על גשר קיבוץ גלויות לכיוון צפון תלוי עדיין שלט ורוד קטן עם הקריאה לשחרר את ענבר הימן. הוא נתלה אי שם במהלך החודשיים וחצי שחלפו מאז נחטפה מהמסיבה בסמוך לקיבוץ רעים, לפני שנודע שנרצחה בשבי חמאס. איש לא יטרח להסיר את השלט בקרוב, ואולי טוב שכך - יותר מכל אנדרטה אזרחית אחרת למען השבויים בעזה, אלו השלטים הללו, למען שחרורם של החטופים שזמנם כבר אזל, שבועטים בבטן את הבעיטה החזקה ביותר.
שם, על יריעת בד פשוטה המודבקת למעקה מתכת מחליד, לכוד לעד הרגע שבו עוד הייתה תקווה, ובכל דבר שמעבר לה מושלת הידיעה שהתקווה אבדה. זו מודעת אבל מיוחדת - היא לא מודיעה על כך שאדם איננו, אלא על כך שפעם היה ישנו. השלט הקטן הזה הוא קפסולה של ציפייה לטוב בעולם שעבור יקיריה של הימן הרע הוא כבר עובדה. הוא ודומיו מזכירים את החיים שכבר אי אפשר להציל, וכפועל יוצא את החשיבות בהצלתם של אלו שעדיין ניתנים להצלה. אם לרוח יש לב, היא לעולם לא תנשב חזק מספיק כדי להפיל את השלט של ענבר הימן מגשר קיבוץ גלויות.
שלטים שכאלה מקעקעים את המרחב הציבורי בישראל, למקרה שיחשוב לשכוח. כולם נעשו על ידי בני משפחה או חברים קרובים, שמזכירים שלכל אחד מהחטופים יש אנשים שעבורם הוא, ורק הוא, כל העולם. באופן טבעי, עבור הציבור בישראל, "החטופים" הם מקשה אחת - יותר שלם (מספר שהולך ופוחת מהסיבות הלא נכונות, למרבה הצער) מאשר סך הפרטים שמרכיבים אותו - והם קשורים יחד באותו גורל נורא שהוביל לחטיפתם ב-7 באוקטובר. זה בדיוק הלך הרוח שמעצב את התביעה של "כולם תמורת כולם" שכל דבר אחר פירושו הפקרה נוספת, שנייה, לאכזריות רנדומלית. כל יום נוסף בעזה הוא סיבוב נוסף של רולטה שבה הכדור יכול ליפול על אדם אחר.
מה מבדיל את הימן מחטופים ששוחררו כבר או כאלו שייתכן וישתחררו בעתיד? היעדרה של עסקה כוללת שמותירה כל אחד מהם לגורלו הפרטי. הם יהיו ביחד רק ברגע שישוחררו. עד אז הם לבד במובן הפיזי, מפוזרים בקבוצות קטנות במי יודע כמה נקודות בעומק הרצועה, והם לבד במובן הסמלי.
אם זה לא קרה קודם לכן, מותם של אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה, ובמיוחד האופן הטראגי שבו אירע, אמור לשנות את הקונספציה הישראלית ביחס לחטופים. קשה להגיע אליהם בעצמנו, ועוד יותר קשה כשהם מגיעים אלינו בעצמם.
אם היה ניתן לשחרר אותם באמצעות פעולות יזומות, זה היה נהדר - גם להתחמק מתשלום המחיר הכבד וגם לייצר תחושת התרוממות רוח נוכח יכולתנו להעניק סוף טוב לסיפור רע שמישהו אחר התחיל. אבל החיים הם לא סרט אקשן הוליוודי שבו הסוף תמיד טוב. זה כנראה בלתי אפשרי. לא צריך לעשות הכול, אפילו אסור לעשות הכול, כי הכול הוא מסוכן לא פעם - צריך לעשות רק את מה שיבטיח שהשלט של ענבר הימן על גשר קיבוץ גלויות יהיה השלט האחרון מסוגו.
ניר צדוק הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
