כמעט חודש עבר מאז שאיתן יהלומי חזר משבי חמאס למציאות החדשה של חייו: אביו אוהד עדיין בשבי, אימו בת שבע ואחיותיו - שהיה בטוח שנחטפו - עברו לגור בקיבוץ חדש בעמק חפר. הבוקר (שלישי) הוא עשה צעד נוסף בחזרה לשגרה, והחל ללמוד בכיתה ז' בבית הספר האזורי. "אני מתרגש וגם קצת לא בא לי ללכת", סיפר אמש איתן (12), בין משחק כדורגל במגרש של הקיבוץ למפגש עם החברים, "בית ספר חדש זה מלחיץ, להכיר אנשים חדשים".
בת שבע מסבירה שגם בבית, בניר עוז, איתן בדיוק התחיל ללמוד בחטיבה, כך שמדובר בפחדים נורמליים של ילד שעומד בפני פרק חדש בחיים. הוא עוד מתרגל לסיטואציה שנכפתה עליו. הילדים בקיבוץ החדש לא שואלים הרבה שאלות, אמר, אלה דווקא המבוגרים שמאוד מתעניינים במה שעבר עליו. "הרבה אנשים שואלים אותי הרבה דברים, אין לי בעיה עם זה, אבל אני לא מבין למה זה מעניין", תהה בתמימות.
כמי שרגיל למגורים בעוטף עזה ולחיים שמתרכזים במרחב המוגן בסבבי לחימה, השקט של עמק חפר זר לו. אפשר שם כמעט לדמיין שדבר לא מתחולל במדינת ישראל. "הייתי רק בשתי אזעקות", אמר, "בתל אביב. בכלל לא שמענו אותן, ופשוט הלכנו לחדר המדרגות. זה מוזר מאוד".
בבוקר 7 באוקטובר איתן נחטף עם אימו ואחיותיו, בנות 10 ושנה ו-8 חודשים, מהבית בניר עוז. אביו נפצע, וכשהארבעה הובלו החוצה הוא נותר בבית עם המחבלים, והספיק להגיד להם שהוא אוהב אותם. איתן הועלה לאופנוע אחד, בת שבע והילדות לאופנוע שני. המחבלים החלו בנסיעה לכיוון רצועת עזה, אך כשהתקרבו לגדר הם זיהו טנק צה"לי ונבהלו. האופנוע של הבנות נפל והן הצליחו להימלט, נאלצות לצפות באיתן מתרחק לתוך הרצועה.
כשנכנסו לעזה הם עברו עם האופנוע בתוך ההמון, ואיתן סיפר כי האזרחים העזתים ברחוב הרביצו לו ולשאר החטופים. "זאת הייתה חוויה מפחידה", שיחזר. בימים הראשונים בשבי הוא הוחזק לבדו: "זה היה רע מאוד, מפחיד. ישבתי כל הזמן במיטה, זה הדבר היחיד שעשיתי. השובה לא נתן לי לזוז, רק ללכת לשירותים. נתנו לי קצת לשמוע רדיו, אני לא אוהב ואף פעם לא שמעתי לפני, אבל היה נחמד לשמוע דברים בעברית".
לאחר מכן הועבר איתן למקום שבו הוחזקו חטופים נוספים. "פגשתי חבר טוב מהקיבוץ", סיפר, "הכנו קלפים וציירנו עליהם את המספרים, אז יכולנו לשחק 'מלחמה'. אני ציירתי גם מכוניות, בעיקר מכוניות מרוץ. גם כתבתי ותיעדתי את הימים, במיוחד ימים מיוחדים. אם הייתי עובר חדר פתאום, זה היה יום מיוחד".
כשהיה רעב, היה צריך לחכות לפעמים שש או שבע שעות עד שיקבל את מנת האוכל שלו: פיתה עם מלפפון חמוץ או אורז, אותם הוא מגדיר "גועל נפש". בינו לבין עצמו הוא פנטז על האוכל מהבית, דמיין המבורגרים ואת עלי הגפן של אבא אוהד.
במהלך שהותו בשבי, הוא לא ידע בוודאות מה קורה עם משפחתו. "אמרו לי שאמא שלי חטופה. לפעמים היו אומרים לי שתכף ייקחו אותי להיות איתה ואז הייתה לי תקווה. דמיינתי בערך מה קורה איתם, וניסיתי לדבר איתם בראש. פחדתי שאולי קרה להם משהו. המחבלים היו אומרים לי גם שאין יותר את הקיבוץ, שאין יותר מדינת ישראל בכלל", שיתף.
הפעם הראשונה שבה הבין איתן שאימו לא חטופה הייתה כשהגיע ארצה: "אמרו לנו ערב קודם שמשחררים אותנו. שמחתי אבל לא האמנתי עד הסוף שזה יקרה. לא ידעתי שאמא עושה דברים כדי שאחזור, חשבתי שהיא גם חטופה ורק כשיצאתי וירדתי מהוואן אמרו לי שהיא מחכה לי. שמחתי ושאלתי איך זה שהיא פה". בנוגע לפגישה ביניהם, יש גרסאות סותרות. איתן מתבייש לספר שחיבק את אמא בת שבע, היא מתעקשת: "נתת לי חיבוק יפה מאוד". לבסוף, הוא מיישר קו: "טוב חיבוק, אבל חלש".
כעת יש לו גם מסר אחד, לאבא אוהד: הוא מתגעגע ומחכה שיחזור כבר. "אני דואג לו. אני זוכר את הבומים של הפיצוצים, זה היה ממש מפחיד. אני חושב שגם הוא שומע אותם ואולי זה מפחיד גם אותו. ניסיתי לשאול מה איתו כשהיינו שם, אבל לא ידעו להגיד לי כלום. הוא חייב לחזור כמה שיותר מהר, צריך להחזיר אותו ואת כולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.23
