"בשבועיים האחרונים, בכל פעם שאני צריך לדבר עם ___ או עם ___ אני מרגיש בחילה קלה, מיאוס, דחייה, כאילו צריך להתקלח אחרי. הבעיה היא לא עם האנשים האלה. הדחייה היא מעצמי, שאני מהדהד את המסרים של הממשלה ומערכת הביטחון ויודע שמה שאני אומר מאוד־מאוד לא מדויק, וזה האנדרסטייטמנט של המאה".
הדובר – איש שנמצא בתפקיד ממשלתי בכיר, שבגינו הוא צריך להביע דעות בפומבי וגם לפגוש גורמים זרים ששמם ותארם נמחקו כדי למנוע אפשרות לזהותו. הוא מכיר היטב את המתרחש בשדה הקרב ובקיא בחומר המודיעיני. ה"בחילה הקלה" נוגעת להוראות שהוא מקבל: לדברר את קו ההסברה של הממשלה, ובעקבותיו את זה של צה"ל, שלפיהם למבצע יש שתי מטרות – השמדת תשתית, יכולות ושלטון חמאס, ושחרור החטופים.
הכותרת
איך חמאס מימן את מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר?
25:12
אלה המסרים ששרים, דוברים, ראש הממשלה, ומערכת הביטחון כולה משננים בפני הציבור ושאר העולם החל משבועיים אחרי התקפת חמאס. "התמרון הקרקעי הוא אמצעי הלחץ המרכזי על סינוואר להגיע לעסקאות החטופים", הם אומרים, "ולכן התמרון צריך להימשך, גם כדי להשיג את המטרה הראשונה, פירוק הארגון, וגם את השנייה – להפעיל על סינוואר מספיק לחץ שהוא ייכנע ויסכים לעסקה שאותה תוכל ישראל לקבל".
אבל האמירה הזו מדויקת בערך כמו התחזיות של צה"ל לפני מלחמת לבנון השנייה, שבמקרה של התלקחות מצב הלחימה מול חיזבאללה, חיל האוויר ושאר אמצעי הירי של צה"ל יוכלו לשתק את כל מקורות הירי של הארגון השיעי לעבר ישראל, "זולת פה ושם קטיושה על חמור", כדברי נציגי צה"ל לממשלה לפני המלחמה. בסוף התברר שקטיושות היו, והרבה יותר מפה ושם. גם חמור היה, אבל לא בטוח שהוא הלך על ארבע.
ואין מדובר בחוכמה בדיעבד או במסקנה שאפשר לגבש רק אחרי זמן. ב־26 באוקטובר, ימים ספורים לפני הכניסה לתוך רצועת עזה, הזהרנו כאן מהולכת השולל של הציבור הישראלי כאילו אפשר לקבוע למלחמה שתי מטרות. "אסור להתבלבל", כתבנו. "בפני ישראל עומדת שתי ברירות, ושתי ברירות בלבד - או לנסות להגיע לעסקת שחרור חטופים כמה שיותר גדולה, או לצאת לתמרון קרקעי. בצומת ה־T הזה אפשר לפנות ימינה, למסע שיוכיח שכבר הגיע יום נקם ושילם, כזה שיוכיח שההבדל בין מראות השואה באירופה בשנות ה־40 לבין התחרות הברברית של מחבלי חמאס הוא צה"ל, היהודי שנכון על חרבו. או שאפשר גם לפנות שמאלה, לכבד את אמירתו של הרמב"ם שאין מצווה גדולה כמצוות פדיון שבויים, הערך הנעלה ביותר, ההומני והיהודי של ערבות הדדית והצלת חיים, בטח במקום שספג ממש עכשיו כל כך הרבה מוות".
כל מי שעיניו בראשו ידע כבר אז כי "שתי הדרכים מנוגדות זו לזו, הפוכות בכיוון, בתוצאה, בברירה, מאפסות אחת את השנייה", כפי שכתבנו. "למעשה", הזהרנו, "אלה אפילו לא שתי אפשרויות, אלא ברירה ושלושת־רבעי, שאוטוטו תיהפך לברירה וחצי, ואז תתפוגג כליל". היה ברור כבר אז כי "האשראי חסר התקדים שהעולם נתן לישראל תחת מראות הזוועה" - האשראי הזה ילך וייגמר, ו"בסוף גם לנשיא ביידן זה יימאס". כתבנו כי "מהלך קרקעי, אם יצאו אליו" – כי אז בנימין נתניהו עוד התלבט, חייב להיות קצר ולא יכול להימשך שנה, כמו שצה"ל אמר שהוא צריך כדי להגיע ליעד.
מי שתיכנן אז להישאר שנה ברצועה, חשב שזה אפשרי, הוא אדם תמים מאוד, או חף ממידע כללי על מה קרה לישראל בסבבים הקודמים, או התרחש באירועים דומים בעולם. כי לא היה ספק שהעולם לא ייתן לישראל להישאר בעזה. הלחץ הבינלאומי, ביחד עם המחיר המאמיר של לוחמים הרוגים מצבא שמדשדש, שעומד במקום, חשוף למחבלים שהתארגנו מחדש, יחייב את צה"ל לסגת הרבה־הרבה קודם.
כמעט אף אחד בציבוריות הישראלית לא העלה את האפשרות שהקברניטים יוצרים אשליית שווא, ובפועל סביר שישראל תסיים למעשה את סבב הלחימה העצים שלה בלי להשיג את היעד הראשון של המלחמה – ללא השמדה מוחלטת של מערך הרקטות, ללא השמדה משמעותית של מערך המנהרות מתחת לאדמה, ועם פגיעה חלקית מאוד, לא שולית אבל חלקית, בחבורה של יחיא סינוואר ושבעת עוזריו הבכירים, שרק שניים מהם חוסלו עד כה. היה ברור כבר אז שיהיה קשה מאוד לשחרר את החטופים בכוח הזרוע, וכי בסוף יגיע צה"ל לכל היותר למצב שבו יקיף את המבצר התת־קרקעי האחרון של סינוואר ודף, ואז, בתנאים של לחץ אמיתי על מנהיג חמאס, ינסה להגיע לעסקה כלשהי.
לצה"ל ולמערכת הביטחון יש הישגים עצומים במערכה הקרקעית. עצם היציאה אליה, אחרי עשור של חשש מפניה, שלא לדבר על לעשות זאת אחרי המכה הנוראית והמשפילה של 7 באוקטובר, הוא אחד החשובים בהם. יחסית לציפיות המוקדמות למספרי הרוגים גדולים הרבה יותר, ולעובדה כי חלק גדול מהכוחות הם אנשי מילואים שהתאמנו בקושי, אם בכלל, בשנים האחרונות, למספר הדו"צים הגבוה, לבלגן הכללי (אירוע הרג החטופים לא התרחש בחלל ריק), למלחמה בשטח בנוי ולשחיקה של היחידות במהלך קרקעי שנמשך זמן רב מדי – מספר ההרוגים נורא ואיום, אבל עדיין נמוך בהרבה מהצפוי בתנאים אלה.
אבל גם האמת היא אופציה. רק ב־16 באוקטובר, אחרי לחץ ציבורי, הוסיף הקבינט את עניין החטופים כמטרה שנייה למלחמה. המהלך הקרקעי, כך שנו וחזרו נציגי הממשלה וצה"ל, יסייע לשחרורם. הניסיון משבועות של לחימה מוכיח עד כמה האמירה המציגה את התימרון הקרקעי כמאיץ לשחרור החטופים, במבצעים או במשא ומתן, היא, איך לומר, לא ממש מדויקת. העסקה שצה"ל הגיע אליה וכן יצאה לפועל הייתה מונחת על השולחן כבר זמן קצר אחרי שהקטארים נכנסו לאירוע. השינויים (לרבות סעיף סודי שישראל הסתירה ובו התחייבות נוספת נוספת כלפי החמאס) לעומת הנוסח הסופי היו מינוריים.
בסיומה, בלילה האחרון של הפסקת האש, קיבל ראש המוסד דוד ברנע רשימה נוספת של חמאס, שהציע גופות תמורת המשך ההפוגה בלחימה - גבר אחד צעיר יחסית ועוד כמה מבוגרים. הארגון הודיע כי אינו יכול לשחרר את שאר הנשים, וטען שאינן בשליטתו. בצה"ל ובקהילת המודיעין ידעו היטב כי מדובר בשקר. החמאס חושש, כך לפי גורמי מודיעין הבקיאים בחומר, ממה שהנשים הללו יספרו עם שובן.
ברנע, ושאר הצמרת הישראלית, החליטו שאי אפשר לנטוש את הנשים הללו ולעבור לקטגוריה אחרת. הוא הודיע שחמאס מפר את ההסכם, והוא עוזב. הפסקת האש הופרה על ידי הצדדים בבוקר. במערכת הביטחון השקיעו מאמצים כבירים בניסיון לאתר את החטופים ולהגיע אליהם במבצע חילוץ. זה הצליח פעם אחת ונכשל פעם אחרת. מבצעים רבים לא יצאו לפועל מחשש לחוסר במודיעין או לסיכון גבוה מדי לכל הצדדים. החטופים שחזרו סיפרו עד כמה סיכנו הפצצות צה"ל את חייהם. בצה"ל אומרים כי אין מידע חד משמעי על מקרים שבהם נהרגו חטופים מהפצצה ישראלית. אבל יש חשדות לכך, שעשויים להתאמת בעתיד.
דווקא בחאן יונס, כ"שהחרב על צווארו" כמאמר אחד הפרשנים, היה אמור סינוואר, לפי תיאוריית שתי-מטרות-למבצע-וזו-דוחפת-את-זו, להתקפל תחת הלחץ של ישראל, שאוטוטו מגיעה אליו, ולהסכים לתנאים שקודם לא הסכים להם. בפועל קרה בדיוק ההפך. ישראל מיצתה את המהלך הקרקעי כשהיא עוד רחוקה ממנו מאוד. היא זו שהתקפלה, זנחה את המתווה המקורי, ומוכנה לעסקה אחרת לגמרי, אולי כמו זו שלה סירבה, בצדק, בלילה ההוא. פתאום השתנה קו הפרשנים והם הודיעו כי "החמאס לא סגר את הדלת". איזו דלת? מי סגר? החמאס דווקא כן סגר, גם את הכניסה למכלול המנהרות של סינוואר, וגם את הדלת לעסקה ההיא.
סינוואר משחק אותה עכשיו, כשהוא מרגיש על הסוס לאור הלחץ האמריקאי על ישראל, אסמי המנהרות שלו – שמלאים כל טוב, והחטופים המקיפים אותו. הוא הקשיח את התנאים והגיע לעיקר מבחינתו: הבטחה ישראלית, מותנית בערבויות ממדינות אחרות, להפסקת לחימה מוחלטת מצד ישראל, ללא תפוגת זמן, לצד שחרור של אסירים כבדים מאוד, בתמורה לעסקה. גורמים ישראלים טוענים שהדרישות האלה מנותקות מהמציאות. סינוואר בטח נעלב מאוד.
רונן ברגמןצילום: דור מלכהבשורה התחתונה: ישראל פגעה בחמאס אבל רחוקה מלהכריע אותו. כשהוא מחופר בתת־הקרקע, אין לו כרגע אינטרס משמעותי להגיע לעסקה. יש מי שסבורים שישראל מעוניינת פתאום בעסקה כי ברור לכולם שתוך שבועיים היא תצטרך להפסיק את התמרון בלחץ אמריקני. גם בעלי הקו הניצי במערכת הביטחון, שדרשו להמשיך בתמרון, לא צריכים להתנגד לעסקה. הפוך למעשה: עסקה תהיה אקט סיום אופטימי למלחמה, הרבה יותר נעים מאשר אם האמריקנים פשוט יגידו לישראל לעצור ולסגת.
אז מה היה התכנון של ישראל? – שאלתי את הבכיר מהתחלת המאמר. "המכה הנוראית שקיבלנו ב־7 באוקטובר יצרה אצל רבים בצמרת תחושה שמה שקרה כל כך איום ונורא, שזה משחרר אותם מהצורך לתכנן הרבה קדימה. פשוט צריך להיכנס בהם חרבו־דרבו, ואחרי זה לחשוב מה הלאה". ומה הלאה? "הברירות שיעמדו בשבועות הקרובים בפני ראשי המדינה ומערכת הביטחון", אמר האיש המנוסה מאוד, "הן ברירות שטן אכזריות. אבל הכי גרוע יהיה לקבל אותן בלי להכיר ראשית במצב שיצר אותן, במציאות".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
