה היה החיוך הראשון שלי אחרי 70 ימים של דאגה", היא מספרת. "בכל הזמן הזה לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי ולא עשיתי שום דבר ממה שאדם חי אמור לעשות. רק ישבתי בבית והתפללתי לאלוהים שישמור על סאמר שלי וחיכיתי לרגע שהוא יחזור".
למה קיבלת את המשלחת הצה"לית בשמחה?
"בגלל שזה היה משהו חדש בשבילנו. מאז השבת השחורה אף נציג של צה"ל לא בא אלינו הביתה. חשבתי שאם סוף־סוף באים אלינו – לא אחד, שלושה – אולי יש חדשות טובות. אולי זה סימן שבקרוב תהיה פעימה".
מה אמרו לכם אנשי המשלחת?
לילה מנמיכה את סנטרה כמו מבקשת להיבלע בגלימה השחורה שעוטפת אותה. "מה, לא שמעת מה קרה?".
ברור ששמעתי, כל העם שמע, אבל אני תוהה אם כבר בשישי שעבר נאמר לכם שסאמר ושני חבריו לשבי – אלון שמריז ויותם חיים – נהרגו מאש כוחותינו.
"כן, זה מה שהם אמרו, אבל אני לא זוכרת את המילים בגלל שאחרי כמה דקות התעלפתי. בעלי הזעיק אמבולנס שלקח אותי לסורוקה. בשבילי זה היה כמו שידור חוזר של 7 באוקטובר. גם אז, בשמונה וחצי בבוקר, כשקיבלנו בוואטסאפ את התמונה של סאמר בעזה, איבדתי את ההכרה ולקחו אותי לבית חולים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האבחנה, לדבריה, הייתה התקף חרדה. פתאום התחלתי לרעוד והרגשתי שאני לא נושמת בגלל שנגמר לי האוויר. אבל התקף החרדה של 7 באוקטובר היה קל יותר מזה שקיבלתי בשבוע שעבר מפני שעוד הייתה לי תקווה. אחרי שהודיעו לי שסאמר שלי כבר לא בין החיים הרגשתי שהדם כבר לא זורם לי בוורידים. מה זה 'איננו'? מה זה 'נורה'? ההלם שחטפתי לא נבע מהנסיבות הטרגיות של מותו, אלא מזה שכבר לא אשמע את האופנוע של סאמר דוהר ברחוב. בבית החולים בכיתי בלי סוף כי לא האמנתי שזה נכון. גם בשבת בצהריים, כשלקחו אותי ללוויה של סאמר, בכיתי בגלל שלא האמנתי. רק כשראיתי אותו בעיניים שלי הפסקתי לבכות. הבנתי שהבחור הזה ששוכב על האדמה הוא באמת סאמר שלי, והכאב היה כל כך גדול עד שהדמעות לא יצאו לי מהעיניים. מאז שקלטתי את זה העיניים שלי יבשות".
גם ביום רביעי השבוע, בתום שלושת ימי האבל ("אצלכם זה שבעה ימים, נכון?") לא הייתה אף דמעה על לחייה. לילה א־טלאלקה (51), נשואה לפואד ואם לעשרה ("אצלכם ממשיכים לספור גם את הילד שכבר איננו? אני תמיד אהיה אמא של עשרה"), מורה במקצועה ובעלת תואר שני מאוניברסיטת בר־אילן, היא אישה אצילית שסיגלה לעצמה את המיומנות של הליכה על חבל דק.
מצד אחד, היא דעתנית וחריפה. כשאני מחמיאה לה על הבית הנאה והמרווח, היא נועצת בי מבט נוקב ואומרת "סליחה שהרסתי לך את הפנטזיה של ישיבה באוהל. אצלנו, בחורה, כבר אין אוהלים. וחורה, רק שתדעי, זה לא כפר, אנחנו מועצה מקומית". מצד שני, כשבעלה נכנס למטבח ואוסר עלינו לצלם את אשתו (מאוחר יותר הוא שינה את דעתו) – היא מאותתת לצלם להניח את המצלמה על השולחן. בהמשך היא גם ביקשה לאשר את התמונות. "רק חצי גוף", הורתה, "אני לא דוגמנית". עם זאת, הרצון לא לחרוג מהתלם, לא גורם לה לשתוק.
כי יש לה מה לומר. הרבה. "אני מבינה שזה קרה בשיא הלחץ, החיילים של צה"ל ראו שלושה בחורים בלי חולצות וחשדו שהם חמאס", אצבעותיה מהדקות למצחה את המטפחת השחורה, "אבל אין כללים למלחמה? ישר יורים? ככה, בלי לזהות?".
את כועסת על צה"ל?
"אני כועסת על 7 באוקטובר. יום שחור, השבת השחורה. זה לא היה צריך לקרות. כמה קורבנות. כולנו קורבנות של המלחמה. אני מרחמת גם על האזרחים שגרו בעזה וחמאס הרס להם את החיים. אני לא מתכוונת לאזרחים ששיתפו פעולה עם חמאס, אני בטוחה שיש שם, או היו שם, גם משפחות טובות שבסך הכל רצו לחיות בשקט בבתים שלהם".
לבית האבן של משפחת א־טלאלקה אין כתובת מוגדרת מפני שרק הרחובות הראשיים של חורה נושאים שמות, לרחובות הצדדיים יש מספרים. ילדי המקום, בדרכם בחזרה מבית הספר, שמחים להכווין. "אנחנו שייכים לדור המודרני של הבדואים", לילה מוזגת לי קפה מהביל, "ההורים שלי, שגרים בלקייה, כבר הבינו שאי־אפשר לחיות בלי תשתיות. נולדתי בסורוקה וגדלתי בצריף, בלוקים עם גג אזבסט. אני באמת לא יודעת איך חיו פעם בלי מים זורמים".
אחיו של פואד, יצחק א־טלאלקה ("אבא קרא לי על שם הבוס שלו שהוא מאוד אהב") מספר בקריצה ש"הבדואים של היום השתכנזו מאוד, לפעמים אפילו בהגזמה. ילד שגדל באוהל פיתח אחריות. הוא מילא את המימייה שלו במים ובערב שם אותה מעל מדורה כדי שיהיו לו מים חמים למקלחת. איזו אחריות יש לילד בדואי שגדל בבית שיש בו הכול?".
אחרי התיכון, כשרוב בנות גילה מיהרו להתחתן, ללילה זה לא בער. "רציתי ללמוד, להתקדם. נרשמתי למכללת קיי בבאר־שבע, עשיתי תואר ראשון בחינוך, ורק בגיל 23 התחתנתי".
שידוך?
"בערך. אצלנו, האמא של הגבר בוחרת את הכלה, ואמא של פואד הכירה אותי, אנחנו קרובים רחוקים, מאותה המשפחה. היום זה כבר לא ככה, הדור הצעיר מסתכל ובוחר וקובע פגישות. בזמני, הכל היה מרחוק. האמת? אני לא יודעת מה יותר טוב".
על ילדיה היא מספרת בגאווה. האור ניצת בעיניה. הבכורה, סאלוואה (27) היא מורה למדעים בחורה. סאלי (26), גננת ביישוב, נשואה ואמא לסמיר, "בן שנה וחצי, האהוב של סאמר". "רק נכד אחד יש לי", היא חצי מתלוננת, "חוץ מסאלי כולם רווקים".
סאמר (25) המנוח קיבל יחס מיוחד לא רק בשל היותו הבן הראשון. "הוא היה תינוק שקל לאהוב וילד שקל לאהוב וגם בתור בחור צעיר ורווק הוא היה מבוקש". אחריו באו סאאד (23), שמתחיל ללמוד הנדסאות חשמל במכללת ספיר, איה (20), ש"רוצה ללמוד משהו טכנולוגי", ריחאב (19, "היא בינתיים בבית, עוד לא החליטה על העתיד"), דלאל, תלמיד י"ב בבית ספר "נור" בחורה, שבו לומדים גם בשאר (י"א) ועבדאללה (כיתה ז'), והאחרונה חביבה, רימאס (11), לומדת ב"אל־אטאנה" שבחורה. "יש לנו בתי ספר מצוינים", לילה מעידה, "ועם כל הילדים הקפדתי על הלימודים. אין דבר כזה לא לעשות שיעורי בית ולא ללמוד למבחנים".
ההוראה, מספרת האם השכולה, שעובדת ב"אל־ביאדר" המקומי כמחנכת של כיתה ב' ("אצלנו קוראים לזה מגמת ב', זה כל ההבדל"), זורמת בליבה ובנשמתה ("זו שליחות"), ולכן לפני חמש שנים היא סיימה לימודי תואר שני במנהיגות וניהול מערכות חינוך בבר־אילן. "היינו קבוצה מאורגנת שלמדה פעמיים בשבוע במשך שנתיים, אז נסעתי, הסתדרתי, פואד עזר יותר בבית, ברור שלא הייתי עושה את זה בלעדיו".
הביקורים התכופים בעיר לא עשו לך חשק לעזוב את חורה?
"ממש לא. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. נכון, העיר הרבה יותר גדולה מהיישוב שלנו, אבל גם הרבה יותר רועשת. חורה היא הבית שלי, ואם טוב לך בבית אז למה להחליף?".
שני גברים בחולצות לבנות עומדים על הסף. הדלת פתוחה. חברי הכנסת נאור שירי וסימון דוידסון מ"יש עתיד". "זה מה שאנחנו עושים בימים האלה", הם אומרים. "גומרים את העבודה בכנסת ונוסעים ללוויות ולניחומים בכל הארץ".
"ביבי לא בא אלינו", מעירה לילה כבדרך אגב, "אבל הוא שלח לנו מכתב. מישהו אמר לי שלביבי ולסאמר שלי יש אותו תאריך לידה".
ציפית שביבי יגיע?
"זה היה מחזיר לי את הבן שלי?" היא ממלמלת.
דוידסון, לשעבר יו"ר איגוד השחייה בישראל, מספר שמשפחת א־טלאלקה היא לא עוד שם מרשימת ה"הותר לפרסום". יש ביניהם היכרות מוקדמת. "הדבר הראשון שעשיתי כיו"ר ועדת הספורט בכנסת היה לבנות בחורה בריכת שחייה. כל ילדי היישוב לומדים שחייה בלי כסף".
עכשיו הוא קורא לאב פואד, שיושב במרפסת המתפקדת כעזרת גברים, ומפתיע אותו בהצעה – להנציח את סאמר בתחרות שחייה שנתית שתישא את שמו. "תחשוב על זה", הוא אומר, "תחרות, גביע, מדליות, הכול עם השם של סאמר".
"זה רעיון לא רע", האב חוכך בדעתו, "אבל אם אתה שואל אותי אז אני מעדיף תחרות של אופנועים. בשביל סאמר, האופנוע היה יותר מתחביב. האופנוע היה כל החיים שלו. כל החברים שלו היו מעולם האופנועים. גיליתי אותם אחרי החטיפה, כשהם התחילו לכתוב עליו בקבוצות שלהם".
"אבל תחרות אופנועים זה לא חינוכי", טוען שירי, "זה מסוכן".
"האופנועיסטים המקצועיים, כמו סאמר, הם חבר'ה טובים. הם זהירים. הכיף של סאמר היה להתיישב על האופנוע ולנסוע עד צומת שוקת על גלגל אחד. הנשמה שלי פרחה בכל פעם שהוא סיפר לי שעשה את זה, בינינו?" הוא מנמיך את קולו, "כל הגוף שלו נשבר בתאונות, פעם רגל ופעם יד, אבל לא האופנוע הרג אותו".
סאמר נחטף ממדגרת העופות שהייתה מחוץ לקיבוץ ניר עם, שבה עובד אביו יותר מ־20 שנה. "המדגרה לא קשורה בשום צורה לניר עם", פואד מסביר. "היא נבנתה לפני יותר מ־20 שנה בשטח פרטי של מישהו. אנחנו בכלל לא נכנסים לקיבוץ. יש שערים לקיבוץ ויש שער פרטי למדגרה. אהבתי לעבוד שם, זה מעניין לעקוב אחרי הביצים ולחפש בהן את הסימנים לפיצוץ. ואהבתי את המשמרות. בשישי בצהריים מתחילים משמרת עד שני בערב, שלישי זה חופש, וברביעי מתחילים את הסיבוב מחדש. לפני שש שנים צירפתי את סאמר לצוות והוא היה מבסוט, בעיקר מהמשכורת. קיבל בסביבות 11 אלף. הוא גם היה מבסוט מהעבודה שהשאירה לו זמן פנוי לאופנוע".
"לא רק לאופנוע", מגלה יצחק, דודו. "אם תעלי לגג תראי את היסודות של הבית שסאמר התחיל לבנות. כלה הוא עוד לא מצא, אבל ככה זה אצל הבדואים. אחרי שדאגת למגורי קבע יהיה לך הרבה יותר קל למצוא אישה טובה. רק אחת. זה מספיק".
במשך כל שנותיו במדגרה פואד הרגיש שהוא תחת אש. "אין ממ"ד במדגרה וגם לא במבנה של מגורי העובדים. ולא תמיד יש לך מספיק זמן לרוץ למיגונית. מה עושים? מתרגלים. את יודעת כמה מבצעים עברתי במקום הזה? ארבעה סבבים. לא, חמישה".
ב־7 באוקטובר סאמר היה במדגרה ("בשבת יש תורן אחד") ואביו התעורר בגלל האזעקות. "שמענו צבע אדום ונכנסנו לממ"ד, יש לנו ממ"ד בבית, ליד המטבח. בעשרים לשבע סאמר צילצל אליי ואמר שיש הרבה ירי מהצד השני, מעזה, ולא הבנתי למה הוא נשמע כל כך מבוהל. אנחנו כבר רגילים לזה, לא? אמרתי לו, 'תישאר איפה שאתה, אל תסתובב בחוץ'. רק כשפתחתי את הטלוויזיה ראיתי את גודל השואה. נבהלתי נורא. צילצלתי לסאמר והוא לא ענה. אף אחד לא היה צריך לספר לי כמה שהוא קרוב לגבול. בשמונה ורבע או שמונה ועשרים סאמר כבר היה בעזה. הוא היה הראשון שנחטף".
איך זה נודע לכם?
"מישהו שלח לנו סרטון מהטלגרם של עזה, המחבלים נוסעים בטויוטה של סאמר. חטפו אותו יחד עם שני הבחורים הישראלים ועם עוד ארבעה תאילנדים. ואחרי כמה דקות קיבלנו תמונה של סאמר כשהוא מכסה את הפנים שלו עם היד, אולי פוחד ממכות".
"אנחנו היינו האחרונים שגילינו את זה", מוסיפה לילה. "כולם שיתפו ושיתפו עד שזה הגיע אלינו. ראיתי את סאמר והיה לי שחור".
עכשיו, ביושבה באחד מחדרי הבית שבו מכונסות הנשים, כולן בשחור, היא מזהה משלחת מכובדת. יפה בן דויד, מזכ"ל הסתדרות המורים, ושני אנשי צוות. היא גייסה את עצמה לביקורי ניחומים בקרב אנשי הוראה, "וכאן זה בית שנושם הוראה, לילה מורה, בת אחת מורה ובת שנייה גננת. גם הוריהם של השניים האחרים, אלון ויותם, הם אנשי חינוך. את בקשר איתם?".
"לא", עונה לה לילה, "אני רחוקה. רק פעם אחת נסעתי לכיכר החטופים".
"שם פגשנו אותך", מזדהות שתי תל־אביביות שהלכו לכיכר בתקווה לסייע במשהו. "הבעלים שלנו דיברו איתך".
לילה מהנהנת. כעבור כמה דקות שני הבעלים מבקשים את רשותה להיכנס לעזרת הנשים. אחד מהם מספר לי שבביקור החד־פעמי של לילה בכיכר מישהו הפגין כלפיה אלימות מילולית. לא, הוא לא רוצה לצטט את מה ששמע. הוא וחברו יצאו להגנתה. מאז פורסם ששלושת החטופים נהרגו בשוגג נודדת השינה מעיניהם. הבוקר הם כיוונו את הווייז לחורה.
"הם ידעו שהוא מוסלמי?" שואלת אותה בן דויד. לילה מושכת בכתפה. "אילו ידעו, הם לא היו חוטפים אותו?".
"אלה שחטפו אותו לא ידעו", אומרת סאלי, "אבל אלה ששמרו עליו בשבי בטוח ידעו שהוא מוסלמי. הוא היה היחיד בלי קעקועים".
לילה מתארת לבן דויד את השמחה שגאתה בהם, ובכל הכפר, כשראו את הריאיון עם אחד מהתאילנדים ששוחרר מהשבי וחזר לארצו. "הוא אישר שהיה עם שלושת הבחורים באותו החדר, במנהרה. הוא גם סיפר שאחד מהם היה בדואי שתירגם לשני השבויים הישראלים מערבית לעברית. כזה היה סאמר. תמיד מחייך, תמיד חברותי, תמיד שמח לעזור.
"בזמנו, בשחרור, הצנזורה לא אישרה לפרסם את שמות החטופים שהיו עם השבוי התאילנדי, אבל הכתב של חדשות 12 צילצל לפואד וסיפר לו שזה ד"ש מסאמר. היינו בעננים. סאמר בחיים! קיווינו שהפסקת האש תימשך ושיהיו עוד פעימות. ביום שישי, כשחידשו את הלחימה, זה היה בשבילי כמו 7 באוקטובר. עוד מכה שחורה".
בן דויד מספרת שהיא תבקר גם אצל שתי המשפחות השכולות הנוספות מהאירוע. "אני מבקשת ממך להעביר להן מסר", אומרת לילה, "מהרגע שהבנתי ששלושתם ביחד – שלושתם היו הבנים שלי. דאגתי לאלון ויותם בדיוק כמו שדאגתי לסאמר. מסכנים. שלושתם. הם הצליחו לברוח מהשבי, אמרו לנו שהם הסתובבו בשג'עייה ארבעה או חמישה ימים וחיפשו את הדרך לחזור לישראל, כששמעו את צה"ל מתקרב הם יצאו בלי חולצות כדי להראות שאין עליהם נשק, ועם דגל לבן, מה עוד הם היו צריכים לעשות בשביל להישאר בחיים?"
סאלי, אחותו של סאמר, מזכירה לנוכחים ששלושת החטופים נלחמו על חייהם בשתי שפות. "הם צעקו 'הצילו' ו'אס־או־אס', החיילים חיכו שהם יצעקו את זה בעוד דרך?"
איך את מרגישה כשגם יהודים באים לנחם אותך?
"זה מחמם לי את הלב. אני מרגישה עטופה. 7 באוקטובר באמת איחד בין כולם. כבר אין הבדל בין יהודי למוסלמי, כולנו בני אדם וכולנו מאמינים באלוהים שיביא טוב לעולם".
זו הפעם הראשונה שאת מרגישה כך?
"אף פעם לא הרגשתי שאני, כבדואית, שווה פחות, אבל את ההוכחה הראשונה קיבלתי בקורונה. היא לא הבדילה בין הדתות ובין המגזרים. ככה זה בחיים, רק האסונות מקרבים".
בהיוודע האסון, בעלך האשים גם את חמאס וגם את ישראל ברצח בנו.
"החיפוש אחר האשמים לא יחזיר לי את סאמר, אבל אמרנו לצבא שאנחנו רוצים לדעת מה בדיוק קרה שם. ואם התחקיר הצבאי לא יספק אותנו, נמשיך אותו באופן פרטי. לא כדי להעניש, אלא כדי שינסחו מחדש את הכללים לפתיחה באש ויקפידו עליהם. אסור שטרגדיה כזאת תחזור. הם היו כל כך קרובים לחופש", לילה מפנה אליי את מבטה, ולרגע, רק לרגע, נדמה לי שעיניה אדומות. "את יודעת איזו שמחה הייתה כאן, בחורה, אם סאמר היה חוזר הביתה בשלום? החגיגה של החגיגות".
