טבח 7 באוקטובר הותיר את כולנו מטולטלים ומזועזעים. חלקנו, כמותי, אף ספגנו אובדן אישי קשה. בתוך כל זאת, הצפייה בתמונות והסרטונים העלתה חשש שבמתקפת הטרור המקיפה והאיומה הזו מתרחש משהו נוסף, בעיקר לנשים, שמספריהן כמעורבות בלחימה, בהרג ובשבי, היה חסר תקדים בתולדותינו.
בשלב הראשון פעלנו לחשיפת מציאות זו כקבוצה ספונטנית של נשים - מתחומי מומחיות במשפט הבינלאומי, בתחום האלימות נגד נשים, בזכויות קורבנות ועוד - שחברו יחד לפעול להעלאת הנושא על פני השטח. כיום, הפעילות נמשכת בנפרד, דרך ארגוני הנשים ודרך הנציבות האזרחית שהוקמה לחקר פשעי חמאס. מהלך החשיפה של פשעי המין של חמאס הוא יחיד במינו, ודורש עבודה בכמות ובשיטות פעולה שאיש מאיתנו לא היה מוכן להן: גם יותר משני עשורים של חקר אלימות מינית וייצוג משפטי של נשים ומשפחותיהן לא הכינו אותי לרגע הזה.
תחומי הפעילות העיקריים היו תכלול של הראיות, העדויות והאינדיקציות השונות שעלו, על מנת להבין את סדר הגודל והאופי של התופעה ולאפשר טיפול בה. מהר מאוד הבנו הן שנעשה במתקפה שימוש שיטתי באלימות מינית לסוגיה, והן שהחומרים שמעידים על כך נחשפים בצורה הדרגתית ונמשכת - בין היתר משום שגורמים שונים עוסקים בטיפול באירוע, ומפני שגם אלו שלא תופסים עצמם כעדים, כמו לוחמים או רופאים, הפכו לכאלה. וכמובן, הטראומה הקשה משפיעה מאוד על קצב התגלות הראיות והעדויות.
התגובות לטיפול באירוע, למרות ייחודיותו, התפתחו באופן המזכיר מהלכים שקורים במקרי תקיפה מינית. בשלב ראשון, רבים סירבו להאמין שייתכן שהיינו קורבנות לזוועה מינית שיטתית. לאחר ההלם וההכחשה שמקורם בהדחקה, הגיע שלב הכניסה לפעולה, בניסיון להוכיח שזה אכן מה שקרה לנו. ברקע צצו מיד מנגנוני שתיקה והשתקה של ארגוני האו"ם, שהזינו חוסר אמון בגרסת הקורבנות ודרישה בינלאומית להוכחות ולראיות - שהקהילה הפמיניסטית העולמית נלחמה במשך עשורים נגד העמדתן כסטנדרט להוכחת פשיעה מינית או לגינויה.
גם בישראל צפה בתחילה התנגדות לעיסוק בנושא, בטענות שונות, וביניהן שיש בכך לבייש קורבנות אפשריים, שאין לדעת מהו היקף הפגיעות, שעיסוק בכך מסיט את הדיון מהזוועות הרבות, ואפילו נטען שהמיקוד בנשים הוא סוג של הפליה כלפי גברים שסבלו אף הם מעינויים קשים ומהשבי. אף שחלק מביקורת זו יכולה לתרום לחידוד המאבק, הרי שחובה עלינו לזכור שתקיפות מיניות מופעלות בראש ובראשונה ובמסה העיקרית כלפי נשים; שגם אם העיסוק בנושא מטריד, מדכא ומכאיב, הרי ששיח הבושה הוא כלי לדיכוי קורבנות תקיפות מיניות, ושתפקידנו כאחיותיהן של מי שאינן עוד עמנו או נטולות את הכוח הנפשי לעשות עימן צדק הוא להשמיע את קולן ואנושיותן שנרמסו ונלקחו מהן.
פרופ' יפעת ביטוןצילום: אילן בשורהמאבק העיקש להעלאת הנושא למודעות הבינלאומית הוא זה שהוביל לכך שהוא נדון כיום בהרחבה בבימות העיתונות הבכירות ביותר בעולם, ואף זוכה לאזכור נמשך בידי הממשל בארה"ב, ולאחרונה אף לתחילתה של הכרה בידי גורמים באו"ם. הצלחה זו בעיקר תשמש להבהיר ולהזהיר מפני הסכנה הטמונה בפטריארכיה לנשים בעולם כולו, ומחייבת לכן טיפול שורש בה. היא גם מעידה על חשיבות נוכחותן של נשים סביב שולחן ההחלטות, ותסייע לדרבן מדינות לדאוג להקמת המנגנונים הנדרשים לקורבנות, ולנו כחברה, כדי להירפא מהפגיעה הקשה שספגו הן ואנחנו לצידן.
זוועות 7 באוקטובר איומות כשלעצמן גם מבלי שנדקדק בפרטיהן. כולם וכולן בזירות שבהן תקף חמאס סבלו מהן. סבל זה נמשך והולך כלפי מי שגם נחטפו ומוחזקים באכזריות בעזה. הזוועה הנוספת, של פשעי המין, היא עוד נדבך קשה ואיום שחשוב לעסוק גם בו. רק כך נוכל לומר בזירה הזו, כמו בכל זירת פשעי מין: אינכן לבד ואינכם לבד. קולנו הוא קולכן והצדק, גם אם מועט ומאוחר מדי, ייעשה בידינו עבורכן.
- פרופ' יפעת ביטון היא חוקרת בתחום משפט ואלימות נגד נשים, נשיאת המכללה האקדמית אחווה ויו"ר ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
