תמר קדם סימן טוב, מייסדת קבוצת הוואטסאפ "כל אמהות ניר עוז", הייתה הראשונה לשלוח את ההודעה: "חברות אהובות. כולן בסדר? מישהי צריכה עזרה?".
זה היה בשעה 6:32. שלוש שעות בלבד לאחר מכן הספיקה לכתוב שם את ההודעה האחרונה בחייה, כשהמחבלים נכנסו לביתה ורצחו אותה, את בעלה יונתן (ג'וני) ושלושת ילדיהם שחר וארבל בנות החמש וחצי ועומר בן השנתיים. משפחה שלמה שהפכה לסמל. בשעה 9:47 היא כתבה: "ירו בנו". בשעה 9:48 "אני פצועה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום, יותר מחודשיים אחרי הטבח בניר עוז, תמר, שהתמודדה לראשות המועצה, עדיין רשומה בתור מנהלת הקבוצה. הטלפון שלה נותר מאחור והוחזר למשפחה. הקבוצה פעילה, אבל שקטה הרבה יותר. לאט־לאט היא התעוררה לאחר המעבר לעיר המקלט אילת, ובשבוע שעבר היה בה העדכון השמח הראשון: אביטל דקל חן הביאה לעולם את בתם השלישית. הקבוצה התמלאה בברכות מזל טוב. אבל גם שמחה כזאת כבר לא נקייה מעצב ודאגה. בעלה של אביטל, שגיא, נמצא עדיין בשבי חמאס.
עוד כתבות +ynet:
היא נקראת "כל אמהות ניר עוז" אבל בפועל היא כללה גם את הסבתות ואת הרווקות. מרחב נשי תומך שבו כל אחת יכולה להתייעץ, לבקש עזרה או סתם לחלוק חוויות. אבל ב־7 באוקטובר קבוצת האמהות הפכה לקבוצה של כאב וצעקות לעזרה.
ההתכתבויות בקבוצת הוואטסאפ "פרלמנט ניר עוז", שפורסמו באוקטובר, היו תיעוד מייסר של אזרחים שהמדינה לא הגיעה להושיע. גם קבוצת האמהות מספקת הצצה עצובה לחוסר האונים של חברות הקיבוץ, אבל גם של אחווה בין הנשים, חברות ודאגה. כל אחת מהן התמודדה בגבורה מול מחבלי חמאס והבוזזים, נלחמה את המלחמה שלה בממ"ד, החזיקה את המשפחה יחד והחזיקה את עצמה שלא להתפרק.
אחת מהן היא נועה קדם וענונו (39), אחותה של תמר קדם סימן טוב, שגרה מאה מטר ממנה בקיבוץ. את ההתכתבויות בקבוצה היא קראה תוך כדי ניסיונות לנחם ולהרגיע את ילדיה ולטפל בבעלה רגב שנפצע. "לא נדע לעולם מה בדיוק קרה לתמרי בתור אמא אצלם בממ"ד", אומרת נועה, שכמו כל חברותיה לעוטף הפכה לפליטה בארצה. "אבל היה לי חשוב לנסות ולחשוב איך אמא מתמודדת עם הידיעה שהיא נפצעה, ומה יהיה עם הילדים שלה, ואיך אומרים להם מה הולך לקרות ואם בכלל? מה עושים בתור משפחה, עם הידיעה הזו שאולי הולכים למות? ואיך מרגיעים את הילדים בתוך הכאוס של הבכי, העשן והצעקות. תמר הייתה אמא מושלמת. לחשוב שאם קרה לה משהו לפני הילדים והם נשארו לבד זה נורא. והמחשבה שהיא קיוותה שמישהו יבוא להציל אותם וגם זה לא קרה - זו גם מחשבה נוראית. היא האמינה שהיא תצא מזה. אין לי ספק".
ובזמן הזה, מה קורה אצלך?
"הבנו שזה חריג. התחילו להגיע הודעות הוואטסאפ והחלטנו לצאת מהממ"ד להביא כמה דברים. לקחנו לפטופ ומים, שאחר כך הצילו אותנו. ניסינו לחשוב איך סוגרים את החדר. במקביל תמרי שולחת בקבוצת חברים שג'ון עם קסדה של אביר של ילדים ועיפרון, כאילו מכסח את המחבלים. את ההודעה שלחה סביב שבע וחצי. אני, בציניות אופיינית, כותבת 'זה לא מצחיק. תשימו משהו ליד הדלת ותסגרו את החלונות'. התכתבנו בפרטי. היא כתבה שהם שמו ואז שאלה מה שלומכם. כתבתי: מתים מפחד. היא כתבה: גם פה. וזהו. חוץ מזה שהיא כתבה שהם נפצעו זו הייתה ההתכתבות האחרונה שלי איתה. תוך כדי קיבלנו הודעות והבנו שיורים ונלחמים. אנשים ממש נפגעים. הייתה הודעה שהם בבית. 'אצלי' ו'אצלי'. הקלטתי הודעה קולית שרגב נורה ואנחנו צריכים עזרה".
באותן שעות קריטיות, עשר שעות לפי עדותה עד שהמחלצים הגיעו, נועה מצאה את עצמה בתפקיד משולש: "לדבר עם כמה שיותר אנשים שאני מכירה מהצבא שיבואו להוציא אותנו מפה, לדאוג לרגב כשאנחנו משתלטים על הדימום, ודאגתי לילדים שהיו מתחת למיטה, צפוף להם וחם וחשוך וחנוק. לפעמים הם נרדמו ואני התנחמתי בזה שהם ישנים. אמרתי להם שהחברים של אבא יבואו להציל אותנו".
באותה השכונה שבה גרו האחיות תמר ונועה, גרו גם משפחות נוספות שהישראלים למדו להכיר בשבועות האחרונים – משפחת קלדרון שם נחטפו שני ילדים ואבא (הילדים סהר וארז שוחררו, האב עופר עדיין מוחזק בעזה), משפחת קוניו שנחטפה (האם שרון והתאומות הקטנות אמה ויולי שוחררו, האב דרור עדיין חטוף), יוכבד ועודד ליפשיץ שנחטפו (היא שוחררה, הוא לא) ומשפחת אנגל שנחטפה (האם קרינה והבנות מיקה ויובל שוחררו, האב רונן ז"ל נרצח בשבי חמאס).
נועה זוכרת לרעה דווקא את השקט שהשתרר לפתע בשכונה המותקפת. "פתאום היה שקט מפחיד. כמה שעות אחרי שהיה ירי שלא פסק. הייתה מחשבה שבטח מלכדו את הדלתות ומחכים שנצא. או שמחכים לנו בחוץ ואז יילחמו".
מי שהגיע אליה ראשון היה שכן בשם יוסי. "הוא אומר לי, 'נועה תפתחי, זה אני'. הייתי בטוחה שלקחו אותו ושהמחבלים מוציאים את כל מי שלא יצא מהבית. לא האמנתי לו. אמרתי, 'יוסי, אנחנו בסדר, תמשיך הלאה, תעבור לאחרים הם במצב יותר חמור'. רק כדי להסתיר את מה שחשבתי. וזה שקר. רגב איבד המון דם. אבל חשבתי שזה נוהל שכן. רגב ביקש שיעשה איתנו שיחת וידיאו. ראיתי שהחיילים איתו נראים כמו חיילי צה"ל. יוסי אמר לי, 'נועה, הידית שלכם שבורה ומפוצצת, נוציא אתכם מהחלון'. יצאתי עם הילדים בלי כלום, והתחילו להוביל אותנו חזרה לחמ"ל, לאן שהתאספו. היינו יחפים, דרכנו על זכוכיות שבורות".
בחמ"ל החלו להתברר ממדי הזוועה שעברה הקהילה. "היה שם בלגן. ילדים בוכים איפה ההורים, וצפוף. מצאתי את עצמי עם עוד חברה מתחילה לעשות סדר. מצאתי ילדה קטנה עם שאיפת עשן. שמנו אותה מול מזגן עד שהרופאים של השייטת הגיעו, נכנסנו למרפאה של הקיבוץ ולקחנו דברים שיכולים לעזור לטפל בפצועים. המשיכו להגיע אנשים. אבל לא תמרי וג'ון. מגיעים אנשים מהשכונה שלהם, ואני מבקשת מהאחראים שם ללכת לראות בבית שלהם מה קורה. כולם מהנהנים לי כן־כן ולא אומרים לי את האמת. לא הצלחתי להבין למה הם לא הולכים אליהם. הייתי צריכה להבין בין השורות שהיו שם ואין. אין כי הם חטופים? כי הם לא שם? ולא אמרו. העבירו אותנו לבית הילדים. רואים ממנו את הבית של ג'ון ותמרי שרוף ובוער. רק אז אמרו לי שהם מתו. בדיעבד, הם היו אצלם בהתחלה וידעו. רק במלון אחר כך סיפרו לי איך מצאו אותם. אז רק אמרו לי שהוציאו אותם מהבית וכיסו אותם בסדין".
תמר מעולם לא התכוונה לעזוב את ניר עוז. שם המשפחה גם נקברה. "לא היה אפשר להזיז אותה בשום צורה. זה היה ברור שזה הבית שלהם, והיא תעשה הכול בשביל זה".
"הקבוצה בערה", משחזרת דורין ריי (42), אמא לשלושה ילדים, רם בן שבע וחצי, מאיה בת 11 וחצי, נאה בת תשע וחצי, את בוקר השבת השחורה. "ראיתי את ההודעה של תמר, 'מה שלומכן בנות הכול בסדר?' ומיד אחר כך התחילה כל הקבוצה לצעוק לעזרה. שרון שנחטפה שואלת מה לעזאזל קורה? ואני כתבתי שנכנסתי לחדשות ולא ראיתי שום דבר. ואז מישהי כותבת 'הם כאן'. ועוד מישהי כותבת 'הם פה'. ואני אומרת לעצמי רגע, הן גרות רחוק אחת מהשנייה. חברה אחרת שאלה איפה הצבא? הם כאן, בבקשה! דלית כותבת שאצל ההורים שלה יש 20 מחבלים. ובמוקד לא עונים. ואותה חברה כתבה כמה פעמים הם כאן, איפה הצבא? בבקשה! ומישהי חטופה כתבה שהם בבית שלה. בזמן הזה הם היו אצלנו גם. ועוד אחת כותבת הם בשכונה שלנו, ואת מבינה שזה פשוט מטורף. וכולן מבקשות עזרה! אצלנו התחילו בסביבות שבע להיכנס. פשוט נכנסו ויצאו נכנסו ויצאו. כל פעם חוליה אחרת. החוליה הראשונה ירו וחוררו את כל הבית חוץ מהמסדרון, שם הדלת של הממ"ד. קורין כותבת שנראה שכבשו אותנו. וזה באמת מרגיש ככה".
"את רואה שכל אחת זועקת לעזרה, ואני מתה ללכת לעזור להן כי אני יודעת שהחיים שלהן בסכנה. אבל אני לא יודעת מה עליי והחיים שלנו גם בסכנה. בכיתי בלב ונחנקתי, כשאני יודעת שהחברים עוד רגע לא יהיו"
וככה זה ממשיך שעות?
"כל אחת מעבירה את התחושות שלה. ההיא לבד עם הילדים בממ"ד, ההיא שרפו לה את הבית, ותמר כותבת 'ירו בנו'. מישהי אחרת, שכמעט מתה מחנק, כותבת 'אנחנו נחנקים בממ"ד עם הילדות'. ואת רואה כתיבה מעוותת, מבינה שהבן אדם נאבק על חייו. לא קראתי את הכול. אני על הילדים, מנסה לסוכך עליהם, ובעלי על הדלת ואני מתה מפחד שיירו והוא ייפגע. הילדים התחננו ובכו בשקט. הגוף של הבן שלי רעד, לא עזר כמה נגעתי בו. הוא ביקש, 'אמא, בבקשה תתקשרי למשטרה, תתקשרי לחיילים, אמא, אמרת שהחיילים יבואו לעזור. למה הם לא באים?'"
את כתבת גם?
"מה אני אכתוב להם? גם לי יש מחבל? אצל כולם יש מחבלים. כתבתי, 'חיבוק בנות, פחד מטורף, אוהבת את כולן'. הרגשתי שאני נפרדת, שאנחנו נפרדים. היו ארבע פעמים שזה היה ברור שאנחנו מתים, כי התחילו לפתוח את הדלת, אבל בעלי האלוף הצליח להחזיק את הידית.
"זה היה מאוד מלחיץ לראות את ההתכתבות. את רואה שכל אחת זועקת לעזרה, ואני מתה ללכת לעזור להן כי אני יודעת שהחיים שלהן בסכנה. אבל אני לא יודעת מה עליי והחיים שלנו גם בסכנה. בכיתי בלב ונחנקתי, כשאני יודעת שהחברים עוד רגע לא יהיו".
והיה עוד רגע אחד שלא תשכח, הרגע שבו הבינה שחברתה מהקיבוץ, שירי ביבס, נחטפה עם בעלה ירדן ושני ילדיהם הקטנים, כפיר ואריאל – הג'ינג'ים שהפכו לסמל - שני הילדים היחידים שעדיין לא שבו משבי חמאס וכך גם הוריהם.
"קצת אחרי 12 מישהי שולחת לי תמונה: 'את מכירה אותה?' וזו הייתה שירי. ראיתי את זה והרגשתי שנהייתי לבנה. לא האמנתי. לא האמנתי שזה מה שאני רואה. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות? זו הייתה תמונה מרושעת. הם רעים".
באותו הזמן, בממ"ד של משפחת מצגר, אולה (45), אמא לשני ילדים בני 13 ו־17, ניסתה להשגיח על הילדים שלה ועל אחיינית ששהתה אצלם, בזמן שבעלה ניר, המזכיר של קיבוץ נירים הסמוך, מקבל דיווחים על כך שגם נירים תחת מתקפה.
"הוא ניסה לתפוס את הרבש"ץ וכיתת הכוננות. הבנו שכולם התחמשו ויצאו. ומפה והלאה היו כמעט עשר שעות שבהם אנחנו נצורים בבית שלנו. הקיבוץ נשלט על ידי מחבלי חמאס ורוב הזמן אנחנו על הדלת של הממ"ד, מחזיקים את הידית. תוך כדי ההודעות שרצות בוואטסאפים, מי פצוע ואת מי לקחו, בעלי קיבל הודעות פרטיות, את מי הרגו, מי מדמם למוות. כולם רק מבקשים עזרה. לא היה לו מה להגיד, לא היה לנו מה להגיד. הוא לא קיבל שום תשובות. כולם כתבו: אנחנו יודעים, תחזיקו מעמד, הצבא בדרך".
אולה מיהרה להיכנס גם להודעות בקבוצת "כל אמהות ניר עוז". "כולן שאלו מה קורה ומה לעשות. בתשע הייתה דממת אלחוט ואז זה התחיל: הם אצלי, הם אצלי, הם פרצו את הבית, וגרוע מזה, הם שורפים את הבית. וככה עד אחר הצהריים. רק באחת וחצי־שתיים בצהריים ידענו שהצבא נמצא בניר עוז".
ומה עם הילדים שלך?
"הילדים היו רוב הזמן מתחת למיטה. הכנסתי אותם לשם ואנחנו עמדנו על הדלת. הכלב אלישע היה על הרצפה ליד הילדים. יש משהו שמספרים על הכלבים: רובם היו בשקט. אלישע הוא כלב שנובח כשמתקרבים לבית. הפעם הוא היה בדממה מוחלטת. כולם היו מפוחדים. הצצתי מתחת למיטה מדי פעם ושאלתי את הילדים אם הם בסדר, לחצתי להם יד ונתתי חצי חיבוק ואז בחזרה לדלת".
במקביל, ההודעות בקבוצה לא מפסיקות לזרום. "אני לא מבינה למה תמר פצועה. במחשבה שלי יש את דלת הממ"ד. אבל אנשים כתבו שהם פצועים, והבנו שיש עוד. אני ובעלי קלטנו שהדלת לא חסינה. ואם יורים בה הקליעים יחדרו. ההודעה נעלמה כי מגיעות עוד ועוד ועוד הודעות. אלפיים הודעות בכמה שעות. וזה זורם ושוטף אותך. בעלי עונה לטלפונים והילדים אומרים לו: אבא, אתה צריך להפסיק לדבר. הם מפחדים שישמעו אותנו. אנחנו מבינים שחוץ מלהעביר דיווחים הלאה למועצה האזורית, אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אנחנו לבד שם וכל הזמן שומעים קולות מסביב".
"כל הזמן חשבתי על הבת שלי, בת 17. ב־17 באוקטובר היא הייתה צריכה לטוס לפולין. כשהם נכנסו מתחת למיטה חשבתי לעצמי: היא כבר לא צריכה לנסוע לפולין. הם קיבלו את הנתח שלהם"
כשהצבא הגיע, בית המשפחה הפך לנקודת כינוס לשכנים. "כשהצבא הביא אליי אנשים הם נכנסו עם פיג'מות, אפורים ומפויחים. זה היה מין הלם. ידענו שיש אנשים שנשרפים, אנשים שתקועים בממ"ד ונחנקים. היה בליל של מידע, וחוסר אונים ותסכול שאת בעצם לא יכולה לעשות כלום. אבל אמרתי לעצמי שאנחנו נשרוד את זה. מה שחשבתי כל הזמן הוא על הבת שלי, בת 17. וב־17 באוקטובר היא הייתה צריכה לטוס לפולין. כשהם נכנסו מתחת למיטה חשבתי לעצמי: היא כבר לא צריכה לנסוע לפולין. הם קיבלו את הנתח שלהם. והיה לנו מזל גדול. כי אם היו מגיעים אלינו מחבלים אחרים אני לא יודעת מה היה קורה לנו. זו רולטה רוסית. בית כן ובית לא".
סבא וסבתא תמי ויורם מצגר, ההורים של בעלה ניר, נחטפו. תמי שוחררה בפעימה לפני האחרונה. יורם הופיע בסרטון תעמולה שפירסם חמאס בשבוע שעבר. "אני חושבת שהילדים באיזושהי הדחקה לגבי סבא וסבתא. הם לא מדברים על זה הרבה אבל דואגים מאוד. כולנו נמצאים במצב הישרדותי. קשה לחשוב ולדמיין מה עובר ועבר עליהם שם בשבי".
מצגר מספרת שאחרי השבת השחורה, קבוצת האמהות חזרה לפעילות. כעבור מספר ימים הנשים הוציאו מהקבוצה את הנשים "שלא איתנו", היא אומרת בכאב.
"היו כל כך הרבה אנשים שהטלפונים היו בעזה או שנרצחו ונחטפו. היה קשה לעשות את זה, הרגיש כמו גוש בבטן. אבל אמרנו שחייבים אם רוצים להמשיך להתכתב", היא מסבירה, "אחד הדברים הכי משמחים היה שאביטל דקל חן ילדה לפני כמה ימים. זה היה מרענן. אחרי כל ההלוויות".
7 צפייה בגלריה
מימין: אולה מצגר, ימית אביטל, דלית רם-אהרון, נועה קדם וענונו ודורין ריי
(צילום: מאיר אוחיון, אלי דסה)
קבוצת האמהות של ניר עוז הייתה הדרך של ימית אביטל (39), אם לשלושה ילדים, בני ארבע וחצי, שבע וחצי ותשע וחצי, להבין מה קורה בקיבוץ. היא עצמה בילתה עם חברות בתל־אביב, ובעלה היה עם הילדים.
"כשהתעוררנו מהאזעקות הבעלים אמרו לנו הכול בסדר. צבע אדום. אנחנו בממ"ד. תחזרו לישון. אין מה לפחד", היא נזכרת, "בשלב מסוים פתחנו ynet, וראינו שהמצב לא רגיל. הייתה תחושה באוויר של יום כיפור".
הופתעתם?
"הייתה הרגשה שזה הולך לקרות. כל הזמן דיברו על זה".
ימית נצמדה לעדכונים בקבוצת האמהות. "התחילו מלא הודעות. כל הזמן שואלים איפה הצבא ולא יודעים מה לעשות. בשלב מסוים אני מבינה שאני יכולה לעשות יותר. אני מנסה לחשוב את מי אני מכירה מהצבא. התקשרנו לכיבוי והצלה ואמרנו שהבתים נשרפים, ראיתי שוטרים בדיזנגוף ואמרתי שיזעיקו את המשטרה". היא יצרה קשר עם חברים מעבודתה בעמותת "לא מפקירים פצועים בשטח", שמטפלת בנפגעי פוסט־טראומה. "אני מבקשת מהם שיעזרו. שיצילו אותם, את כולם. אומרים לי ששולחים עזרה לניר עוז".
הקשר עם הבית המותקף היה קטוע והקליטה נפלה לזמן ממושך. "לא יכולתי לתקשר איתם. בני כתב לי, 'אני אוהב אותך' ומלא הודעות של 'תתקשרי לצה"ל'. הייתי בטוחה שזהו, שזה המסר האחרון מהם, שהם הלכו, שאין לי משפחה יותר, אני רחוקה ולא יכולה לעשות יותר מדי. וזהו. או שהם נחטפו או שהם מתו. כל הזמן הזה הוואטסאפ של האמהות ממשיך להיות מאוד פעיל. כמו יומן מלחמה".
ומתי זה נגמר?
"בשעה אחת בערך הקליטה חזרה ובני כתב לי, 'הצלחנו לשרוד. הילדים גיבורים'. נפל לי הלב. פתאום פרצתי בבכי. חזרה לי המשפחה. מצד אחד אני מרגישה נורא עם זה שאני לא שם כדי לחבק את הילדים. אבל מצד שני אני ניצלתי. זו מחשבה קצת אנוכית. זה מה שהרגשתי באותו רגע. אני לא הייתי שם באותה שבת ואני קרועה בין זה שניצלתי מהזוועות האלה לבין זה שלא הייתי שם. לא רק עם המשפחה שלי אלא בכלל - עם הקיבוץ".
בערב, אחרי שבמשך שעות בעלה סייע בחילוץ אנשים מביתם אל גן הילדים שהפך לנקודת האיסוף ומקום המבטחים, הגיע הטלפון שבישר שאחיו נהרג בקרב במושב ישע.
גם קורין משה (38), אמא לחמישה ילדים בגילי שנה עד עשר, מכנה את 7 באוקטובר "יום כיפור 2".
"אמא שלי התקשרה ואמרה, 'קורין ראינו מחבלים רצים בתוך הקיבוץ, תנעלו את הבית ותיכנסו לממ"ד, אתם לא פותחים לאף אחד'. ואנחנו כאלה שלא נועלים את הבית אף פעם. בשנייה שסגרנו את הדלת אנחנו שומעים צעקות בערבית. ומיד צצות עוד הודעות בוואטסאפ שאצל כולן יש מחבלים. תמר הראשונה ששולחת הודעה מה קורה, ואנחנו עוד מתבדחות על זה. ובעצם לאט־לאט מתחילים להבין את גודל הברדק בקיבוץ. מחבלים בבית שלי כל הזמן, בין 30 ל־40 איש, אנחנו שומעים שהם הופכים את הבית, פותחים, מניעים את האוטו, מניעים אופנוע, והילדים שלי בדממה מוחלטת. הם היו אלופים. בנות כותבות בקבוצה שהבית נשרף, ואני רק מתפללת שלא ינסו לשרוף לי את הדלת ולא יפתחו את הממ"ד. וככה שעות על גבי שעות. אין לנו מים ואין אוכל, אני עם תינוק ואין לנו כלום".
ובקבוצה ממשיכות לדווח?
"בהתחלה הקבוצה עזרה לי להבין מה קורה. חשבתי שהמחבלים רק אצלי. וברגע שכל אחת כתבה מה קורה הבנו שזה משהו קיבוצי. כל אחת הייתה במצוקה שלה. כשכתבתי: הכוחות בדרך, זה משהו שאולי החזיק קצת את הבנות. כל אחת במקום שלה".
כך עברו השעות עד אחר הצהריים, אז החלו לוחמי צה"ל לחלץ את התושבים. "החיילים מחליטים לרכז אנשים אצלנו. ואני שואלת לפי האמהות מה עם זאת ומה עם זאת. הם אומרים לי כבר מי בחיים ומי לא. מגיעים אלינו שכנים עם פרצוף שחור, משתעלים. החיילים בבית. שומרים עלינו כמו מוצב צבאי. מלחמה. אני הלכתי על תפקיד המארחת. כל מי שהגיע הוצאתי שוקולדים, מחלקת לכל הילדים, מכניסה אותם לממ"ד שלנו, מוציאה בקבוקי מים ומגישה לכולם. מחליטים לקחת אותנו לחמ"ל, מוליכים את כל השכונה עד לשם ואז רואים הכול. בתים שרופים, כל הצינורות התפוצצו ומים זורמים בכל מקום. זה מזעזע. בשלב מסוים אני מסתכלת למטה והולכת מהר. הילדים שואלים אותי למה, ואני אומרת פשוט עצוב לי לראות את הקיבוץ ככה".
בעלה, עמוס, הלך לבית הוריו לראות אם הם בסדר. שם הוא גילה את גודל האסון המשפחתי.
"כשהוא חזר הוא אמר: 'סבא נרצח וסבתא עדינה לא שם'. רבע שעה אחרי מצאנו סרטון שלה בטלגרם של חמאס על אופנוע. אנחנו יודעים שהיא בחיים ובעזה. העבירו אותנו לגן, סמוך לחמ"ל. ישנים אחד על השני על מזרנים. ויש אמהות שתיפקדו והתחלנו כולן לדאוג אחת לשנייה. יש הריונית שבעלה לא נמצא, עם צירים מוקדמים. כל הלילה עובר בלעזור ולטפל אחת בשנייה. בלילה אנחנו יושבות במטבחון, כמה אמהות שלא נרדמות, ומדברות בינינו, כל אחת עם הסיפור שלה. וזה משהו שנמשך עד היום. יש בנות שעוד לא שמעתי את הסיפור שלהן. ופתאום במסדרון במלון עוד מישהי מספרת. אבל כל כך הרבה סיפורים. כל אחת והסיפור שלה".
"הסתכלתי על הקבוצה בדיעבד להבין בעצמי את סדר האירועים", מספרת דלית רם אהרון (44), אם לשלושה ילדים בני תשע, שבע וארבע. "ההודעה של תמר ממש נבלעה. רק אחרי זה ראיתי שכתבה שירו בה והיא פצועה. שהם פצועים. לא הבנתי עד כמה המצב גרוע".
היום, במלון באילת שאליו פונתה הקהילה, הם עדיין מעבדים את האירוע ומעכלים את האובדן. "תוך כדי שהיינו בממ"ד הבנתי ששירי, בעלה וילדיה אריאל וכפיר נחטפו. בשבוע שעבר הילדה התחילה לדבר על אריאל ואמרה שהיא מתגעגעת אליו. ביום שבת בלילה היא לא הצליחה להירדם ואמרה, ‘אני רוצה את אריאל’. היא אמרה לי דברים קשים כמו, 'אני מפחדת למות'. זה היה ביום שבו היו שתי אזעקות באילת. זה כאילו הגיע באיחור אבל זה בהחלט נוכח שם".
תחזרי לקיבוץ?
"ניר עוז זו קהילה. כל האנשים שנחטפו ונרצחו הם נוף חיי. כולם מכירים את כולם. אני מקווה שיחזירו את החטופים. כך יהיה לנו קל יותר להמשיך. אנחנו זכינו בחיים ונעשה אותם הכי טובים שיכולים להיות. אנחנו לא רואים את עצמנו חוזרים לניר עוז. בכלל. השבר באמון הביטחוני כל כך עמוק שאני לא חושבת שיש משהו שאפשר לתקן. זה שאנחנו יחד כולנו - מאוד מחזק. מספיק להסתכל בעיניים ולהבין כל אחד מה הוא עבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.23
