מיד לאחר שהסתיימה השבעה על שני לוק, הגיעו שבע בנות החבורה שלה לביתה בתל־אביב, לעזור למשפחתה לארוז את מה שהותירה אחריה. בדירה הקטנה הזו הן גרו לסירוגין כשותפות של שני. היא הכניסה אותן פנימה בכל פעם שלא היה להן בית, או כשנקלעו למצוקה. "המשפחה של שני נתנה לנו ארגזים ואמרה לנו לחלק בינינו את מה שנמצא שם", מספרת אחת מהן, סופיה בוקשין. ועכשיו, לצילום המשותף הן מתייצבות כשכל אחת לובשת, נועלת או עונדת פריט שהיה שייך לשני. מרכיבות יחד פסיפס מכאיב של חיים מלאי הרפתקאות, אמנות ונתינה אינסופית, שנגדעו באכזריות בגיל 22 בטבח 7 באוקטובר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אנחנו נפגשות במועדון הגגרין, מקום הבילוי המועדף עליהן. מלבד סופיה (24, פירסרית ומקעקעת) נמצאות שם גם זוהר ריאליס (22, סלקטורית וברמנית), הודיה בראשי (23, עובדת בחיי הלילה), יפעת שלמה (22, עובדת בבר של מלון עם מפוני חולית ובארי), אודל אדרי (22, סו־שף במסעדה דרוזית), שני כהן (22, רקדנית מקצועית) ואביבית ניסן (21, "רוב חיי הייתי ברמנית ומלצרית, אבל בכללי אני 'חוקרת חלל'. מי שמבין מבין").
איך חילקתן ביניכן את הדברים של שני?
סופיה: "כל אחת לקחה משהו סנטימנטלי עבורה, פריט שהיא מתחברת אליו. זוהר לקחה למשל את נעלי הפרווה שאת רואה עליה, יפעת את קנקן התה, שני לקחה המון בגדים".
שני: "אני לובשת ארון שלם שלה. כל אחת מאיתנו לקחה פריט שהוא בעצם החיבור שלה לשני, בגדים שמעלים לנו בזיכרון סיטואציות משותפות איתה. למשל שתי שמלות שאני ממש זוכרת אותה רוקדת בהן. יש כובע ממש חמוד של פיקצ'ו שהיה לה ולקשת קסרוטי, עוד חבר שלנו שנרצח בנובה, שני והוא חבשו אותו בהרבה מסיבות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"גרתי עם שני ושיתפנו אחת את השנייה בכל, חוץ מארגז אוצרות שהיה לה בחדר ונראה כמו ארגז של קפטן הוק. הרגשתי שהוא אישי מאוד, אז עד עכשיו לא נגעתי בו. כשהגענו אליה הביתה לחלק את הדברים פתחתי אותו לראשונה והיו שם מלא בשמים שלה ושרשראות שהיא הכינה ואספה מכל העולם. לאט־לאט הוצאתי את הדברים שהיו קבורים בפנים, וכשסיימתי לפרוק הכול הבנתי שיש בדיוק אותו מספר שרשראות כמו מספר בנות החבורה. אז כל אחת לקחה אחת".
סופיה: "היא ממש השאירה לנו ירושה. ובכל דבר, כל פריט, יש את האנרגיה שלה. אני עוד לא פתחתי כלום ממה שלקחתי, הבאתי הביתה שקית והיא עדיין סגורה הרמטית, כי הריח שלה עוד שם ואני לא רוצה שייעלם".
יפעת: "הפריטים של שני היו כל כך מיוחדים, כל 'פיס' הוא אמנות. שתי הטבעות שיש עליי עכשיו הם פריטים ששני הביאה לי כשהיינו ילדות. אולי דרך החפצים אצליח להסביר מה שני הייתה בשבילי, בשבילנו. היא הייתה הכול".
זוהר קמה מהספה, מציגה מגפיים פרוותיים ענקיים בצבע חום. "נעלתי אותם היום לראשונה", היא אומרת ומוחה דמעה שמתגלגלת לה במורד הלחי, "גם לי יש זוג כזה, באפור, שקנינו יחד. לשתינו יש סטייל ייחודי. גם הפונפונים האלו שיש לכל אחת על הטלפון? זו שני הביאה לנו".
הן מראות את הטלפונים שלהן, ועל הצג של כולן מופיעה תמונה שלהן לצד שני. "היא תמיד הייתה מביאה לנו מתנות מהטיולים שלה בחו"ל, לא משנה לאן היא נסעה", ממשיכה זוהר, "זה משהו שמאוד אפיין אותה, הנתינה. לכל מקום שתלכי ותראי את הפונפון הזה על טלפון? תדעי שזה שלנו, של חבורת 'החללית של שני'".
שני לוק נולדה וגדלה בעמק האלה - בתחילה במושב אדרת ובגיל שנתיים עברה עם משפחתה ליישוב שריגים. היא בת לריקי, ילידת גרמניה, ולניסים, יליד ישראל. לשני אחות בכורה, עדי, ושני אחרים צעירים ממנה - עמית ואור. מילדות היא הייתה אמנית בנשמתה - וכשיצאה לחיים עצמאיים בתל־אביב פתחה מתוך ביתה סטודיו לקעקועים ולראסטות.
למסיבה שהתקיימה סמוך לקיבוץ רעים, זו שממנה לא שבה, היא נסעה עם בן זוגה בשנה האחרונה, אוריון הרננדס שהכירה במקסיקו, ועם ידיד טוב שלה - קשת קסרוטי. בסרטון שהופץ ברשת כבר באותה שבת שחורה, נראתה שני מוטלת בחלקו האחורי של טנדר, כשמעליה אנשי חמאס צוהלים. הסרטון הפך במהרה לסמל של אחד הימים המחרידים בתולדות מדינת ישראל. אולם רק שלושה שבועות אחר כך, בעקבות ממצא פתולוגי שנמצא בשטח - נקבע כי שני נרצחה במקום.
לא במקרה בחרו החברות של שני להיפגש במועדון הגגרין. פה הן התגבשו כחבורה, תחת שרביטה של שני - היא זו שהכירה כל אחת מהן בנפרד ושידכה ביניהן עד שהפכו לקבוצה מלוכדת שנקראה בתחילה "החללית", ומאוחר יותר "החללית של שני".
הן יושבות צמודות מאוד, על ספה אחת, אוחזות זו ברגלה של זו, הידיים משולבות, כאילו חוששות שהחבורה תתפרק. ביניהן קווי דמיון מובהקים - כולן מקועקעות, עם פירסינג במקומות שונים ומשונים, לבושות באופן שלא מאפשר להוריד מהן את המבט.
איך התגבשתן לחבורה כזו גדולה?
יפעת: "אני גדלתי עם שני מכיתה א'. המשפחות שלנו גרות במושבים סמוכים. מאז ומתמיד שני הייתה באה בלוק הכי הזוי לבית הספר. היה לה קארה קצר, פתאום שיער אדום, מתאפרת מיוחד, לובשת בגדים לא אופייניים לילדה ביסודי. מגיל צעיר היא תפרה כבר לעצמה. בפורים היא הייתה תופרת תחפושות, שמה עדשות אדומות, לבנות, וזה לא היה דבר שגרתי בשנת 2010. אותי זה סיקרן, עורר בי התפעלות. אבל ילדים בבית הספר נרתעו ממנה. בכיתה ז' הגענו לאותה כיתה והתחיל בינינו ממש סיפור אהבה. ומשם הכול היסטוריה, היא הכירה לי את כל מי שיושבת פה".
שני כהן: "כששני עברה למרכז היא התחילה להכיר בנות, חברות חדשות. אותי ואז את סופיה, את זוהר ואביבית, כולנו הכרנו דרכה. היא הזמינה את כולנו אליה הביתה, תמיד הייתה המארחת".
סופיה: "היא הייתה נקודת האור שלנו, כל אחת הכירה את השנייה כי היא אילצה אותנו להכיר האחת את השנייה. ונהיינו 'גאנג' כזה".
יפעת: "בהתחלה הקבוצה הייתה יותר מצומצמת, היא אמרה לכל אחת 'את חייבת להכיר אותה', 'את תמותי עליה', בשלב מסוים את לא כבר מבינה מאיפה היא מכירה את כל האנשים".
שני: "היה לה אפס אגו או קנאה. תמיד משאילה בגדים ומאפרת את כולן".
אביבית: "תמיד היא רצתה לעשות את כולן יפות וטובות. החברות שלה זה המשפחה שלה".
5 צפייה בגלריה
''לכל אחת היו רגעים קסומים עם שני''. מימין: יפעת שלמה, אודל אדרי, שני לוק ז''ל. יושבת: אביבית ניסן
(צילום: מהאלבום הפרטי)
זוהר: "לא סתם קוראים לנו, גם בקבוצת הוואטסאפ שלנו, 'החללית', כי אנחנו חייזריות - כל אחת בדרך שלה. שני הייתה מנהלת הקבוצה, והשם הפך להיות 'החללית של שני' בתקופה שנורא דאגנו לה ורצינו אותה פה איתנו. כשהיא לא הייתה פה הרגשתי שהשבט שהיא יצרה אבוד, היא ממש הייתה ראש השבט שלנו. עם השנים צברנו חוויות מטורפות, בין אם זה בבית ובין אם אלו מסיבות מטורפות מסביב לעולם. לכל אחת היה רגעים קסומים עם שני שהפכו לזיכרון צרוב בלב".
סופיה: "אני הכרתי אותה בגיל 16, מהרשתות החברתיות. בהתחלה לא דיברנו, רק עשינו אחת לשנייה לייקים. עד שנסעתי למסיבת טבע לפני כמה שנים וראיתי אותה שם. אחרי זה היא שלחה לי הודעה שאני יפה ושהיה כיף להסתכל עליי רוקדת. שאלתי אותה למה היא לא באה להגיד לי שלום. במסיבה הבאה כבר היינו דבק. יחד כל המסיבה. היא דחפה אותי להיות מקעקעת, תמיד נתנה לי טיפים מהלב. וזה הכי מאפיין את שני. היא נותנת מעצמה לכל אחד בלי לצפות לקבל תמורה, היה לה את הלב הכי ענק שיש".
סופיה פורצת בבכי ואביבית ממשיכה: "אני הכרתי את שני פה, במועדון. תמיד שמעתי את השם שלה בעיר, ואז במסיבה ראיתי אותה - יפה ומדהימה. התחלנו לרקוד אחת עם השנייה ושאלנו איך זה עוד לא קרה עד אותו יום. איך אנחנו לא החברות הכי טובות בעולם. משם נכנסתי לחבורה".
היא ממש דגה אתכן, אחת־אחת.
אביבית: "ממש ככה. מה שהכי אפיין אותה בעיניי היה שהיא ידעה לאסוף בן אדם, להציל אותו מעצמו, לקחת אותו תחת חסותה ולעשות לו טוב בחיים. זה הדבר היחיד שהיא נשמה עבורו, לעשות לחברים שלה טוב. אני אישית הרגשתי שהיקום מדבר אליי דרכה בצורה אינטנסיבית. שהיא אלוהים. מה שהיא אומרת אני לוקחת לתשומת ליבי, וזו הדרך שלי בחיים. היא הייתה המראה שלי. לראות איך היא מתמודדת עם דברים לא קלים, עם אכזבות, כישלונות, ולמרות הכול היא כל כך מדהימה".
זוהר: "היא הייתה טובה מדי, טהורה. ברמת שלפעמים את רוצה לשמור עליה כי לא כולם כל כך טובים, ויש שירצו לנצל את הטוב הזה שלה. אבל היא לא מסכימה לראות את זה, תמיד אומרת לך לתת צ'אנס לאנשים".
שני: "הייתי כועסת עליה שהיא נותנת לכולם צ'אנסים למרות שהם לפעמים עושים לה רע, והמשפט הקבוע שלה היה 'אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו'. גרתי איתה כמעט שנה והייתי רואה אותה מכניסה בנות הביתה ועושה בשבילן הכול - מבשלת, מנקה, נותנת להן מהבגדים שלה. הייתי שואלת, 'איפה החיים שלך? למה את לא דואגת לעצמך?' עד שהיא אמרה לי משפט – 'אני לא יכולה לבשל אם מישהו לא אוכל איתי'. והבנתי את הבחורה. הבנתי את שני. ה'אני' שלה לא מתמלא מעצמו, הכול היא רצתה לעשות עם המשפחה והחברות. כל שבת הייתה מתקשרת לאמא שלה ומבקשת להביא שתיים־שלוש חברות איתה".
יפעת: "שני ידעה שיש רע בעולם, אבל היא לא פחדה לגעת בכל אדם שראתה בו אופל. המשפט 'ביחד ננצח' הוא משפט שהוביל את שני עוד לפני שהפך לסלוגן של המלחמה. עכשיו גם קיעקעתי אותו על הגוף לזכרה".
הודיה: "שני פתחה בפניי את הבית שלה, אספה אותי אליה בתקופה שהייתה אחת הקשות בחיים שלי. היא לא הייתה נקודת אור אלא פנס. קשה להסביר במילים, אבל היא הלחימה נשמות והפכה אותנו למשפחה".
אודל: "גם אותי היא אספה ברגע הכי קשה שלי. גדלתי ברחוב, הרבה בלגנים בבית, ואצל שני מצאתי בית. לא משנה מה הייתי מספרת לה היא הייתה מבינה, משהו בה הבין נפש וראה נפש. היא היחידה שבאמת הקשיבה לי", היא פורצת בבכי. "כשעברתי לגור בתל־אביב לא היה לי בית, ושני פשוט באה, לקחת אותי למרות שישבה עם חברים, עזרה לי לפרוק את הדברים אצלה. היה לי יום הולדת והמשפחה שלי לא זכרה, התקשרתי אליה בוכה, והיא חיכתה לי מתחת לבית עד שחזרתי מהעבודה עם בלונים ועוגה. רק לה היה אכפת".
דווקא בשנה האחרונה נוצר מרחק בין שני לבנות "החללית". היא טיילה בעולם, והייתה בקשר עם הבנות בעיקר בשיחות וידיאו. כשהיא חזרה, זמן קצר לפני 7 באוקטובר, הן יצאו יחד לבלות, וכמה לילות אחר כך שני נסעה למסיבה שממנה לא חזרה. "שני הלכה למסיבה עם אוריון, קשת ועוד ארבעה תיירים מצרפת שהיא מכירה מהטיולים ומהפסטיבלים שהייתה בהם בקיץ בעולם", מספרת אביבית.
הודיה: "יומיים לפני הנובה ראיתי אותה, פגשתי אותה בשבע בבוקר במועדון 'וואן' על הבר, אחרי שלא ראיתי אותה מלא זמן. היו מלא אנשים במועדון והיא יצאה מתוך ההמון כשיש עליה הילה לבנה. בהתחלה הייתי בטוחה שאני שיכורה והוזה. כשהבנתי שזו היא באמת חיבקתי אותה, לא עזבתי אותה. הספקנו בשעה על הבר להשלים מלא דברים ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. שאלתי אותה אם היא הולכת לנובה בסוף שבוע והיא אמרה שלא, זה לא היה בתכנון שלה".
סופיה: "אנחנו לא אוהבות מסיבות של קהל סחי שבא לחגוג מסיבות טראנס בחגים. אנחנו יותר יצאנו למסיבות אנדרגראונד, בגלל זה לא חשבנו בכלל שהיא שם".
אביבית: "אני פירסמתי את הנובה כי היא הייתה של חברים אבל זה לגמרי לא הסגנון שלנו".
זוהר: "בגלל זה הפתיע את כולנו כשקיבלנו הודעה ששני נמצאת במסיבה. אני בכלל דאגתי לבן הזוג שלי שהלך למילואים באותה שבת, לא היה לי מושג שהיא שם".
אז איך גילית?
"קיבלתי הודעה מחברה שלנו שירו בראש של שני, ושהיא ראתה סרטון נוראי שלה. קראתי את ההודעה הזו בלי שום הכנה מוקדמת, והרגשתי שאני עומדת להתעלף. לא ידענו אם זה נכון, אבל אז הגיע הסרטון ההוא, שלה על הטנדר. הוא נהיה ויראלי ואנשים התחילו לשלוח לי אותו ולכתוב 'זו חברה שלך'".
זוהר: "ראיתי את הסרטון וברגע של נואשות ביקשתי מאמא שלי הרופאה להגיד לי מה היא חושבת. והיה לה מבט מרחם שאמר, 'זה לא גוף עם רוח חיים'. אבל כולנו נאחזנו בטיפת התקווה שהיא בחיים. אני גם זו שבישרתי לאח שלה שהתקשר אליי באותו יום וביקש שאסביר לו מה ראיתי בסרטון. זה הכניס אותי למצב נפשי יותר קשה. אישית לא רציתי להאמין שהיא חיה, שהיא עוברת את הגיהינום הזה".
5 צפייה בגלריה
''צברנו חוויות מטורפות''. מימין: אביבית ניסן, שני לוק ז''ל, שני כהן, אודל אדרי
(צילום: מהאלבום הפרטי)
סופיה: "אף אחת מהבנות לא רצתה לשלוח את הסרטון בקבוצה, ואני נכנסתי עצמאית לחפש אותו. הייתי חייבת לראות את חברה שלי בעיניים שלי. הלב שלי דפק, פתחתי את הסרטון, צפיתי בו והפנים שלי נפלו. אי־אפשר לתאר את ההרגשה. כעס, עצב, אימה. בחנתי בו כל דבר, לקח לי זמן להבין שזה אמיתי. זה הדבר הכי ברוטלי שיש, איך החברה הכי טהורה שלך נמצאת במצב הזה? הסרטון הזה לא יוצא לי מהראש, ובכל זאת האמנתי שהיא חיה".
בינתיים התברר כי בן זוגה של שני, אוריון, נחטף לעזה. "הוא אזרח מקסיקו וצרפת", אומרת אביבית, "אין לו משפחה פה, אבל יש לו חברים שדואגים להחזיר אותו. ארבעת התיירים מצרפת שהיו איתם הצליחו לברוח ועלו על טיסה יום אחר כך".
הזמן עבר והחברות של שני הופיעו גם להפגנות מחוץ לשגרירות גרמניה, כדי ללחוץ על הממשלה הגרמנית לעשות הכול כדי לקבל עוד מידע עליה, כאזרחית המדינה. "התפללתי, הדלקתי נרות", מספרת סופיה, "למרות שזה הכי לא אני - עשיתי הכול בשביל שני. האמנו שהיא תחזור, חשבנו שהיא מתחבאת. היא הייתה אמזונה, וחשבנו שהיא תצא מזה".
התקווה כבתה כאשר אחיה של שני שלח הודעה בקבוצה "מחפשים את שני", שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר: "חברים אני מצטער לבשר שמצאו משהו ממנה, שבלעדיו היא לא יכולה לחיות".
אודל: "שבועיים אחר כך לא הצלחתי לתקשר, לבכות, לא הבנתי מה קורה. הייתי יושבת בבית, לא אוכלת ולא שותה. היום אני מרגישה שזה שהיא טסה הרבה השנה זה היה סוג של פרידה מהגוף שלה, מהנוכחות שלה. כאילו היא ריככה בשבילנו את הנחיתה הקשה למוות שלה".
סופיה: "אני לא מעכלת את מה שקורה, רק שורדת יום־יום, מנסה לחיות לצד זה. לאט־לאט תיפול עלינו ההבנה שהיא לא חוזרת. אבל היא חיה דרכנו. אני מרגישה אותה בכל מקום. שלושה חודשים מאז הרצח, זה הזמן הכי ארוך שלא דיברתי איתה. תמיד כשהיא הייתה מתקשרת אליי בשיחות וידיאו והייתי עוזבת הכול ועונה".
שתפו אותנו במשהו שלא ידענו על שני.
יפעת: "היא אמרה כל פעם מחדש שהעם היהודי הוא עם סגולה. שאנשים מפחדים מאיתנו מרוב שאנחנו טובים".
אביבית: "שני הייתה מחוברת מאוד לשורשים היהודיים שלה. באה מבית מסורתי, לא ויתרה על הדלקת נרות. לפני הנובה היינו בפסטיבל במקסיקו, וביום כיפור היא שכרה חדר והלכה לצום, באמצע הפסטיבל. היא תמיד רצתה ללכת להפיץ את ה'אור היהודי', ככה היא הייתה אומרת".
שלושה חודשים אחרי השבת הנוראה ההיא, רובן כבר חזרו לרקוד. באחד המפגשים אבא של שני סיפר להן, שמבחינת שני הריקוד היה כמו תפילה. "היא אמרה לי, 'כמו שאתה מתפלל בבית הכנסת? אני מתפללת על הרחבה'", אמר להן. התפילה שלה הפכה לצוואה שלהן: כואבות את לכתה, שמחות על כל רגע שהיא רקדה לצידן.
בשבוע שעבר, במסיבה שנערכה במועדון, ציירו פורטרט ענק של שני ברחבה החשוכה. כל החברים שלה היו שם, חבורה שגורלה נקשר לנצח בזכות אדם אחד, רקדו ובכו, צחקו ובכו, שתו ובכו. "ציירו אותה עם המבט החודר שלה והטהור, והשיער שעף על הפנים ולכל מקום", מתארת סופיה, "מאז שהיא הלכה בקושי יצאתי, אבל המסיבה הזו ממש ריפאה אותי".
אביבית: "הרבה אנשים אומרים לנו, 'איך אתן מצליחות לצאת לרקוד?' אבל אני מרגישה בכל ריקוד, בכל צליל שאני שומעת, שאני קרובה לשני, ולכל החברים שלנו שנרצחו. את הריקוד והשמחה שלי אני מעבירה לחברים שלי בשמיים. כל ריקוד אני רוקדת בשבילם, ובשביל מי שעוד חטוף בעזה. לעולם לא אפסיק לרקוד. שני הגיעה לנו לחיים, הוציאה מאיתנו את החשיכה, הכירה לנו שבט נשים והמשיכה הלאה לעולם הבא. היה לי מלאך בחיים, ואני מודה על כל שנייה לצידה".
אם היא הייתה יושבת היום פה איתכן, איך היא הייתה מסכמת את הדברים שלכן?
אודל: "היא הייתה נותנת לנו שתי סטירות וצועקת, 'על מי אתן מתעצבות בכלל? הייתי ונתתי, ואתן נתתן לי'. למרות השנאה שהיא חוותה ברגעים האחרונים שלה, היא עדיין הייתה מתעקשת שהעולם הזה טוב. כל מה שהיא עשתה בחיים זה להרים לנו, והיא השאירה אותנו פה לבד, כל אחת שבורה, אבל יחד אנחנו איכשהו שלמות".
