"גם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא החובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא" (לאה גולדברג)
שעת צהריים מאוחרת.
עומד בגשר הדבורה, ספינת המלחמה, 835 שמה, העושה דרכה אל עבר עזה. רוח עדינה מלטפת בפנים, מציאות רוויית אסונות חובטת בפנים. לפנינו, בקצות האופק המנומר בכחול־אפרפר, שיפוליה החרוכים והמרוסקים של ארץ הדם על הידיים, שגם כעת מחביאה במחילותיה חטופים. ילדים, נשים, קשישים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מוזר. ספינה עמוסת פגזים שועטת בתוך גלוית טבע בגואש. תחתיה מי תיכון שטוחים, בין מלוחים למרים, ובשיפוליה שובל קצף, לבן ובלתי מעורב למראה. אלה ימים שבהם מותר לכתוב על יופיו של הטבע? המשוררת גולדברג חושבת שחייבים. אבל לה לא היה חמאס. וחטופים. ו־7 באוקטובר. לה היו עניינים אחרים. לאה גולדברג גם לא מנווטת עכשיו ספינת מלחמה. זו סרן נטע שעל ההגאים, עם ניצוץ כזה בעיניים.
ברגע אחר בזמן, נטע אומרת, מה שקורה פה היה יכול להיחשב פסטורלי. עכשיו זה סתם דיסוננס. "דיסוננס בין הזריחות ועוצמת הים בשתיים בלילה לבין זה שעכשיו מתקיימת בו מלחמה", היא אומרת, ומוסיפה שבעולם מתוקן היא מנווטת עכשיו יאכטה מסביב לעולם, קצת שקיעות וסה־טו.
העולם שלנו לא מתוקן. לא היבשה, ולא המים, ואין פה שום סה־טו. "לא יודעת, אולי לא נועדנו לשקט", סרן נטע מוסיפה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ותכף, כשנגיע עד קילומטרים בודדים מחופה של צפון רצועת עזה - מרחק שעיתונאי עוד לא ראה במלחמה הזו במשימת תקיפה מהים - תותחי הטייפון של שתי הדבורות המשתתפות במבצע ישאגו. ואז, כשקולות ומראות נפץ ישתלטו על האופק המנומר בכחול־אפרפר, מי יזכור את גולדברג ההיא ומילות השירים. אלה כאילו יצללו תחתינו למעמקים.
כשפגזים יעופו בשמי גלוית הגואש שלנו, תוך שנהיה בטווח פגיעה מהחוף, תתחדד ההבנה: במים העזתיים שפה אין מפלט ואין נחמה. אלה מי מלחמה.
"רות בלם", ניתנת הוראה.
החבל האחרון של ספינת האינדיאנים, 835, מתנתק. ואז צפירה חזקה, ממושכת, מרעידה את היקום.
"אייייייייייי איייייייייי", סמל איתי, ימאי וטייפוניסט, עומד על גשר הספינה, וכמו זאב מיילל אל הרקיע של ישראל. "איייייייי איייייייייי 835 יוצאיייייים לייייים".
על דופן 835 תמונת ראש אינדיאני. "לספינה יש נשמה של אינדיאני", מסבירה המפקדת נטע. לפעמים, לפני ארוחת ערב חגיגית, או סתם הגעה לנמל, הם לובשים כל הצוות תחפושות. נוצות והכל.
דבורה 835 פועלת תחת פלגה 916, האחראית על שמירת הגבול הימי מול חופי עזה. יש לה לא מעט עבודה בימים הללו: אכיפת הסגר; משימות הגנה - האסדות, קצא"א, חוף זיקים, מניעת פיגועים נוספים מהים; מניעת אפשרות הברחה מהים למצרים של בכירי חמאס או חטופים. "ראינו ניסיונות בעזה להכין כלים ליציאה לים. תקפנו מאוד מהר. זה עשה אפקט משמעותי. אנחנו יודעים שיש להם פחד כרגע לצאת לים", אומר מפקד בסיס אשדוד, אל"מ איתן פז, שאיתנו בהפלגה, "ועדיין, ככל שהלחץ מהתמרון גובר בדרום הרצועה, הים הופך להיות פוטנציאל למפלט".
ויש גם את משימות התקיפה. המטרות רבות: תצפיות חמאס, מוצבים, מחבלים. בשטח, ברכבים, במבנים. מתחילת המלחמה חוסלו כ־200 מחבלים מהים, מהם כ־70 ב־7 באוקטובר. לפי ההערכות מעל עשרת אלפים פגזי טייפון נורו בתקיפות ממוקדות מתחילת המלחמה מספינות צה"ל.
"אוווווו 835 אוווווו", סמל איתי שוב כורז לרקיע. "אוווו" כזה ארוך. "יוצאייים לים", מהדהדים מולו הלוחמים. לאט־לאט הנמל, חוף מדינה עצובה, מתפוגג מאחורינו, בגב הספינה. ועכשיו זה רק ה־70 טונות של הדבורה, 15 הלוחמים שעליה, מרבצי המים שסביבנו, וסרן נטע אחת. האמא, אחד הלוחמים מגדיר. "אמא, אבא, סבתא, סבא", המפקדת מאשרת.
ואז מפרטת: היא יודעת מה הם אוהבים לעשות, מי החברים שלהם, "אם משהו עובר עליהם היום, אתמול, מחר". ובתוך זה היא מודעת לאחריות שלה כמפקדת ספינה. "גם אם לא אגיד כלום, לכל דבר שאעשה יש משמעות. מספיק שאקום בבוקר עם חצי חיוך או חצי עצבנית, הספינה זזה בהתאם".
לא לדאוג. הספינה כרגע שועטת יפה, 30 קשר, בתוך גלים כמעט בלתי נראים של 20 סנטים; ותכף, אחרי שמוודאים שהספינה מימיננו לא בטווח סיכון, צלצול בספינה, וקריאת "תפוס עמדה". ואז טעינת נשקים, ניסוי כלים. טייפונים לים, מאגים מירי רוטטים, הכול תקין, מתקדמים. "אנחנו מתודרכים, מכירים, מוכנים ונרגשים לקראת ביצוע יעדי תקיפה", נטע כורזת.
היא בת 23, מכפר ורדים, בוגרת הפנימייה הצבאית לפיקוד, שליד בית הספר הריאלי בחיפה, כבר שנה ושלושה חודשים מנווטת את הדבורה של האינדיאנים. לפני שהתגייסה לא דמיינה שתמצא את עצמה ככה. זה לא היה חלום ילדות, ולא כלום, אומרת. ואז נזכרת בתקיפה משוגעת מהשבוע שעבר. אירוע בריחה של מחבלים, כשכוחות חי"ר, כוחות אוויר, טנק והדבורה שלה בעקבותיהם.
"והיה מחבל שרץ, התבצר במבנה בנקודה שבה הטנק לא היה יכול לתקוף. הזיק (כלי טיס מוטס מרחוק) נתן תצפית, אנחנו ירינו מדרום, ואז גם הזיק הוריד עליו", היא מתארת, "אירוע מרגש של שיתוף פעולה, למרות שמוזר להגיד מרגש".
בינתיים, כשהולכים ומתקרבים לעזה, קולות הקשר דועכים. פלטת הים הכחולה־כהה, שקודם פיהקה תחת הדבורה, עכשיו פוקחת עין, מביטה.
הים לפעמים הוא גם מפלט. מהחדשות, מהבשורות. רק אתמול סרן נטע הייתה בשבעה. חבר מהפנימייה שבה למדה, רס"ן רועי מלדסי ז"ל מעפולה, מ"פ בגדוד 13 בגולני, נפל בצפון רצועת עזה. השני מהשכבה שלה שנפל. את הבשורה קיבלה רק כמה ימים אחר כך, כשחזרה מהים. אחרי שכבר הייתה הלוויה. ההורים שלה היו, והיא לא.
"אם לא הייתי יוצאת לשבעה, לא הייתי עוצרת לחשוב על זה. עולם מוזר. עולם הזוי", אומרת, חצי מהורהרת, חצי דרוכה. העיניים קדימה. הנה עזה מגיעה.
4,800 יארד, המוכ"ם, סמל נועם, מכריז במכשיר הקשר על המרחק מקו החוף של עזה.
4,600.
4,400. המרחק יורד, הדריכות עולה. רצועת חוף ארוכה, מוכה, מתגלה. בקו ראשון, מזווית הים, הולכים ונחשפים הריסות של מה שהיו פעם מבנים. וקצת אחריהם בניינים שבורים, חצי מופגזים, ורבים אחרים, כאלה שעוד עומדים.
4,200. ותכף, כשנתקרב עוד לחוף, שתי ספינות הדבורה יתייצבו זו לצד זו, כוונות הטייפון יופנו ליעד. רשאי אש, תבוא ההכרזה. מאה פגזים לערך כל ספינה. המטרה תהיה מבנים בשכונת מחנה הפליטים א־שאטי, שהתקבל מידע לגביהם על פעילי טרור. טאח־טאח־טאח, הספינה תרעד, עשן יעלה, העיניים יהיו מופנות, מרותקות אל קו החוף העזתי. "יופי של פגיעות, המשך", נטע תדווח בקול רגוע בזמן הפעולה.
שתי דבורות, זו פה של נטע, וזו השנייה, של המפקדת שחר, מיוצבות מול חוף האויב. מתמרנות, מורות, מפגיזות. בוחנות במסך פגיעות. מה יש פה, בתמונה הזו, של שתי המפקדות על הגשר, המובילות יחד תקיפה ימית בצפון רצועת עזה? עוד יש פה משהו יוצא דופן?
שחר, שמובילה את הדבורה 500 מטר צפונית אלינו, תיאנח קצת מחר כשתעלה השאלה. כי די, מיצינו את השיח על נשים במלחמה. וכי מי שאיכשהו עוד היה לו ספק, במערכה הזו קיבל תשובה. "ואם למישהו הספק לא נעלם, הוא ירגיש מבוכה להעלות את זה שוב", שחר ממשיכה, "כמות הלוחמות שהביאו הישגים משמעותיים בלחימה הזו מטורפת, והיא לא חריגה".
אני מבקש משחר שתתאר את תמונת שתי הדבורות שלהן תוקפות יחד את מחנה א־שאטי מהעיניים שלה. "די שגרתית", תאמר, "נטע היא פשוט עוד מפקדת, שזכיתי לעשות איתה קרב. אין דבר שמבדיל אותה ואותי משאר המפקדים. מבחינתי כולנו חלק מהמלחמה הזו כמו שהיינו קודם. אני מקווה שהתמונה הזו היא הוכחה למי שהיה לו ספק. מבחינתי אין בזה שום דבר מיוחד".
"זו תמונה שאמורה להיות מובנת מאליה, ומראה איפה אנחנו יכולים להיות", סרן נטע תאמר עוד קודם, "רק שאנחנו קצת תקועים מאחור. אני מקווה שהיא תיתן השראה לעוד בנות".
סגן שחר, בת 23, מתגוררת ביד חנה שבעמק חפר. עד גיל תשע גרה בקיבוץ מפלסים. בשלב מסוים, מתארת, ההורים שלה החליטו שהם לא מוכנים עוד לגדל ילדים ככה. בקסאמים, בריצה למקלטים. היה שם אירוע מכונן. אמא שלה, שעבדה במכללת ספיר, בדיוק יצאה עם הרכב מהחניה. קסאם שנפל שם באותו רגע הרג סטודנט. "אמא נכנסה הביתה ואמרה זהו, אנחנו הולכים", שחר מספרת, "זה היה לי קשה. סבא וסבתא הכירו באונייה בדרך לקיבוץ. אבא פגש שם את אמא. זה מקום שהוא מאוד־מאוד בית. אני זוכרת שמאוד לא רציתי לעזוב".
בני משפחתה המורחבת נשארו לגור במפלסים. ב־7 באוקטובר, בבוקר, הייתה אמורה לבקר שם בארוחה משפחתית, אבל אז האזעקות. ועד שהתברר שהם בסדר, מתארת, יעברו שעות לא נעימות. בזמן הזה היא תהיה שקועה בלהזניק את הלוחמים, למהר לבסיס, ולגלות שהספינה שלה יצאה בלעדיה לים. "רגע קשוח", תבקש שלא להתעכב עליו.
ואז המפקדת שמונתה לאחראית על הדבורה רק לפני חודשים ספורים תמצא את עצמה, יחד עם שאר אנשי הצוות, בהגנה ובתקיפה, בפטרולים בלתי נגמרים, שיתחברו לשיט אחד ארוך מאז 7 באוקטובר.
אני שואל על רגע משמעותי בלחימה. שחר מתארת תקיפה בדרום עזה, בשעת לילה, ממש לפני כמה ימים. "רגע של דממה, אף אחד לא מדבר בקשר. ואתה רואה את כל הפגזים נדלקים. אורות יוצאים מהספינה ברצף. בום, בום, בום. מרגיש את הספינה רועדת. וזה רגע שבו רק זה קורה בעולם".
הדבורה של שחר זו ספינת האבירים. היא אפילו קנתה לכל אחד מהם שרשרת של חרב ומגן כשנכנסה לתפקיד. בינתיים, כשאנחנו עוד במים של עזה, הדבורה שלה עושה סיבוב זריז ומתחילה בהפלגה חזרה. הם סוגרים כבר כמה ימים טובים בים. תלושים מהבלגן שביבשה. הם לא יודעים למשל על האירוע הנורא בשג'עייה של הירי בחטופים. רק יותר מאוחר, כשיגיעו לחוף ויפתחו טלפונים זה יתברר להם. "נפילה מאוד קשה", שחר תתאר את התחושה.
אבל עכשיו, כשא־שאטי עוד רועד ועשן לבן עולה מהפגזות הטייפונים, ספינת האבירים של שחר איכשהו נראית יותר קלה; והמים תחתיה כאילו קצת אחרים. יותר מפויסים. לפעמים יותר פשוט לא לדעת דברים.
סמל נועם לא מוכן להרים את העיניים מהמכ"ם, צג ירוק כזה, וגם לא מוכן לדבר - עד שיביאו לו מחליף. "המכ"ם זה כמו הווייז של הספינה, סבבה?" אומר, "אתה צריך להוביל את הספינה בביטחון ולא להיתקל בפקקים בדרך".
אנחנו במי"ק, מרכז ידיעות הקרב שבבטן הדבורה, יחד עם קבוצה של לוחמים־ימאים, סביבם עשרה מסכים.
סמל נועם בן 19, מתגורר בראשל"צ. "בבית משלמים ביטוח נהג צעיר על האוטו, אבל פה מנווט ספינה. זאת המדינה", הוא אומר.
ב־7 באוקטובר הוא היה היחיד מהדבורה פה בבסיס. כולם יצאו, הוא נשאר תורן לשמור. שש בבוקר התחילה המשמרת שלו. הכין לעצמו תה בקטנה. עוד לא הספיק ללגום, באו הטילים. שמונה בבוקר, פעמונים, עמדות, נועם כבר מפליג למלחמה עם צוות שהוא לא מכיר.
"ואתה מקבל טילים עליך. שמים קסדות, 'שכפ"ץ־צפים', יוצאים לים. אומרים לך מלחמה, מספרים לך על הזוועות. אתה מסתכל לעזה, וכל מה שעובר לך בראש, זה אין זמן לרחמים. אין זמן למוסריות. מוסריות תבוא אחר כך".
6 צפייה בגלריה
המי''ק שבבטן ספינת הדבורה. ''בבית משלמים ביטוח נהג צעיר על האוטו, אבל פה מנווט ספינה''
(צילום: גדי קבלו)
עוד כמה דקות, כשאעלה לגשר, אל"מ איתן פז יסקור כמה ממוקדי המתקפה בים באותו בוקר. הנה כאן, יצביע, בשובר גלים מימין, צפון א־שאטי, היו מוצבי חמאס שתיצפתו. וטיפה דרומה מכאן, ליד שובר גלים קטן, יצאו, תחילה במהירות איטית ואז האיצו, סירות הטרור שחדרו לישראל; ומחנה יפתח, ובסיס זיקים, ובסיס מש"א ארז.
ותוך כדי יספר איך היה בדיוק בדרכו לבסיס בזמן האזעקות. "כבר לפני הייתי במוטרדות שמשהו לא תקין קורה, שיש בהתנהגות חמאס בלילה משהו שאולי יכול להיתפס כחריג", יסביר. ואז, יתאר איך הקפיץ כוחות, ואיך נכנס לחמ"ל, ויצא משם כעבור 30 שעות. ואיך, תוך סיכון, כיוונו מהחמ"ל את ספינות המלחמה לתקיפות צמודות חוף. "מבצעים ציד ביבשה אחרי מחבלי נוח'בה, פוגעים גם בטרקטורים שניסו לקחת גופות ישראלים לתוך עזה".
בינתיים, במי"ק, בסיפור של סמל נועם, אחרי שלושה ימי מלחמה ארוכים בים, הוא חוזר לציוויליזציה.
פותח נייד. הודעות הווטסאפ בירוק, אלה שלא נענו, רצות. עיניים מבוהלות עוקבות. פחד, הוא מתאר, "פחד שמישהו קרוב חס וחלילה נעלם, נרצח, בשבי". סביבו אחרים בפלגה מגלים לחרדתם שחברים וקרובים אינם בחיים. "ואתה אומר, 'שמע ישראל מה שיהיה, מה שלא - לא'. עובר על ההודעות, מקווה לטוב. הלב דופק".
ואז, בין הווטסאפים הירוקים, נועם מגלה שמשהו קרה גם לטובה. המדינה שאחרי 7 באוקטובר, שאחרי שחזר מהים, השתנתה. "ועם כל הכאב", הוא מתאר, "מתגלה מדינה יותר חזקה, מגובשת, עם רעות יותר גדולה".
והייתה עוד בשורה: התה שהשאיר לפני שיצא לים, קצת התקרר, אבל חיכה.
תכף השמש תשקע.
כאילו לא מספיק חשוך בימים לאחרונה. אבל קודם נחווה שקיעת פטל של המשורר אלתרמן. כלומר שקיעת אינסטגרם עם כתומים כאלה ואדומים. רק שמזווית הים יהיה ברור שהשמיים מדממים, מתחננים לחוסם עורקים.
אבל עכשיו מתקרבים לנמל אשדוד. יש דברים שאי־אפשר שלא לספר לפני שמגיעים.
למשל על המסורת העתיקה של לוחמי חיל הים לשמוע את השיר "הללויה" בכל מוצ"ש בשתיים בלילה, אפילו בזמן מלחמה. "שומעים, רק בצורה קצת שונה מבדרך כלל", המפקדת נטע מספרת, "הווליום יותר נמוך כי רוצים לשמוע רחפנים ואיומים אחרים, כמו שחיינים. המסורת שומרת עלינו עם הראש למעלה".
או על המסורת האישית של לוחם המכ"ם נועם, שבזמני שקיעות כמו עכשיו נוהג להשמיע את השיר "קרן שמש" לזכרה של סמל ליה בן נון ז"ל, לוחמת ברדלס וחברה טובה שלו, שנורתה למוות בגבול מצרים ביוני השנה. הוא מראה תמונה שלה שיש לו קבוע בשכפ"ץ־צף. את השיר "קרן שמש" השמיעו בהלוויה שלה. "כי היא באמת קרן שמש", נועם אומר, ומוסיף שהספינה מכבדת את המסורת הזו. "יודעים שנועם שר, ונועם עושה את הסיגריה שלו, ואף אחד לא מפריע".
או על אל"מ פז, שקודם, תוך כדי ההפלגה דרומה לתקיפה, אמר שאנחנו, תושבי ישראל, משולים לנוסעי ספינה. וכשמפליגים יחד, בטח לעזה, צריך לדעת להסתדר. "בספר של רובינזון קרוזו", הוסיף, "יש משפט שאומר שגם אם הרע שבאויבי חותר לצידי, נשאר לנו לחתור יחד או למות לחוד. מרגש לראות אותנו בימים האלה חותרים יחד כעם, כמדינה".
בינתיים מגיעים, עוגנים.
חרטוםםםם, בלללם, ירכתייים. טנדרייים. סמל איתי כורז את עמדות היקשרות הספינה, בשירה כזאת מלאת שמחה.
"זאת כריזה של וואללה, חזרנו בשלום כמו שיצאנו, בחתיכה שלמה, רק עם פחות דלק ותחמושת, ועייפים, מלוכלכים ומלאי מלח ופיח", הוא מסביר.
וכשאתה עצוב, אני שואל, שומעים את זה בטון של הכריזה. "אין כזה דבר", איתי פוסק. "זה לא הזמן להיות עצובים. אולי אחרי המלחמה. כרגע זה זמן לעשות שרירים, לנפח חזה, להרים ראש ולתת בראבק. אז תמיד ישמעו אותי שמח".
אלוהים יודע עוד כמה שעות הפלגה, וכמה ירי טייפון, וכמה שירי הללויה בשתיים בלילה מחכים לימאים שפה, שעכשיו, אחר העגינה, מכונסים יחד בסיפון הדבורה. מסכמים, מתלהבים. אינדיאנים אמיתיים.
"איייייייי איייייייייי 835", המים שתחתם מהדהדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
